תפריט עמוד
27 ביולי. לפני הצהריים ירדנו במורנה צידית, שהשתפלה גלית אל הפיורד והגענו לאחו שופע שן-ארי. מזיק המדשאות המצוי הזה הוא מאפיין מזהה של כל הכפרים הוויקינגיים העתיקים בגרינלנד. איש אולי לא הפריע את שלוות הקרקע במשך מאות שנים, אבל שן-הארי הוא צמח רב-שנתי, שמגיב בהתלהבות לעמלם של ימים קדומים; העמלים ומִקנם נהפכו כבר מזמן לאבק, אבל שן-הארי ממשיך לשלוח את שורשיו רבי-העוצמה אל השכבות הקפואות, כמעט תמיד, ולזקוף בחודשי הקיץ את ראשו הצהוב בהיר.
באתר זה, סיגסארדלוקטוק, עבד פאולאסי בקיץ הקודם יחד עם שני ארכיאולוגים דנים ועוד פועל מקומי. בדליי האדמה, שהוציאו וטלטלו על כברה, הם עזרו להפריע את שלוות הקרקע, שרק מעט אוויר חודר לתוכה. הוא מצביע על בית ארוך ויקינגי, הניכר רק בסוללות המלבניות, ובכמה אבנים מפוזרות: כנסייה או אולי מכלאה של פרות, קשה לדעת כיום. הוא אומר שהדנים גילו עקבות של מעיין, שמימיו זרמו בתעלת אבן לאגן על רצפת הבית הארוך, ועוד תעלה, שאת עודף המים שבה אפשר היה להטות אל מתחת לקיר. מים זורמים! מותרות שלא היו לאיש באיגאליקו שבע מאות שנה מאוחר יותר…
אני מנסה למצוא חפצים מעשה ידי-אדם, ומצליח להעלות בחכתי שקית צ'יפסים ריקה, קופסת סרדינים חלודה, קצת נייר טואלט, תרמילי רובה ציד מפוזרים ועוד תל של פחיות בירה. מטבח גרנילנדי, סביבות 1986. "הפעם זה לא אני," מצהיר פאולאסי, ומצביע על עצמו ועל הפחיות (הוא מכיר את הזבל שלו כמו את כף ידו). אני משער שציידי כלבי-ים חנו כאן וערכו פיקניק של צ'יפסים ובירה בחיק שיני-הארי מיובלי-הפירות, ואני משאיר את החפצים מעשה ידי-אדם שלהם בדיוק במקום שמצאתי אותם. ייתכן שאיזה ארכיאולוג עתידי, במאמציו לשחזר את שלהי המאה ה-20, יודה לי על ראיית הנולד הזאת.

מאמר מוסגר על זבל: באיזור האמזונס של אקוואדור פילסתי לי פעם שביל בג'ונגל שעורי-בית של אינדיאנים בני שואר. תרגילי חיבור עם שגיאות, לוחות כפל משובשים ונסיונות כושלים בחילוק ארוך, תקועים כולם בעלי ליאנה, שסימנו את השביל. מה מקור השאריות האלה? הילדים יוצאים מדי בוקר ללימודיהם, ומדי אחר צהריים הם משליכים אותם מאחרי גבם בחדווה. אבל כשחזרתי למקום, כמה ימים אחר כך, לא נותרה שם אפילו פיסה זעירה של שעורי בית; הרחם הדביקה של הג'ונגל בלעה ועיכלה אותם עד תום. בגרינלנד, לעומת זאת, מעריכים שפיסת נייר יכולה לשרוד לפחות חמש מאות שנה, וכל מלה שכתובה עליה תישאר קריאה, אפילו אם לא יהיה אף אחד שיוכל לקרוא אותה. שכן הגברת פרמאפרוסט, ליבה גס בכל מיני החומרים הלא-מתכלים של העידן המודרני. אי אפשר לעכל אותם. בזאת היא שותפה לאנינותו של הגרנילנדי, שאינו מוכן לראות ליד ביתו את הפחיות הריקות של קרלסברג ואת נייר הטואלט המשומש – שלא לדבר על חומרי בידוד ספוגי מים, תיבות דגים עשויות פוליסטירן ומזרונים שנתרוקנו מתוכנם. הבעיה כמובן שגם לה, בביתה שלה, אין חפץ בזבל הזה. הוא מונח, איפוא, כך סתם, בשום מקום, נטוש ולא-חביב, שקוע לנצח בתוך עצמו, עם חצי-חיים ארוך כמעט כמו זה של אורניום.
חזרה במעלה אותה מורנה, יותר ויותר גבוה, נשמעים ללוגיקה של המטפס בסלעים: מתון מתון, אם יש לך עניין כלשהו לדעת איזה כרכובים, זיזים, נקיקים ובקיעים צופן בחובו העתיד. אנחנו חונים ליד אגם בלי-שם, שסלעים מתגודדים על קרקעיתו הצלולה בחיבוק עמוק של דממה. שיחי בן-חוזרר ושדר משתוחחים בין החזזיות, ופרג ארקטי אחד, צהוב חיוור ומום אין בו, מציץ מבויש מתוך נטף של טין קרחונים חצצי.
עוד ערב זוהר. טרמכן, תותי בתה, ופיתת באנוק לארוחת ערב. פאולאסי לוקח את הבאנוק (מרשם שלי, בדוק ואהוב, עם נבטי חיטה וקמצוץ קינמון), משליך אותו באוויר ויורה בו כביונת חרס, בהכריזו שזה האוכל הכי רע שאכל מעודו. הרבה יותר גרוע, הוא אומר, מהמיצים הירוקים שזקנים נוהגים לדלות מקיבתו של סוס ים מת, וללפת בהם את מזונם. לכבוד הוא לי. גמרתי לקרוא את אפיקטטוס והתחלתי בלש של סימנון. חנוט בשק השינה שלי, ישנתי שינה עמוקה, כנישא על כנפיים בכביש אחורי של הנצח.
28 ביולי. על מדרון תלול, שפניו המחורצים משווים לו טוהר וקשיחות של זקנים מופלגים. אנחנו מדלגים על נהר מי שלגים זועף ומרומם לב, שרוחבו אינו עולה על חצי מטר, ואחר כך מתחלקים על גושי גרניט, המונחים כמו לוחות מתכת עצומים. פאולאסי עוצר כדי להרהר על החברה שלו או כדי לירות במשהו, קשה לדעת, ואני ממשיך לבדי לאורך מדרגת סלע עמוקה ומפוספסת, כדי להתבונן יותר מקרוב במפל מים, שהרוחות שחקו אותו למקלעת אימים. מקצהו העליון אני יכול לראות את ההרים מעורקי השלג מצפון לנאנורטאליק, כמאה קילומטר משם; ישר מתחתי נישאים קרחונים אילמים בפיורד, כמו קשקשי שיער על חליפת צמר כחולה.

עיני צדה שועל קוטב מדדה במסלולו הלא-חלק, דמות מתוך אפריז, שניעורה לחיים בזינוק. אני מופתע. לא נתקלנו כמעט בבעלי כושר חישה בטיול הזה, פרט לנו עצמנו, המסוגלים לחוש מדי פעם. רק גיבתוני שלג, כמה טרמכנים, שיות תועות פה ושם, השמכים הקטנים והיתושים. אפשר לומר, בלי חשש, שבמדשאה הציבורית של בוסטון בשעת אחר הצהריים של יום נאה יש יותר חיות בר. וגם בספריהם של מחברים מסוימים, שלפיהם הצפון נראה פקוק מרוב חי – וזה אכן אפשרי אם עוברים מעדר לעדר בכלי טיס. אבל אם אתה סתם הולך או תופס טרמפ עם צייד, אז אתה רואה את הנוף הצפוני מנקודת המבט השונה לגמרי של הקיבה, ואתה שמח שלקחת איתך את הרצועות המצומקות של בשר לווייתן משומר או את התחליף מזון הקפוא והמיובש.
לפני שנים רבות הפחיתו בני גרינלנד את הבדידות בארצם הנרחבת והריקה, בכך שסיפקו נשמה גם לעלוב שבין היצורים והעצמים, שמאכלסים אותה. לכל בעל חיים היתה נשמה, והציידים היו צריכים להתפלל אל הנשמה הזאת, מייד אחרי שהרגו את המרכיב הגופני שלה, אחרת היו מסתכנים בהעלבתה. לכל צמח היתה נשמה. לטיפות המים היו נשמות. אפילו לבני אדם היתה נשמה – שתי נשמות, לאמיתו של דבר, שגודל כל אחת מהן היה כגודלו של גיבתון שלג בינוני, האחת ממוקמת בגרון, והאחרת בתוך בועת אוויר במפשעה. גם לצחוק ולשינה היו נשמות. באופן זה, איש לא היה יכול ללכת בשום מקום בלי שיתלווה אליו מישהו, ואיש לא היה יכול להתיימר לחשוב, שגיבתון השלג הממוצע שלו טוב יותר מזה של מר צור או מרת צפחה, שעל גופם הוא דורך. יותר טוב מסלע? יותר טוב משן-ארי מיובל פרי? טאסאקא! (לא ממש מתקבל על הדעת!)
עד לשנת 1721 יכול היה איש גרינלנד לשוחח בידידות עם שנתו, ואולי אפילו עם נדודי השינה שלו, אבל באותה שנה הגיע לאי כוהן דת דני בשם האנס אגדה (EGEDE), בחיפוש אחרי מושבת הוויקינגים, שהקרח סגר עליה. הוא קיווה שיוכל לטפל בצרכיהם הרוחניים, ששנים ארוכות לא היה להם מוצא (הוא הניח שהוויקינגים שבו להיות עובדי אלילים). אגדה לא מצא שום ויקינגים, אבל קבוצה של עובדי אלילים כן מצא, והוא הפגיז אותם בכל התחמושת הכנסייתית שלו, נושא דרשות יומיות בגנות ההימורים והספסרות, שלא היו קיימים בגרינלנד. הוא לא עשה הרבה נפשות לנצרות עד שהתחיל להצליף בשמאנים. אז התחילו אנשים למצוא עניין בנקודת ההשקפה שלו, אם כי הם תהו עדיין מה זה ה"לחם חוקנו" שהם צריכים לבקש. אגדה שינה את ה"לחם" בתפילה ל"כלב-ים", ועם זאת הבהיר להם שלכלבי-ים אין נשמה. לשום דבר אין נשמה, אלא אם נטבל לנצרות, והוא לא מתכוון לטבול כלבי-ים במים קדושים. הטקס היה פתוח רק לבני אדם. האנס אגדה הטביל את בני האדם האלה אחד אחד – ומאז זכו בני גרינלנד להיות בודדים בדיוק כמו כל האחרים.

29 ביולי. אני קצת נסער הלילה. לשם שינוי אני לא מצליח להירדם. מאורעות היום שבים ועולים בראשי כמו מנגינה, שאינני מצליח לגרש. לאור פנס בתוך האוהל שלנו אני כותב את הדברים האלה, שהרוח המתגברת ונחירותיו העמוקות והניחרות של פאולאסי מספקות להם סימני פיסוק.
לקראת צהריים היינו קרובים לאיטיגוויטאק. ברגע האחרון ביקש פאולאסי לעקוף את הוואדי של אנדה הקיוויגטוק, אפיק שכולו רשת של קפלי קרקע ופלגים מפכים, אבל אני הצעתי להוסיף לשכרו את הכרטיס חזרה מקאקורטוק לאיגאליקו, אם יאות ללכת דרך שם. הוא הסכים, אבל ברור היה שהוא לא מרוצה, הפעם הראשונה שניכרה בו אי-נחת.
לראשונה הבחנו באנדה ממרחק רב, דמות זעירה כשל ננס רובצת לרגלי תל אבנים. כל כמה צעדים קרא פאולאסי כדרך המסורת: פנינו לשלום, פנינו לשלום, פנינו לשלום. שום תשובה. לבסוף עמדנו מולו. הוא הרים את עיניו אלינו בעניין מועט.
מעור הקלף המקומט של אנדה צמחו פה ושם קווצות שיער דליל – הוא דמה קצת למנדרין סיני. הוא היה לבוש כולו עורות כלבי-ים, שהיו ככל הנראה מצחינים אפילו לדעת היתושים. "קאקיסלונגא קאטאנגאג'ואלאק,", לחש פאולאסי (הוא לא מחה את הסמארק שנים רבות). מתוך קובת האבנים עלה ניחוח של שמן שרוף ושל זיעה קפואה עתיקה.
אט אט נפתח פיו ושן ארוכה התגלתה, תקועה כמו ניב של חיה בלסת העליונה. הוא ביקש ממני טבק בקול סדוק מחמת חוסר-שימוש ומזג אוויר רע. הצעתי לו קצת מה"בלקן סוברני" שלי, והוא חטף אותו מיד ותחב למקטרת הקצרה שלו – המקטרת המועדפת בצפון, משום שהיא נותנת לעשן פחות זמן להתעבות, והיא בוערת כמו תנור.
"קוג'אנאק. אולי תתנו קצת אוכל לאיש זקן?"
חיפשתי בתרמילי משהו שייראה לו אכיל, והנחתי בצד כמה חפיסות של קפואים-מיובשים ממטבח המחנאי. ככל הנראה הוא חשב שאני נותן לו את החפיסות האלה; הוא חטף אחת – ביף סטרוגונוף – קרע אותה ושפך לפיו את תוכנה האבקתי, מחייך בתודה.
"קוג'אנאק. תמיד חיבבתי את האדם הלבן".

עכשיו הגיע תורו לשחק את המארח. הוא זחל אל תוך תל האבנים שלו, וחזר עם תרמוס מלא תה קר כקרח. תשתו, הורה לנו. שתינו ישר מהתרמוס (נראה שלא היו לו ספלים), בעוד אני תוהה באיזה מחלות לא מוכרות למדע המודרני אפשר להידבק מאיש שמסוגל להיהפך לדוב. לתה היה טעם של תמצית מי ביצה וחומצת קיבה, אבל המנהג ציווה עלינו שלא לפגוע באיש ולא לירוק או להקיא.
אנחנו האורחים האמיתיים הראשונים, סיפר לנו אנדה, מאז שהיו אצלו שני מטיילים דנים לפני כשנה. שאלתי אותו מאיפה הוא מקבל את התה, והוא אמר שקיבל אותו מבנו, סרן, שנוהג לבקר אותו באביב ובסתיו, ומביא לו הספקה של תה, סוכר, וקמח, יחד עם סוללות לטייפ שלו. אנדה הכניס לטייפ קלטת של קבוצת הפופ משנות ה-70 המוקדמות, סקיג'אק (חסרי הערך), שהשמיעו צלילים לא שונים מאוד מעדר של ראמים מיוחמים. היה ברור שהוא לא ניקה את הראש של הטייפ כבר הרבה הרבה זמן.
"אלה. כמה חורפים מלאו לי לדעתך?"
"שבעים," אמרתי, במאמץ דיפלומטי.
"אני בן ארבעים ושבע".
הוא פרץ פתאום בדמעות ונסוג אל תוך הקובה שלו, משם עלה בכיו רך כשל ילד. הכישלון האומלל של המאמץ הדיפלומטי שלי גרם לי עכשיו להרגיש אומלל בעצמי. לא רציתי לפגוע באיש: חמש עשרה שנים של בדידות בסביבה הלא-מטפחת של ההרים האלה הציבו אותו, בתודעתי, בשורה אחת עם קדושי המדבר. הוא קבע אומנם שיאים חדשים של טינופת וזוהמה, והיה אולי קצת מטורף, אבל בעיני הוא היה גיבור אמיתי בלכתו אחרי גורל שקשה לשאתו כמעט כמו את הקרניים של אייל-הקורא האירי הגדול (משא שמכריע את האייל ארצה, ובסופו של דבר ממית אותו).
אנדה הופיע בפתח, ובידו רובה לי-אנפילד ישן וחבוט מכוון ישר לראשי.
"לכו! עיזבו אותי בקלוני…"
הלכנו. אחרי חמש עשרה דקות הפניתי את מבטי לאחור. במבט האחרון הזה נגלה לי אנדה, הקיוויגטוק זקן כמו ההרים, רובץ ליד האבנים שלו ומעשן את מקטרתו, במה שנראה כאושר.

גרינלנד: ארץ הקרח ה(בלתי) נגמר

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.