דבלין של היום: הסושי עשה את שלו

ב1 במאי 2004, בעת שחגגה דבלין את הרחבת האיחוד האירופי מ־15 ל־25 מדינות, היה קשה להאמין ששנה וחצי מאוחר יותר כמעט כל המלצרים בבתי הקפה ובמסעדות של דבלין יהיו פולנים, ליטאים או לטבים, שלא לדבר על עשרות אלפי סטודנטים סינים העובדים כאופי פיצות במסעדות איטלקיות, כמגישים בפאבים איריים מסורתיים או כמתדלקים בתחנות דלק. אין ספק שהשינוי העיקרי שחל בעיר בחמש השנים האחרונות הוא הפיכתה למוקד הגירה.
אם ב־2002 שישה אחוזים מהמתפקדים בסקר האוכלוסין היו "לא־אירים", הרי שב־2005 כבר היו באירלנד 400 אלף זרים, כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. בשנת 2004 היגרו לאירלנד מאה אלף איש, רובם ממדינות האיחוד החדשות, ובעיקר פולנים וליטאים. אירלנד, שבעבר הלא רחוק שלחה את בניה ובנותיה לחו"ל והתפרנסה ממשלוחי כסף ומחבילות מאמריקה, משמשת היום מקור הכנסה למשפחותיהם של מהגרי עבודה מהפיליפינים, מברזיל, מפולין, מליטא ומסין.

דוכן אוכל בדבלין. פעם היו אוכלים פשטידות רועים ותפוחי אדמה, היום אוכלים סושי צילום: Dave Walsh

פעם אמרו בדבלין שכל נהגי המוניות יודעים לדקלם בעל פה קטעים ארוכים מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס ויכולים להוביל אותך בלי מפה בין התחנות שעשה ליאופולד בלום, גיבורו היהודי של הספר. היום יש בעיר הרבה יותר מוניות, ונהגיהן מייצגים, יותר מכל קבוצה אחרת, את האוכלוסייה הרב־תרבותית של העיר.
אחוז ניכר מהמהגרים הם גם תושבים חוזרים – צעירים אירים ששבו בהמוניהם בשנות התשעים, בעקבות הצמיחה הכלכלית האדירה של אירלנד, מגלות אמריקה ובריטניה. בתוך מעט יותר מעשור הפכה המדינה, שמכונה "הנמר הקלטי", מאחת המדינות העניות במערב אירופה לאחת העשירות בעולם. התל"ג לנפש, שעמד על פחות מ־70% מהממוצע באיחוד ב־1987, זינק ב־2003 ל־136%, ושיעור האבטלה ירד מ־17% ל־4%. בנובמבר 2004 עיגן השבועון היוקרתי "אקונומיסט" את מעמדה החדש של אירלנד בכך שקבע בדו"ח השנתי שלו כי זו המדינה בעלת איכות החיים הגבוהה ביותר בעולם.
דבלין היתה כמובן למוקד הצמיחה הכלכלית של "הנמר הקלטי" של ראשית המאה ה־21. מאות חנויות מפוארות לאופנה ולמוצרי אלקטרוניקה, מאות מסעדות מפוצצות ויוקר דיור שהדבלינאים לא יכולים לעמוד בו הפכו את דבלין לאחת הערים היקרות ביותר באירופה.
אותם אירים חוזרים שבו אליה בתקווה שיוכלו לגדל את ילדיהם במולדת, הרחק ממירוץ העכברושים של עיר הנכר הגדולה, אבל הם מגלים שמה שעזבו בניו יורק או בסן פרנסיסקו מחכה להם היום בבית – משכנתאות ענקיות, חוסר משווע במעונות ילדים, שעות עבודה ארוכות, נסיעה לעבודה בכבישים עמוסים, תחבורה ציבורית לקויה, מכת סמים קשים על כל המשתמע מכך, והמון המון רעש. בירת המדינה הניצבת בראש מדד הגלובליזציה מתפארת כיום גם בפערים חברתיים עמוקים נוסח אמריקה.

צפוניים ודרומיים
נהר ליפי (Liffey), שג'ויס קרא לו
"Anna Livia Plurabelle" – הגלגול הנשי של העיר שהנציח ברומן הרמזים הקסום שלו "Finnegans Wake", המספר את סיפורה של העיר (והעולם) מבעד לעיניהם של פיניגאן, אנה ליביה, שם ושון – חוצה את העיר ממזרח למערב ומחלק אותה לחלק צפוני וחלק דרומי, גיאוגרפית וחברתית. הצפוניים מתפארים שהם הם "הדבלינאים האמיתיים" ומלגלגים על דרומיים כמוני ואומרים, במידה מסוימת של צדק, שאנחנו זקוקים לדרכון, לוויזה ולמפה כדי לחצות את הנהר. הצפוניים גם ידועים בהומור שלהם; הם מכנים את אנדרטת ג'ויס הנשען על מקל הליכה מגולף "השמוק עם המקל"
("The prick with the stick").
במאה ה־19 היו במרכז העיר עשרות ככרות רבועות בסגנון המלך ג'ורג' והמלכה ויקטוריה, ולצדן שכונות עוני מהמזוויעות ביותר באימפריה הבריטית, שהיה מי שהשווה אותן לשכונות כלכותה. שון אוקייסי – עוד סופר אירי גולה שעזב את דבלין כשתיאטרון אבי (Abbey) סירב להציג את מחזותיו האקספרסיוניסטיים המאוחרים – הנציח את שכונות העוני בטרילוגיית דבלין שלו: "צל הרובאי", "יונו והטווס" ו"המחרשה והכוכבים".
בהיעדר תכנון עירוני נהרסו רבים מהבניינים היפהפיים האלה ופינו מקום לערב־רב ארכיטקטוני של בנייני משרדים שהקימה אליטת הממון של דבלין. רק לאחרונה – בעקבות סדרת שערוריות כלכליות שכללו מתן שוחד לפוליטיקאים תמורת שינוי ייעודי קרקעות – החלו שלטונות דבלין לשמר את מה שנותר מפנינות האדריכלות של האימפריה.

פקקים
על פי התחזיות, ב־2020 יהיו בדבלין 2.4 מיליון תושבים. אם מרכז העיר קטן וקומפקטי, הרי שפרבריה של דבלין מתפשטים מהים ועד שיפולי הגבעות הירוקות המקיפות את העיר. דבלין סובלת לא רק ממחסור משווע בפתרונות דיור, אלא גם מפקקי תנועה נוראיים, למרות פתרונות יצירתיים כמו רכבת פרברים (Dart) וחשמלית. החשמלית, שפירוש שמה האירי "Luas" הוא "מהירות", החלה לפעול בשנה שעברה, אחרי 12 שנות בנייה. זקני העיר זוכרים בגעגוע את החשמליות הישנות שפינו בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת את מקומן לאוטובוסים, ובשל הפיח שאלה פלטו היה זיהום האוויר בדבלין לאחד הגרועים באירופה.
הפרויקט, שתכנונו החל ב־1981 בעלות של 15 מיליון אירו ועלה לבסוף 800 מיליון אירו, מנוהל על ידי חברה צרפתית שמקימה גם את החשמלית בירושלים. בינואר 2006, שנה וחצי אחרי שהחלה לפעול, התגלו בחשמלית ליקויים חמורים. אף שכשלושים אלף איש משתמשים בחשמלית מדי יום, כבר החלו לדבר בדבלין על רכבת תחתית, אם כי עצם המחשבה על הפרעות התנועה הכרוכות בבניית רכבת תחתית מעוררת פלצות בדבלינאים. הצפוניים, כצפוי, המציאו
לחשמלית כינוי משלהם. הם קוראים לה "The tram in the Jam" ("החשמלית שבפקק").

מעשנים (בחוץ)
דבלין עברה תהפוכות רבות מאז באתי לכאן ב־1969. כשהגעתי לא היו בנמצא פלפלים ירוקים או אבוקדו, שלא לדבר על קפוצ'ינו או לאטה. ב־1660 היו בדבלין 1,800 פאבים – פאב לכל שלושה תושבים. היום יש בעיר הרב־תרבותית בעל־כורחה מסעדות ובתי קפה רבים יותר מפאבים, ואירים שעד לפני עשרים שנה אכלו דגים רק בימי שישי כמצוות הכנסייה הקתולית אוכלים היום סושי וסאשימי במקלות אכילה כאילו נולדו בטוקיו. בשוק הירקות הפתוח של רחוב  Mooreאפשר לראות כאן חנויות לממכר מוצרי שיער אפרו, חנויות אינטרנט ומסעדות סיניות.
סצנת המזון של דבלין עברה עוד שינוי מהפכני לאחרונה: בשל האיסור לעשן במקומות ציבוריים הציבו רוב המסעדות והפאבים שמשיות, שולחנות צבעוניים ותנורים על המדרכה בכניסה, וכשלא יורד גשם הדבלינאים אוכלים (ומעשנים) בחוץ, והעיר נראית (כמעט) כמו עיר איטלקית או צרפתית. עיתונאי ה"אייריש טיימס" פינטן אוטול כתב לאחרונה שאם יבואו לאירלנד אנתרופולוגים ממאדים לחקור איך קרה שהאירים המרדנים הגיבו על איסור לעשן במקומות ציבוריים בצייתנות כה גמורה, הם בוודאי יגיעו למסקנה שרק ברמנים יכולים לשכנע אותם לציית.

גזענות
יש אומרים שהגזענות, תופעה נוספת שהמהגרים החוזרים לאירלנד חשבו שהשאירו מאחוריהם, היא תופעה חדשה באירלנד, שכאמור הפכה רק לאחרונה ליעד למהגרים.
במשאל העם ב־2004 הצביעו שמונים אחוזים מהאירים בעד שלילת אזרחות מתינוקות שנולדו באירלנד להורים שאינם אזרחים. זאת אף שכמעט מאז ומתמיד, עוד מימי הוויקינגים, היתה דבלין עיר של מהגרים.
דבלין היא גם עיר של סתירות. למרות הרוב הקתולי, רוב מוקדי התיירות הם בעלי נופך פרוטסטנטי מובהק. האוניברסיטה המפורסמת של דבלין – טריניטי קולג' – שהוקמה ב־1592 על ידי המלכה אליזבת הראשונה, בחרה רק לפני עשר שנים את נשיאה הקתולי הראשון. טריניטי, שבספרייה שלה שוכן "The Book of Kells" – כתב היד העתיק שעוטר על ידי נזירים אירים בימי הביניים באיורי חיות וזימה – היא אחד ממוקדי התיירות בעיר. כמוה גם הקתדרלה של סנט פטריק (St. Patrick’s Cathedral), מקום כהונתו של הכומר הפרוטסטנטי ג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר" ובית החולים המלכותי, שבו שיכן הצבא הבריטי קצינים פצועים, והיום שוכן בו המוזיאון האירי לאמנות מודרנית.
דבלין היא עיר גדולת ממדים עם מנטליות של עיר קטנה, ש"כולם" מכירים בה את "כולם". די לחשוב על אחד מבניה המפורסמים, כוכב הרוק בונו מלהקת U2. בונו מככב לא רק על במות רוק אלא גם בזירת הפוליטיקה הבינלאומית, לצד נשיאים וראשי ממשלות, במאמציו לגבור על העוני. מלבד זה "כולם יודעים" שתפסו אותו מעשן במלון Clarence שבבעלותו, למרות האיסור לעשן. ובעיר ש"כולם" מכירים בה את "כולם", איש אינו מתרגש מכך שמגזין "טיים" הכתיר אותו בסוף 2005 כ"איש השנה".
פעם כשהייתי אומרת בארץ שאני גרה בדבלין, היו שואלים אותי על פצצות וטרוריסטים. היום מחייכות אלי נערות הביטחון של אל על בשדה התעופה הית'רו בקנאה חלומית: "או, דבלין, כמה קול…" הקול של דבלין בא לידי ביטוי בין היתר בחיי לילה סוערים ובמסיבות טרום חתונה בריטיות, בהן אפשר לראות להקות של נשים וגברים (בנפרד), בלבוש שפנפני ושפנפנות מין, העטות על טמפל בר (Temple Bar), אזור מחסנים לשעבר שהיה לשם דבר לדבלין הקולית, משתכרות בציבור ומצטרפות לשיכורים המקומיים.