לעשות קורה (הקפה) סביב המקדש של הדלאי לאמה זה טוב פעמיים. פעם אחת, להתחיל את הבוקר בהליכה מול נופי ההימלאיה ועמק קאנגרה, לברך לשלום סהדואים הודים שיושבים בשבילים בודהיסטיים, לא להעיף מבט חודרני מדי בקופים המתגודדים והעלולים להיות לעיתים תוקפניים, ולהתהלך לצד טיבטים מבוגרים המגלגלים מאלות (שרשראות תפילה) בין אצבעותיהם – זה תמיד מחזה שאינו חוזר על עצמו וטוב לבריאות הפיזית והנפשית. ופעם שנייה, כך אומרים, הקפה של המתחם המקודש הזה, עטור דגלי תפילה, מנטרות חרוטות על אבני צפחה ומקדשים קטנים מעשיר אותנו בפוטנציאל זכות המשפיע על הקארמה שלנו. כך או כך הקפה כזו עדיפה מהליכה טרודה ברחובות מקלוד גאנג', שהרי אם תישא ראשך מעלה ליהנות מהנוף – רבים סיכוייך לטבול את רגלך בעיזבון ריחני ורך שהשאירה אחריה אחת הפרות הנינוחות. ואם תשפיל מבטך להימנע מכך – רבים סיכוייך להידרס על ידי אחת מהריקשות או המוניות הדוהרות והמתמרנות את דרכן בינות לאנשים, בורות ודוכנים. וכך, בהליכה בקורה, תוכל לסובב גלגלי תפילה קטנים ואימתניים, להחליף ברכות שלום עם ידידיך לדרך, לפתח נדיבות וחמלה ולהטיל את מטבעות כסף שנותרו בארנקך לקעריות הקבצנים. בשבילך אלה אגורות שכוחות, בשבילם תחילתה של ארוחה. מקלוד גאנג' היא מיקרוקוסמוס של קבצני הודו. אפילו כאן, בלב הגולה הטיבטית, טיבטים לא תמצא בהם, אלא הודים בלבד. הסהאדו השקט שיושב בפיתול השביל וקערתו מונחת לפניו והוא אינו אומר מילה. הקבצן השחום שלבושו מלוכלך ורק התחבושות המכסות את גדמיו צחורות ונקיות. ההוא שמתחנן ללא מילים ובוחן בלהיטות אצבעות חמדנית את המטבע שהוטלה לצלחתו. הילד בעל הקסם האישי והעיניים השחורות הגדולות שמבקש "רק חלב, לא כסף" ולא מרפה רחובות שלמים. אלה שהתמזל מזלם מניחים את פרוטזת הרגל נעולת הסנדל לצדם לעורר את רחמי העוברים והשבים. ובסוף המעלה התלול של הקורה יושב הסהאדו עטור הזקן, מסמן בידו תנועה רעבה אל פיו, ואם אין מעות בכיסך הוא מסובב ידו בתנועה סיבובית ורוטנת ופניו מופתעים ונרגנים.
הקורה מקיפה את ביתו של הדלאי לאמה, את מנזר נמגיאל, את המקדשים בהם מקיים הדלאי לאמה תפילות ושיעורים לקהל הרחב, את מוזיאון העם הטיבטי ואת המכון לדיאלקטיקה בודהיסטית. את חזון הקמת המכון הדיאלקטי הגה אחד מחשובי המורים דאז, לובסנג גיאטסו. כשש עשרה שנות לימוד עוברים תלמידי המכון, נזירים ולא נזירים, במהלכן הם לומדים, מתדיינים, משננים, מתפלספים, נבחנים – בטיבטית. עם סיום לימודיהם, הכוללים את תכנית הלימודים של המנזרים הגדולים במסורת הגלוקפה, כמו גם את מסורות הנינגמה, הקאגיו והסאקיה, ובתום הבחינות המסכמות, מקבלים הבוגרים את התואר גשה רימה (Geshe Rime) המקביל לדוקטורט בפילוסופיה. באפריל 2011 נקבע תקדים היסטורי, והתואר הוענק לראשונה לנזירה. ולא זו בלבד שהיא נזירה, אלא גם נזירה מערבית. וכך, בבוקרו של יום הטקס, נסענו אל הכפר סרה, מרחק של כחצי שעת נסיעה מדהרמסלה. בשלוחת המכון בסרה מתאספים נושאי משרות טיבטים, מורים, נזירים ואורחים רבים באולם רחב ידיים. לאחר תפילה הוגש לכולם, כמקובל, תה טיבטי מלוח וקערית אורז עם צימוקים ושקדים. על קיבה מלאה קל יותר להכריז על שמות הבוגרים ועל המצטיינים הכיתתיים. הנזירה קלסנג וונגמו, גרמניה במוצאה, מקבלת את התואר גשה-מה (וגם מצטיינת כיתתית שנייה) ומודה לכולם בנאום מרגש וצנוע. מחלוקות ודעות שונות ליוו את ההחלטה להעניק תואר גשה לנזירה, מאז סיום לימודיה כשנה קודם לכן. מסיבות היסטוריות נזירות אינן מקבלות נדרי נזירות מלאים, ולפיכך אינן יכולות לקבל את התואר גשה. הדלאי לאמה הפעיל את כובד משקלו בנושא, יחד עם מורי רוח חשובים נוספים, הפתרון נמצא על אף ההסתייגויות, והתקדים ההיסטורי הפך לאבן דרך חשובה שתאפשר לנזירות רבות אחרות להשלים את לימודיהן במלואם. עוד קצת נאומים, וגם שר החינוך הטיבטי לא מבייש את המגמות הפרלמנטאריות ונושא נאום ארוך מאוד, וכולנו יוצאים אל הדשא לקייטרינג טיבטי נדיב וטעים. האורחים מגישים קאטות (צעיפי משי לבנים) כברכה לבוגרים הטריים ואנחנו ניגשים אל גשה וונגמו ומברכים אותה בחום. לוונגמו יש עבר ישראלי – בדרכה אל המזרח לפני כשני עשורים ביקרה בישראל, עבדה בקיבוץ ובחנות פיצה והיא אפילו זוכרת מספר מילים בעברית. אחרי הגעתה למזרח התוודעה לבודהיזם, התנזרה והחלה ללמוד במכון הדיאלקטי. גשה וונגמו לימדה תלמידים רבים עוד לפני תום לימודיה בדהרמסלה, ומאז שסיימה אותם היא מלמדת גם בישראל.
הגיע הזמן לחזור לארץ. רכבת הג'אמו אקספרס מסיעה אותי מצ'אקי בנק משך שעות ארוכות, מצע נוח להתבוננות מעמיקה בשותפי לקרון. מגש האלומיניום הכסוף עם ארוחת הצהרים שהזמנתי מוגש לי ובתוכו אורז בריאני. אני מכניס לפי כמה כפיות אורז ומרגיש איך כל חום גופי עולה ומתרכז בראשי, מנסה להשתחרר דרך אוזני. כמה חריף יכול להיות חריף? אם בכל פעם מחדש אני מתפלא כיצד שרדתי את מסעותיי בהודו ללא טפיל מעיים אחד הרי התשובה ברורה וקצרה – אוכל חריף. כל מנה מצליחה להיות חריפה יותר מקודמתה, ואין סיכוי לשום טפיל להישרד בחומצה המתובלת והמאכלת הזו. הטפיל וחבר מרעיו ימצאו עצמם נשטפים בזרם חריף ובלתי עמיד אל מחוזות תחתונים ולסועד ירווח בטווח הארוך. אך ברגעים אלה, של הטווח הקצר, כשאוזניי ארגמניות וקרחתי מעלה עשן, אין תודעתי מכילה ולו בדל אחד של מחשבה על רגע עתידי. אני יודע בחושים של מי שכבר חווה גיהינום חריף, שכל לגימת מים רק תעצים את הבעירה. כחזיון תעתועים אני מרגיש איך השומנים והכולסטרול בעורקי ובשסתומי מתפרקים (מה שמסביר בוודאי מדוע הודים רבים שאוכלים חריף הם גרומים ודקים) ומולי צפה דמותה של רופאת המשפחה שלי, כולה הודיה וברכה, ואז אני מתפרק אל מושבי בעלפון חושים שמסתיים בעל כורחי בתחנתי הסופית בדלהי. אכן, הודו יש רק אחת. לקריאת הפרקים הקודמים במסע: |
