תפריט עמוד
במשך 5 שנים הפליג צ'ארלס דארווין הצעיר על סיפונה של ה"ביגל". המחקר היסודי שערך בחופי אמריקה הדרומית, תצפיותיו באיי גלאפגוס, איסוף המאובנים והממצאים, ויותר מכל היכולת להבין את כל אלה בדרך שאיש לא חשב עליה קודם, הם שהפכו את מסעו לחשוב כל כך.

בקיץ 1831, כששב מסיור גיאולוגי בצפון גיאולוגיה. בביתו חיכה לו מכתב מידידו ומורו, פרופסור הנסלו. הפרופסור בישר לדארווין כי המליץ עליו בפני קפטן פיץ רוי, קברניט ספינת הוד מעלתה ה"ביגל", כחוקר טבע שיתלווה למסע הספינה לאמריקה הדרומית. דארווין אמנם טרם סיים את לימודיו, אבל הנסלו האמין שלמרות זאת יוכל "לאסוף, לצפות ולרשום את כל הראוי…".

אביו של דארווין, שרצה שבנו יהיה כומר, התנגד לרעיון. לחיזוק עמדתו אף הביא את דעת הפרנולוגים, מומחי הגולגולת, שמצאו בראשו של דארווין את הגומחה המתאימה לכמורה. "תמצא לי אדם אחד הגיוני שייעץ לך לנסוע", אמר האב, "ואני אתיר לך". האדם ההגיוני נמצא קרוב מאוד. הדוד, ג'וסיה וודג'ווד, שהאב תמיד אמר עליו שהוא אחד האנשים ההגיוניים ביותר שהוא מכיר, תמך ברעיון הנסיעה.

עתה היה צריך לשכנע גם את הקפטן פיץ רוי. לדארווין היתה אולי גומחה בראש המתאימה לכמורה, אבל בעיני פיץ רוי, הוא היה חסר אף המתאים למסעות. פיץ רוי, שהיה אז בן 26 בלבד, האמין שהוא יכול לשפוט אדם על פי תווי פניו והוא לא מצא באפו של דארווין מספיק אנרגיה ונחישות למסע הארוך העומד בפניהם. למרות הספקות, אישר הקפטן לדארווין להצטרף אל המסע.

הרעיון לצרף חוקר טבע ("נאטורליסט") למסעה של ה"ביגל" היה של רוי. הקברניט הצעיר, שמוצאו ממשפחת אצולה ושמו מעיד עליו שהיה אפילו מקורב למשפחת המלוכה, ניחן באופי מיוחד במינו. רוי קיבל את הפיקוד על הספינה שלוש שנים קודם לכן, בעת מסעה הקודם של ה"ביגל" לאמריקה הדרומית. הקברניט נשבר תחת הלחץ והמתח של המסע המפרך ורוי, קצין צעיר ומבטיח, נקרא להחליף אותו. עתה, לקראת מסעו השני, רצה רוי להעניק צדדים חדשים ואופק רחב יותר למחקר שתערוך האונייה המלכותית. הבעיה בזימונו של דארווין היתה שגם בלעדיו היתה הצפיפות על סיפונה של ה"ביגל" בלתי נסבלת. צוות האונייה מנה 74 אנשים, בהם תריסר קצינים, מחלקת לוחמים, 34 מלחים, מנתח ועוזר, צייר (שעזב לאחר זמן קצר), משרתו של דארווין, ושלושה נוסעים שרוי הביא עימו ממסעו הקודם באמריקה הדרומית. רוי תפס את השלושה כבני ערובה לאחר שאחת מסירות האונייה נגנבה. הם הפליגו עימו לאנגליה וכשהגיעו דאג ללמד אותם מקצועות כנגרות וגננות, העניק להם חינוך נוצרי, נימוסים אנגליים ואפילו אנגלית משובחת. עתה רצה פיץ רוי להשלים את המלאכה ולהשיב אותם לבני משפחותיהם כדי שיפיצו את מה שלמדו בקרב אחיהם. בדיעבד התברר שה"ניסוי" נכשל וזמן קצר לאחר ששבו לבתיהם חזרו ה"אנגלים" החדשים והמחונכים לאורח חייהם וללבושם הקודם.

ב-15 בספטמבר הגיעה ה"ביגל" למה שמאוחר יותר ייחשב אולי, לשיאו

של המסע – איי הגלאפגוס, כאלף קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית
| צילום: Angelika Stern


הפיתרון שמצאו אנשי ה"ביגל" לחוקר הטבע שהצטרף לצוות היה דחוק: הוא ישן על מיטה מתקפלת, בחדר המפות של האונייה. הבעיה העיקרית היתה שמיקומו הלא נוח של חדר המפות הפך את ההפלגה לקשה במיוחד וגרם לדארווין מחלת ים אינסופית. כיוון שלא יכול היה לאכול בתא המפות הצפוף אכל דארווין את ארוחותיו במשך כל ההפלגה על שולחנו של הקברניט רוי. כך, במשך חמש שנים, ישבו להם רוי ודארווין זה לצד זה ואכלו שלוש ארוחות ביום. הם לא השתעממו בארוחות האלה, אם כי לעיתים הרגיזו זה את זה עד מוות. הוויכוחים הקשים ביותר ביניהם נסבו על שאלת העבדות. רוי לא הסתיר את דעתו על יתרונותיו הגדולים של מוסד העבדות, ודארווין מצידו לא חסך מן הקברניט הנוח לכעוס את דעתו. כבר בשלב מוקדם של המסע רצה רוי להשליך את דארווין, על רקע ויכוח כזה, מן האונייה.


מוצא המינים
חודשיים המתינו דארווין וצוות ה"ביגל" בנמל דוונפורט עד שמזג האוויר יאפשר להם להפליג. ב-27 בדצמבר 1831 יצאו סוף סוף לדרך. כחמש שנים עברו עד ששבו לחופי אנגליה, חמש שנים מתועדות בתמציתיות ובדייקנות במחברותיו של דארווין. הוא ממעט בתיאור החיים על ה"ביגל" ומקמץ בתחושות אישיות, אך מרחיב על המפגשים עם האנשים, עם הנופים, עם הגיאולוגיה ועם הטבע. רשימותיו התפרסמו ב-1845, תשע שנים לאחר ששב, בספר, תחת הכותרת "מסעו של חוקר טבע סביב העולם".

עשרים ושתיים שנה לאחר שחזר דארווין ממסעו, הגיש לחברה הלינאית בלונדון את מחקרו, "מוצא המינים". באותה שנה הגיש מחקר דומה במסקנותיו גם חוקר פחות ידוע, אלפרד וואלאס, שהיה בקשר עם דארווין. בכל זאת, בדברים שנשא בסיכום אותה שנה ציין יושב ראש החברה, כי "שום דבר מעניין לא קרה השנה".

תיאוריה של אבולוציה היתה עוד לפני דארווין, אבל זו היתה תיאוריה לא מסודרת, עם אלמנטים מיסטיים, כפי שמסבירה ד"ר חוה יבלונקה, מהמכון לפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. דארווין, על סמך תצפיותיו במהלך המסע, אמר דבר פשוט: ביצורים שונים זה מזה, חלק מההבדלים הם תורשתיים. כאשר יש הִתרבּוּת, הצורות המועדפות בתנאים נתונים הן אלו שישרדו. מכיוון שהסביבה משתנה ניתן לראות שינויים מצטברים, ובעקבותיהם, מינים חדשים. מודל הברירה הטבעית של דארווין מקביל להשבחות גזע שעושים היום בבעלי חיים. אלפרד וואלאס גילה גם הוא, ובאותה תקופה, את רעיון הברירה הטבעית, וכתב על כך לדארווין. אלא שלוואלאס לא היה החומר המחקרי העצום שדארווין אסף ותיעד במסעו, כדי לאשש את רעיונו.

בחמישה העמודים האחרונים של יומנו מסכם דארווין את חמש שנות המסע שלו. תחילה הוא מונה את הקשיים: "מראה אותם מקומות אליהם מתגעגעים… הרצון בחדר… בבדידות… במנוחה… התחושה שממהרים כל הזמן… מניעת הפינוקים והתענוגות הקטנים, החוסר בחברה ואפילו מוזיקה ותענוגות אחרים של הדמיון". אחר כך מפורטות ההנאות: "לחיות באוויר הפתוח שהשמים גג והאדמה שולחן… תחושת הפרא של חזרה למנהגים הטבעיים… כל נוסע צריך לזכור את השמחה שחש כשנשם לראשונה אקלים זר… מפת העולם איננה נעלם יותר אלא הופכת לתמונה מלאה… המסע ילמד אותו הומור וסבלנות, חופש מאנוכיות, יכולת לדאוג לעצמו ולהפיק את הטוב מכל דבר… חוסר אמון, אבל באותו זמן יגלה כמה אנשים טובי לב ישנם… שעדיין מוכנים לעזור ללא כל תמורה".


חופי אמריקה
חודשיים לאחר שיצאה מאנגליה הגיעה ה"ביגל" לבאהייה בברזיל. דארווין הצעיר היה שיכור לנוכח יערות הגשם הבתוליים והעשירים בצמחייה עבותה. בקיימברידג' נהג לאסוף חיפושיות, ובברזיל השאיר עליו רושם עז רחש החרקים, שהדיו הגיעו אליו בספינה העוגנת. מבאהייה המשיכה ה"ביגל" דרומה, למפרץ בוטאפוגו שבריו דה-ז'ינרו, שמעליו מתנשאים הר הסוכר והקורקובדו. דארווין הצטרף למתיישב אנגלי למסע אל תוך ברזיל, ובמהלכו תיעד בקפידה את בעלי החיים, הצמחייה והגיאולוגיה שראה. אוסף החרקים שלו הלך וגדל בהתמדה.
באוגוסט 1833, אחרי שנה וחצי בדרכים, הגיעה ה"ביגל" לחופים הקירחים של ארגנטינה. דארווין יצא ברגל מנהר הריו-נגרו אל עבר באהייה בלנקה, שם פגש שוב את ה"ביגל". בבאהייה בלנקה התנהלה אז מלחמה – גנרל רוסאס יצא מבואנוס איירס לדכא את האינדיאנים שבצפון ארגנטינה. לאחר שהיה עד לרצח השיטתי של האינדיאנים, כתב דארווין, "מי היה מאמין שבתקופה הזו יהיו מעשי זוועה כאלה בארץ נוצרית תרבותית?"

זכר הפריגטה מנפח את חזהו האדום כדי להרשים את בת זוגתו. העופות באיי הגלאפגוס, כמו בעלי חיים אחרים, אינם חוששים גם היום, יותר ממאה שנים לאחר מכן, מבני אדם | צילום: Nancy Nehring

במשך ארבעת חודשי השהות בפמפה הארגנטינית, מצא דארווין מאובנים של חיות קדומות באבן הגירית, ותיעד חיות לא מוכרות וציפורים נדירות. את בואנוס איירס הוא מתאר בקצרה, אך מאריך בתיאור משחטת הבשר בעיר. אחרי מנוחה קצרה יצא בעגלה רתומה לשוורים, למסע של שלוש מאות קילומטר בדרכים קשות עד לסנטה פה, השוכנת על גדות נהר הפרנה (PARANA).

מבואנוס איירס הפליגה ה"ביגל" דרומה, אל פורט דזירה שבפטגוניה, במדבר הארגנטינאי הדרומי. אז, וגם היום, מיושבת פטגוניה בדלילות. האקלים החם והאינדיאנים הבריחו את המתיישבים חזרה לבואנוס איירס. התיאור של דארווין עדיין אקטואלי, בעיקר למי שעמד לפני חמש שנים אי שם בכביש מאובק בפטגוניה, מנסה לעצור טרמפ צפונה, לבואנוס איירס. "מישורים נרחבים, פה ושם עשב חום, ולעיתים נדירות יותר מעט שיחים נמוכים", כתב דארווין בנימה מסוימת של אכזבה. פיצוי קל מצא בגואנאקו, קרובתם של הלאמה והאלפקה, "הייצוג הדרום אמריקני של הגמל במזרח". הוא למד את מנהגי החיזור, האכילה והשתייה של הגואנאקו.

ה"ביגל" המשיכה דרומה, ודארווין המשיך בשלו – איסוף חרקים, התעמקות בגיאולוגיה ובשלדים שמצא. בערבה הפטגונית פגש לראשונה בקונדור. המפגש היה פחות מוצלח עבור הקונדור, שדארווין חובב הציד לא החטיא. בטיירה דל פואגו, ארץ האש שבקצה ארגנטינה, התפעל דארווין מ"הילידים הפראיים והבלתי מבויתים". חופשי ממגבלות ה"פוליטיקלי קורקט" העכשווי, הוא כותב ביומנו ובמכתב לקרוליין אחותו: "לא יכולתי להאמין כמה גדול היה ההבדל בין הפרא לאדם המודרני, גדול יותר מאשר בין חיה מבויתת וחיית פרא, למרות שלאדם יש סיכוי רב יותר לשיפור".


איגואנת היבשה של הגלאפגוס | צילום: Nancy Nehring

מארץ האש, שטה ה"ביגל" צפונה, לאורך חופיה של צ'ילה. הוא יוצא אל הרי האנדים, ומאוחר יותר אף חוצה אותם דרך מעבר הפורטליו למנדוסה שבארגנטינה. לפני מנדוסה זכה דארווין חובב החרקים לצפות בלהקה של ארבה עוברת מעליו, "קולות כנפיהם היו קולות של מרכבות ושל סוסים רבים השועטים לשדה הקרב".

בכפר סנטה רוזה, קצת אחרי עמק האוקנקגואה, התפעל דארווין מפוריות העמק, מהתאנים, מהאפרסקים ומהענבים של שלהי הקיץ, ראשית הסתיו. אחרי יותר משנתיים בדרכים מרשה לעצמו דארווין להביע געגועים: "זו היתה סצינה יפה, אבל התגעגעתי לשקט המהורהר ההופך את הסתיו האנגלי לתקופה היפה של השנה".


הארת הגלאפגוס
ב-15 בספטמבר הגיעה ה"ביגל" למה שמאוחר יותר ייחשב אולי, לשיאו של המסע – איי הגלאפגוס, כאלף קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית. "כולם בנויים מאבן וולקנית, פה ושם שברי גרניט… חלק מלועות הרי הגעש ענקיים בגודלם ומתנשאים לגובה של קילומטר ויותר". אבל דארווין, כמו תיירים רבים אחריו, התאכזב מהמפגש הראשון עם האיים הצחיחים. "שום דבר לא יכול להיות פחות מזמין מההופעה הראשונה של האיים. מישור של לבה שחורה עליה מתנפצים גלי הים, מכוסה בשיחים צרובי שמש המראים סימני חיים מועטים".

כך גם היום. כשנחת המטוס מקיטו בשדה התעופה הקטן בבלטרה, היו עוד הרבה תיירים סביבי שגירדו את הראש בתמיהה, "בשביל זה שילמנו כל כך הרבה כסף?" התמורה המלאה לכספם נגלתה ביום השני להפלגה (ביום הראשון הייתי עסוק מדי בלהקיא כל מה שאכלתי בחודש האחרון, כולל הגלולות נגד ההקאה. "אם אדם סובל ממחלת ים, שישקול זאת בכובד ראש", כתב דארווין אחרי חמש שנים בים).

פרס המסע של דארווין היה מפגש עם שני צבי ענק, כל אחד במשקל של למעלה ממאה קילוגרמים. כמה פעמים ניסה דארווין לטפס ולרכב על גבם של צבי הענק. התושבים המקומיים, אוכלוסייה קטנה של נרדפי חוק ומתבודדים, הסבו את תשומת ליבו של דארווין לכך שבכל אי הצבים שונים זה מזה. "מעולם לא האמנתי שבאיים האלה, המרוחקים כמה עשרות קילומטרים זה מזה, מורכבים מאותם סלעים ותחת אותו אקלים ובאותו הגובה יגדלו אוכלוסיות שונות", כתב דארווין, והוסיף בנימת תלונה: "…זה גורלם של רוב הנוסעים, לגלות את הדבר המעניין ביותר בכל מקום בדיוק כשהם ממהרים לעזוב". המקומיים נהגו לתפוס את הצבים, ויומיים של ציד הספיקו לשבוע ימים. היום צבי הענק נדירים יותר, והדרך הקלה ביותר לצפות בהם היא בתחנת המחקר בגלאפגוס, הקרויה על שמו של דארווין.

באי ג'יימס ראה דארווין את האיגואנות הימיות, שגודלן נע בין 90
ל-120 סנטימטרים, רובצות בצפיפות על הסלעים ליד הים. דארווין, יסודי כתמיד, רשם במחברתו את מין המכרסם ו-26 המינים של ציפורי יבשה הייחודיים לאיים ו-11 ציפורי מים. "לצמחים, לחרקים ולציפורים אופי מדברי ואינם צבעוניים יותר מאלה בדרומה של פטגוניה" כתב.

העופות באיי הגלאפגוס, כמו בעלי חיים אחרים, אינם חוששים גם היום, יותר ממאה שנים לאחר מכן, מבני אדם. הסולה כחולת הרגליים, עוף שניחן באישיות מרשימה, ניצב על השביל, מביט במבקרים בסקרנות ו"מכריח" את האורחים לעקוף אותו כדי להמשיך בדרכם. דארווין, חובב ציד מושבע, צד עופות מבלי להשתמש בכלי נשק והשתמש ברובה רק פעם אחת, כדי לדחוף נץ ממושבו על העץ.

פקח טבע מתלווה היום לכל ספינת מטיילים, כדי למנוע חיכוך בין בעלי החיים לתיירים. "נטורליסט", קוראים לתפקיד, חוקר טבע, מעין מהדורה מאוחרת וכלל לא משופרת של דארווין. חוקר הטבע שלנו, אדוארדו, היה בחור שמנמן וטוב לב, שהידע שלו בזואולוגיה הסתכם ביכולת לזהות אריות ים וסולות.

קפטן פיץ רוי לא התעניין במיוחד בבעלי החיים של הגלאפגוס ולא הבין את התלהבותו של דארווין. ההבדלים בין מיני הציפורים שמצייצות על העצים באיים השונים הוכיחו לדעתו רק את "חוכמתו האינסופית של האל, בעזרתה מותאם כל יצור למקום שבו הוא אמור להיות".

התושבים המקומיים הסבו את תשומת ליבו של דארווין לכך
שבכל אי הצבים שונים זה מזה | צילום: Nancy Nehring


רצונו הנחוש
בחג המולד הרביעי הרחק מהבית כתב דארווין, אז בפהטיה שבניו זילנד, "בחג המולד הבא, אני בוטח בהשגחה העליונה, נהיה באנגליה". גם אם הגעגועים התחילו לגבור בו, הוא לא הראה כל סימני עייפות מארבע השנים בדרכים (באנציקלופדיה בריטניקה הוא מתואר כך: "בכל מקום שבו ראה הר – טיפס עליו").

באוסטרליה שכר דארווין מדריך ושני סוסים שייקחו אותו 200 קילומטרים לעומק היבשת, לאיזור ניו-סאות' ויילס. הוא שם לב לכך שהילידים הולכים ונעלמים, כתוצאה מאלכוהול וממחלות שהביאו עימם המתיישבים הלבנים, ולכך שחיות הבר הולכות ומידלדלות. "בכל מקום שהאירופאי פסע, מוות רדף את הילידים", הוא התרשם, "כמו החיות… החזק מתיש את החלש".
באוגוסט חזר דארווין לברזיל, שממנה סלד בשל מנהגי העבדות שבה. כל ויכוחיו עם רוי סביב שאלת העבדות התחדשו ביתר שאת. דארווין תיאר בזעזוע את ההשפלות, המכות וההתעללויות שסבלו העבדים מאדוניהם הפורטוגלים. "אני מודה לאלוהים שלעולם לא אבקר שוב בארץ עבדים", כתב ב-19 באוגוסט, כאשר הפליגה ה"ביגל" מחופי ברזיל, בדרכה חזרה הביתה. ב-2 באוקטובר 1836 שבה האונייה לעגון בחופי אנגליה.

"מוצא המינים", שהקנה לדארווין מקום נצחי בהיסטוריה של המדע ושל המין האנושי, מחקר שמבוסס על תוצאות התצפיות שנערכו במהלך מסעה של ה"ביגל", יצא לאור 22 שנים תמימות לאחר מכן. דארווין לא היה מהממהרים ולמרות שפיתח את התיאוריה זמן רב קודם לכן לא טרח לפרסם אותה ורצה לפתחה עוד ועוד לפני חשיפתה. רק בלחץ ידידיו, שהבינו שהתחרות עם חוקרים אחרים הופכת צמודה מדי, נאות לפרסום.

עם שובו, אחרי חמש שנים בדרכים, כתב דארווין – האיש שאפו לא נראה נחוש מספיק: "אם אדם ישאל את עצתי לפני שייצא למסע ארוך, תשובתי תהיה תלויה ברצון הנחוש שיש לו לרכוש ידע כלשהו, שיוכל לקדם בדרך זו". הוא עצמו לא יצא לאחר שובה של ה"ביגל" למסעות נוספים ברחבי העולם. מאז ועד ליום מותו הקדיש את כל זמנו למחקריו בנושאי טבע, זואולוגיה, גיאולוגיה וחקר המאובנים. בזכות מחקרים אלה הוא קבור כיום, לצידו של ניוטון, בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון, המקום שבו קוברים האנגלים את גדולי האומה ואת אלה שראויים לתהילת עולם. חדר העבודה שלו שמור היטב ב- DOWN HOUSE, שבקנט, והמבקרים יכולים עדיין להביט במיקרוסקופ ולהבין שלא די לנסוע עד לפטאגוניה ולאיי גלאפגוס. צריך גם לדעת להסתכל במה שיש שם.

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.