הדבר הראשון שקפץ לעיני על אדמת אירלנד היה השם "Boylan", שריצד על אחורי רכב מסחרי בדרך משדה התעופה לדבלין. קרוב לוודאי שבוילאן הוא שם מקומי נפוץ. בצדי הדרך ליחכו פרות מתונות אחו ירוק, ירוק־אירי לח מחולק במשוכות מעידן העץ ובגלגלי חציר, והכל נראה נעים וקצת לא מציאותי, ובעיקר – שונה כל כך מפרברי שדות התעופה בבירות העולם, הדומים זה לזה בכיעורם. לרגע תהיתי אם לא פרשו את התפאורה מטעם משרד התיירות. רק בסוף המסע עלה בדעתי שתחושת הריחוק מן המציאות נבעה דווקא מן הפרט החסר בתמונה: צִדי הכביש הראשי בדרך לעיר, וגם חוצות דבלין עצמה, היו כמעט נקיים משלטי פרסומת. דבלין היתה ונותרה עיר ביתית ונמוכת קומה, שאת שאונה פולחות צווחות שחפים ומרחובותיה מציצים במפתיע קצוות לא מיושבים, ההרים והים; אותם ההרים ואותו הים שסגרו עליה עד מחנק לפני יות ממאה שנה, ב־16 ליוני 1904, היום המתועד ביותר בדברי ימי הספרות: יומו של "יוליסס". המכונית של בוילאן בּרַאסֵרִי'ס נעלמה באחד המחלפים לאחר שמילאה את תפקידה -לאותת לי כי נחתתי לחופי האי של יוליסס.
"בלייזס" ("עזאזל", בתרגומה ההרואי של יעל רנן) בוילאן הוא הזכר הרברבן, מאהבה של הגברת מולי בלום, אשתו של אודיסאוס המודרני באפוס עב־הכרס של ג'יימס ג'ויס. אין לי מושג מדוע היה דווקא הוא הראשון להתייצב על דרכי בדבלין: אולי משום שנשאר מקופח לעומת גיבוריה האחרים של היצירה, ואת זכרו התרנגולי ממעטים להנציח בפסלים ובכרזות, ובתערוכות, ובשמות הפאבים, ובחנויות המזכרות, ובשאר אתרי התיירות הרבים ההופכים את העיר למקדש־מעט ליצירה המפורסמת, אשר כמעט שאין לה קוראים. העיר של ג'יימס ג'ויס היא מונומנט כביר כמו הקולוסיאום או הפירמידות, אלא שהוא נבנה ממילים. האם היה יכול לכתוב כך את דבלין מחדש אילו נשאר לגור בה במקום לצפות בה מבעד למשקפת הגלות? הוא עצמו כתב שהיה רוצה למסור תמונה שלמה כל כך של דבלין, שאם יום אחד תימחה העיר מעל האדמה, יהיה אפשר לשחזר אותה מתוך ספרו. מאז 1954 פושטים צלייני ג'ויס על דבלין ב־16 ליוני מדי שנה לחגוג את "בלומסדיי", יומו של יוליסס־בלום, ומתרוצצים בעקבותיו של מר בלום לפי מפת מהלכיו ב־18 שעות היממה ההיא, המתועדת בכאלף עמודי הספר. הם לא עולים לרגל לנשק אבנים עתיקות, וממילא לא ימצאו בעיר אבנים רבות בעלות ערך אמנותי שישתווה להיצע המקובל בכרכים העתיקים של אירופה. עד ראשית המאה העשרים היתה דבלין ישוב־ספר בקצה מערב. כשביבשת אירופה כבר הנץ הרנסאנס, גרו בה כמה אלפי תושבים, וויקינגים דנים נלחמו על החוף בנורמנים פראים. זו היתה קריה קרתנית וענייה על אי סלעי באוקיינוס האטלנטי, וברבות הימים גדלה למוצב אחורי מדוכא של האימפריה הבריטית עד שנעשתה לתחנת הגירה בדרך לאמריקה. משום כך התיירים הרבים הפוקדים את העיר בימינו אינם עומדים משתאים נוכח שרידיו השגיבים של העבר, שלא כמו באתונה, ברומא או בירושלים; הארכיטקטורה של "יוליסס" היא המבנה החשוב ביותר בדבלין, ומבנה זה הוא מבוך מילולי כמעט בלתי עביר של רחובות צנועים, בלי מקדשים ובלי ארמונות (אם כי פזורים בו כמה פסלים יוונים בעלי ישבנים משובבים). כאן הציב ג'ויס את האנדרטאות שלו, בנות האלמוות: שורת בתי מגורים דו־קומתיים, אטליז, בית מרקחת, ספרייה, משרדי עיתון וקומת הדפוס, חוף רחצה, בית קברות, רציפי נהר, סככה של עגלונים, פאבים (רבים), מגדל שמירה עגול. רחצה בארבעים רגל למגדל – מגדל מרטלו (Martello) בפרבר סנדיקוב (Sandycove), עיירת חוף בעיבורי דבלין – נסעתי לפני שבאתי אל העיר, כי כך צריך להיכנס אליה, כפי שעושה "יוליסס" – מנקודת תצפית מוגבהת קצת, מרוחקת קצת, לחוף הים. ים עכור מוצלף גשם, לא הים "שלנו", ההומרי, שצבעו יין, אלא זה האטלנטי, שג'ויס קורא לו באחת מריבוא המצאותיו הלשוניות "ים ירוקנזלת". בניגוד לרושם הפראי שלבש המגדל בספר (ובצילום המאפיר על כריכת העותק שבידי), מרטלו הממשי התגלה כמבנה פרוזאי המזכיר מגדל מים בריטי יותר ממצודה עתיקה; ואמנם, הוא נבנה על ידי הבריטים כחלק ממערך הביצורים שהרימו לאורך חופי הקולוניה האירית בפני נפוליאון. מקרוב התברר גם ששעות הפתיחה של מוזיאון ג'ויס שבתוך המגדל הסתיימו. הוא עצמו עשה שם רק חמישה לילות, בספטמבר 1904, כאורחו של סופר אירי חד־לשון אך נודע פחות, אוליבר סט. ג'ון גוגרטי, וככל הידוע נמלט משם בעבי הלילה לאחר שמארחו ירה ברובה כדי להשקיט את סיוטיו הקולניים של אורח נוסף. אירועי אותו הלילה מצאו את דרכם ל"יוליסס", ואילו הסופר הסתלק מדבלין עם האישה שתהפוך לשותפתו לחיים, נורה ברנקל, ויצא למסע נדודים ברחבי אירופה העתיד להימשך כל חייו, וממנו לא ישוב לדבלין אלא לשלושה ביקורים קצרים.
שעת בין־ערביים קיצית, חיוורת, התמשכה והלכה כשירדתי מן המגדל אל אתר הרחצה, הידוע בשם "Forty foot" – לא בגלל מידותיו אלא על שם גדוד הרגלים הבריטי שחנה במוצב הסמוך. מוקף בחומת ביצורים ישנה, עם מדרגות חצובות בסלע ומעקה ברזל ישן צבוע תכלת, "ארבעים רגל" הוא נִקבּה, או מין בריכת טבילה סלעית, ולא חוף רחצה בסגנון החולי המוכר לנו. בעבר הלא רחוק היה שמור לגברים בלבד, ואלה שחו בו בעירום, כמתואר בסוף הפרק הראשון של "יוליסס". עכשיו מפציר שלט לאקוני ברוחצים לכסות את חלציהם. יֶרַח אוגוסט עמד בעיצומו, אבל רוח צפונית צמררה את פני המים וגרמה לי להתכרבל עמוק במעיל בשעה שהמקומיים, חשופים וזורחים בלובנם, השתכשכו להנאתם בין הסלעים. יקשה לתאר את השלווה ששרתה על תמונת הרחצה הערבּית הזאת. הדמדומים התארכו עוד ועוד, אף כי השמש שקעה זה מכבר על הטיילת של סנדיקוב, מאחורי חזית מלון מלבין בהדר מיושן ובתים קטנים בגוני פסטל, כולם צבועים זה מקרוב, אבל בלי שום סממן של שיפוץ מנקר עיניים המאפיין אתרי נופש בארצות החום. נדמה לי שמעולם לא ראיתי מקום מסביר פנים כל כך. אותה תחושה ידידותית ליוותה אותי בדבלין כולה, כאילו היו פני העיר, וכמוהם תושביה, חסינים בפני הראוותנות הבוטה המתלווה תמיד לעושר חדש. דבלין שימרה את הנס הגדול של הרגיל והיומיומי, של הקיום האנושי בפשטותו המורכבת לאין שיעור – זה שבזכותו, ובזכות אדם אחד, שלא היה מצביא, לא יזם בעל הון ואף לא מנהיג פועלים, ועשה את רוב חייו הבוגרים הרחק ממנה – היא תישאר לעד הכרך הגדול של המודרניזם. היא, דבלין, ולא הבירות המפוארות של העבר. שיחות בבית הבירה בבוקר יום ראשון, בשעה שאני עושה את דרכי על־פני הטריניטי קולג' וחוצה את הנהר ליפי (Liffey) בגשר או'קונל (O’connell) הרחב ומטפסת במתינות לעבר רחוב אקלס (Eccles) מספר 7, ביתם הבדיוני של בני הזוג ליאופולד ומריון (מולי) בלום, העיר עדיין ריקה מאדם, והאוויר רווי אדי בירה, שאריות חמצמצות מהילולת הפאבים של ערב שבת. ליל אמש היה חמים. בסבך הסמטאות של טמפל בר, רובע הבילויים של דבלין, וברחובות אחרים, מחוץ למסלול התיירות, התגודדו ההמונים ובידיהם כוס מקציפה לחגוג את שגרת סוף השבוע. הכל יודעים כי גינס ומוזיקה הם נשמת אפה של אירלנד, אבל הצלע השלישית בקסמו הקדוש של הפאב היא השיחה, אותה המיה המתגברת ככל שהלילה והבירה מעמיקים את שלטונם.
מן המכרות של אירלנד הפיקו הכובשים הבריטים עופרת, אבץ ואת מחצבי הזהב של הספרות האנגלית. כי מאז שייקספיר לא קמו ללשון הזאת כותבים שנונים כמו הדיקן הציניקן ג'ונתן סוויפט או נסיך האירוניה אוסקר וויילד, ואחריהם שואו ובקט וג'ויס, אשר נטשו כולם כאחד את האי הבודד אבל המשיכו לשמוע, בקונכיית אוזנם הפנימית, את שירת הסירנות שלו. הבתים שבהם נולדו, גדלו או למדו ממפים את דבלין ברשת נקודות ציון, רשת מקבילה וסותרת, אפשר לומר, לזו שמרכיבות עלילות הדמים של העיר. למרבה הפלא, המושלים בכיכרות אינם מנהיגי המאבק לשחרור אירלנד אלא דווקא פסליהם נטולי ההוד של וויילד, הדנדי העליז שהתנקש רק בחשיבותה של הרצינות, ושל ג'ויס, ג'נטלמן ממושקף, שוחר שלום, ולצדם אנדרטאות לעלמות בריאות בשר וחובבות מים עם סלי קניות, מריצה או צדפות, שיצאו משירים פופולריים וזכו לכינויי חיבה עוקצניים במיוחד. ג'ויס השאיל את שמיעתו המוזיקלית לשפת הדיבור הדבלינאית השנונה, לעגה המתנגנת ברחובות, לדיונים המתמשכים לאין קץ בפאבים. כן, גם השיכורים של דבלין נעימים מכובשיהם באי השכן: כמו גיבורי "יוליסס", הם שואבים מן האלכוהול השראה אינטלקטואלית. ההיסטוריה והפילוסופיה של אירלנד נגללות במסבאות, ובלום היהודי יוצא כשידו על העליונה מוויכוח עם ה"אזרח", לאומן ושוביניסט אירי, ומנופף לעברו אגב כך בסיגר שלו, מהדורה פציפיסטית של הענף הבוער שבו עיוור אודיסאוס ההומרי את עינו האחת של קיקלופ. המבטא האירי המתנגן הופך כמעט מאליו לשירה, וב"יוליסס" מזמרים כולם, מבלום ועד בוילאן, כמו בבתי הבירה של דבלין, קטעי אופרה ונעימות פופולריות, שירי עם, בלדות עקובות מדם ורומנסות של אהבה קלילה. כן, הנערות ההן, הנערות ההן, נערות החוף, עלמות החן ההן…
ההיסטוריה הוכרעה בעט שמות הרחובות והכיכרות שבהם אני מהלכת בשעת הבוקר הזאת, לבד בדומיית ההנגאובר, ספוגים במסורת המלומדת של אירלנד אך גם בדמם של קתולים ופרוטסטנטים – המון המורדים, המתקוממים, היוניוניסטים והכתומים והפנייאנים והשינפיינים שהתקוטטו, התנקשו, נרצחו והוצאו להורג על פיסת האדמה הזאת לאורך יותר ממחצית המילניום. ברוח הפלורליזם של הפוסט־מודרנה, השלטים נושאים עכשיו את סימני המאבק לעצמאות בשתי שפות, אנגלית ואירית־גאלית. יום ראשון מתעורר בבת אחת לחיים, והרחובות, שהיו ריקים מאדם, הומים באלפי אוהדי פוטבול ממחוזות קורק (Cork) וקלייר (Clare). הם צועדים ברגל בשמש, מתופפים ושרים, לכיוון האצטדיון של המשחקים הגאליים, מנופפים בצעיפיהם ובכובעי הוויקינגים המקורננים אדום־לבן, צהוב־תכלת – משפחות ושבטים הם באים, על נשיהם וטפם, ובדרך עוצרים להרטיב את הגרון בפאבים. הפופולריות הגואה של המשחקים הגאליים, פוטבול גאלי והרלינג, מצטרפת לתחיית השפה האירית־גאלית ולתמיכה שזוכה לה השין פיין בקרב צעירים מאז אימץ למצעו סוציאליזם מתון ואנטי־גלובליזציה וצבע את הירוק האירי בירוק האקולוגי. גם הכנסיות – הקתוליות והפרוטסטנטיות – רוחשות בבוקר זה פעילות. בפרו־קתדרלה הקתולית סנט מרי חוגגים את המיסה עם זמרת צעירה בסגנון הלייב־אייד, ובסנט ג'ורג' ותומס דורשת כמרית אמהית מול מהגרים וקשישים ושולחנות ציור לפעוטות, ומתרימים שם לאמהות בעולם השלישי. בסנט אנדרו'ז, אשר היהודי בלום נכנס אליה בבוקר 16 ביוני 1904 כדי להתבונן מן הצד בטקס אכילת לחם הקודש, מנצח כוהן דת אמריקאי על מאמינים שחורי עור, השרים ומתנועעים בנוסח עדות הבלוז. חוצות דבלין מוכיחות בעיקר כי בסיכומו של דבר, ההיסטוריה האירית הוכרעה לא בחרב אלא בעט. אין בעולם בירות רבות שעדיין מרוכזות כך סביב האוניברסיטה שלהן כשם שדבלין סובבת את הטריניטי קולג' מאז היווסדו במאה ה־16. זו נקודת הכובד של העיר, ובבניין השכן (שהוסב בינתיים לבנק של אירלנד) התכנס הפרלמנט האירי, עד שפוזר על ידי הבריטים ב־1800.
בטריניטי קולג' עומדים התיירים בתור כדי לחזות באוצר הנחשב ליקר ביותר באי: "The Book of Kells", כתב־יד מאויר של הברית החדשה מתחילת המאה התשיעית. הספר הוא דוגמה קדומה ויפה במיוחד לאמנותם של הנזירים האירים, אשר שימרו את הידע העתיק בעת הפלישות הברבריות לאירופה, ושליחיהם החזירו אותו לבסוף ליבשת, ולרומא עצמה. מכאן הדרך קצרה לספרייה הלאומית של אירלנד ברחוב קילדייר (Kildare), מבנה נאה מחופה בכיפה, ששימש במה לאחת האפיזודות המלומדות והמושחזות ביותר ב"יוליסס", וכעת מארח תערוכה מקיפה על תולדות כתיבתו.
המון המבקרים מדפדף במהדורות אינטראקטיביות של מבוכי כתב היד וחודר לחדר השינה המשוחזר של הסופר, ואני תוהה אם כל זה יכול להועיל למישהו להתמצא במסע הקריאה של "יוליסס"; אבל זה הרי נעשה מכבר לפרט שולי. ג'ויסיטי חוגגת בעליצות בבית הסופרים שבכיכר פארנל (Parnell), ובמרכז ג'יימס ג'ויס, וסביב בית הדואר המרכזי, שבו התנהל הקרב הנואש והאבוד של התקוממות הפסחא ב־1916, והיום ניצב שם פסלו הריאליסטי מדי של איש גבוה ודק, הנועץ את מבטו הספקני מבעד למשקפי ינשוף בעוברים ושבים. עוד על יומו של ג'יימס ג'ויס בדבלין, בכתבה הבאה:
|
בכל שנה צלייני ג'יימס ג'ויס פושטים על דבלין, בירת אירלנד, ומתרוצצים בעקבות מר ליאופולד בלום לפי מפת מהלכיו ביממה ההיא, המתועדת בכאלף עמודיו של הספר "יוליסס". מיכל פלג ביקרה בעיר שבזכות ג'ויס תישאר לעד הכרך הגדול של המודרניזם פורסם 10.8.11 |
דבלין
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 568
[name] => אירלנד
[slug] => ireland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 568
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 569
[name] => דבלין
[slug] => %d7%93%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 569
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 568
[count] => 52
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )