גראן קנאריה: השקט לצד הסערה

אחרי לילה של טיסות נחתנו במה שמזכיר ממבט ראשון את לאס וגאס, או לכל הפחות את אילת בימים סואנים במיוחד. סערה שהתאבנה? האם כוונת המשורר היתה לשורות של בתי מלון עשויים בטון שהשתלטו על הנוף בסערה? התעמקנו עוד קצת בקריאת הסופר הספרדי הנלהב, האחראי הראשי להגעתנו לאי, וגילינו שהשורות המפתות נכתבו שנים רבות לפני שהתיירות כבשה בסערה את האי הוולקני מול חופי מרוקו. עד כאן לגבי חשיבות הכנה של שיעורי בית לפני היציאה למסע… בין גבעות הדיונות בחופי האוקיינוס האטלנטי, שגובהן מזכיר את מדבר סהרה הקרוב, מצאנו את כל מה שלא חיפשנו: בתי מלון בעיצוב מעט נוסטלגי של פופ צבעוני בסגנון שנות ה-70, חדרי מלון בצורה של איגלו, סאונה בעיצוב אפריקאי, אפילו בריכת מלח בהשראת ים המלח. הגדילו לעשות בעלי מלון Gran Hotel Villa del Conde ב- Maspalomas, שבנו את לובי המלון בדמות קתדרלה קתולית עצומה.

אי של גם וגם
ארוחה ספרדית מצוינת החדירה בנו רוח חיים, ובעיקר את הרצון לגלות מה נשאר מפלאי הטבע אחרי פלישת התיירות לאי. יצאנו בעקבות מיגל דה אנאמונו לחפש את הנופים הסוערים ואת הניגודים האקלימיים הגדולים של האי הקטן, שנעלמים בדרך כלל מעיניהם של רוב התיירים צמאי השמש, המעדיפים להתחפר בין כותלי אתרי הנופש בדרום הצחיח. כך גילינו שגראן קנאריה הוא אי של "גם וגם": אפשר להתפנק בבתי מלון וגם לטייל בנופים מרהיבים.

יצאנו צפונה בכביש מפותל וצר, המפלס את דרכו בין צוקים מתנשאים וואדיות עמוקים. צמחיה דלילה וירקרקה בערוץ הנחל היבש מזכירה כי בצורת היא דבר שגרתי באי שענני גשם מדלגים מעליו ברוב ימות השנה. במרכז האי מצאנו את הנופים המאובנים והסוערים עליהם כתב אנאמונו. אכן, היה כאן סוער מאוד בעשרת מיליון השנים האחרונות. התפרצויות וולקניות, קלדרות וקורוזיה יצרו את נוף ירחי, שמאוכלס בדלילות מרעננת בהשוואה לחופים הסואנים. כשעה קלה של נסיעה ממוקדי התיירות בחוף, איתרנו בהרים את מה שחיפשנו: כפרים קטנים ושלווים, שבהם הזמן עמד מלכת.

הדיונות במספאלמס מזכירות שמדבר סהרה אינו רחוק מכאן

בכפר הציורי טחאדה (Tejeda) שבמעלות הדרך מצאנו מקום לינה הרחק מהתיירות הרועשת של מישור החוף. Fonda de la Tea, פנסיון קטן ויפהפה, משלב בין חדש וישן. המקום ממחיש את סיפור המאבק לשמירת המראה המסורתי של האי תוך כדי שילוב תושביו בעידן החדש: הפנסיון נבנה לפני שלוש שנים בלבד על בית הארחה מהמאה ה-19 שננטש וחרב בעקבות ההגירה מכפרי מרכז האי לאזורים התיירותיים. הבנייה החדשה משחזרת ומשלימה את הישנה, ובנוסף מאפשרת נוחות מודרנית. הנוף המרהיב ממרפסת הפנסיון על מכתש טחאדה (Caldera de Tejeda) עוצר נשימה.

בתי הכפר טחאדה. הרחק מהתיירים בחופים

לא הרחק מכאן עצרנו בעיירה קנארית טיפוסית, סן ברטולומדה (San Bartolomede), הנטועה בין ההרים עוד מהמאה ה-15. במרכז העיירה מצאנו שורת ריבועי חימר הצמודים זה לזה, לתוכם זורם זרם קבוע של מים מההרים. מה שנראה ממבט ראשון כעוד שריד מתקופה קדומה, מסתבר כמכבסה הציבורית, שעד לא מזמן הייתה מקום מפגש יומי שוקק חיים ורב עניין לנשות הכפר. רק לאחרונה הצליחו מכונות הכביסה המודרניות לחסל את הבורסה הכפרית לרכילויות ולחדשות.

עידן המערות חי וקיים
לגבי מוצאם של הגואנצ'ס, תושבי האי המקוריים אין אחדות דעים, מלבד שתי עובדות: הכובשים הספרדים מכרו את רובם כעבדים וחיסלו כאן תרבות מנותקת מהעולם החיצון שהיתה קרובה יותר לתקופה הניאוליתית מאשר לתקופת הכיבוש של המאה ה-15. יש מעט מאוד עקבות לתרבות ולדת הגואנצ'ס, אך מי שמתבונן כיום ב-Roque Betaiga ו-Roque Nublo, שני סלעים וולקאניים שמתנשאים לגובה רב מהנוף הפראי, יכול הלבין מדוע תושבי האי המקוריים סגדו להם.

ארטנרה, הכפר הגבוה ביותר באי, מעל מכתש תחאדה

הגואנצ'ס אכן חיו כאן עד לפני כ-500 שנה כמו בתקופת האבן, התגוררו במערות בסלע ובבועות הוולקאניות, לבשו עורות עזים ואכלו גבינת עזים וקמח עשוי מדגנים. מעט מאוד ידוע על מקורם של האנשים הללו, אך הסברה הרווחת טוענת שהגואנצ'ס הם שבטים ברברים, שהתנגדו לכיבוש הרומי בצפון אפריקה והוגלו לסוף העולם דאז, האיים הקנאריים. המעטים ששרדו את אסונות הטבע, המגפות, הרעב והתפרצויות וולקאניות, קיבלו את הכובשים מחצי האי האיברי בהתנגדות עיקשת אך חסרת סיכוי. בעיירה Galdar, באתר החפירות המשמעותי היחיד באי, ניתן ללמוד מעט על תרבותם וצורת המגורים של הגואנצ'ס: יסודות של בתי אבן, פסלים של אילת הפוריות טארה ובמיוחד ציור מערה צבעונית שנשמר מלפני 1,000 שנה, ועל משמעותם החוקרים מנהלים עד היום ויכוח עז.

כנסייה במערה חצובה בסלע בכפר ארטנרה. טמפרטורה אחידה כל השנה

אך עידן המערות טרם תם. רוב תושבי Artenara, הכפר הגבוה ביותר באי (1,270 מ'), שבקצה מכתש תחאדה, הם שוכני מערות שנוצרו מזרמי הלבה. על יתרונות המגורים בתוך הסלעים שמענו מפיו של חואן קרלוס, תושב מערה מקומי: "הבידוד הטבעי של המערות שומר על טמפרטורה אחידה של 22 מעלות במשך כל השנה. כשחברינו בחוף מזיעים בקיץ, אנחנו נהנים מטמפרטורות נוחות גם בלי מזגנים; כשהחורף מכה בעוצמה וחברינו מצטננים, אנחנו נהנים מאותה טמפרטורה נעימה". ואם לא די בכך, חואן קרלוס מוסיף עוד יתרון לרשימה: "כשהמשפחה גדלה, אני פשוט לוקח פטיש וחוצב עוד חדר בסלע". יחד עם זאת, מסביר לנו תושב המערה, בגלל הלחות ההולכת וגוברת בעומק הסלע, אי אפשר לבנות ללא מגבלה לתוך ההר, וכשהמשפחה גדלה יותר מדי, צריך להוסיף בניה סטנדרטית מחוץ לסלעים. אנחנו מצאנו יתרון נוסף בחיים במערה: כל הבתים הנבנים מההר כלפי חוץ, כשפניהם אל הטבע והנוף המרהיבים.

בתי הכפר Arteara מציצים מבין הדקלים בעמק פטגה במרכז האי

כל הדרכים מובילות לטרור
אנחנו ממשיכים לנוע ברכס הטמאדאבה (Tamadaba) על גבול המכתש. בקצה העלייה אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יער סבוך של אורנים קנאריים, המשתרע עד קצה הצוק שגולש ישירות לים. במעלה היער יש נקודות תצפית מרהיבות על העמק, ההרים הנישאים והחוף. עם אישור מיוחד של לשכת התיירות אפשר ללון כאן באוהלים, אך האוויר הקר שכנע אותנו להתפנק גם מהנוף וגם התנאים הנוחים במלון פאראדור Parador Nacional de Tejeda שיושב על קצה הצוק. האמת, לא רצינו לעזוב: פתחנו עין ראשונה אל הקפלים של הטבע והתעוררנו לתוך הנוף ההררי. העיניים צללו לתוך גווני החום מנוקדי הירוק בעוד שהגוף צלל לתוך בריכה שמתחת לעצי האורן. מטעמים קנאריים מסורתיים וספרדים משובחים הצדיקו באופן סופי את ההחלטה לוותר על האוהל ולהתארח בפאראדור.

לא הרחק מכאן מצאנו טרור. לא להיבהל, זהו שמה של עיירה במרחק שעת הליכה בשביל מסודר מהמלון (או כרבע שעה ברכב). "כל הדרכים מובילות לטרור", אומרים המקומיים וכנראה בצדק: בכל שנה בחודש ספטמבר כ-200 אלף מאמינים נוצרים מהאזור כולו עולים לכאן לרגל. בכנסיית נוסטרה סניורה דל פינו (Nuestra senora del pino) נמצא פסל מעץ אורן של מריה, הפטרונית הקדושה של העיר. האירוע המרכזי של חודש העלייה לרגל מתקיים לאור עששיות בליל השביעי בספטמבר. אך גם לאור יום העירייה יפיפייה, בתיה צבועים בצבעים עזים ומרפסותיה מקושטות בכלי בית ישנים, בעששיות, בכלובי ציפורים ועוד לקראת אירועי ספטמבר.

רחוב ברובע העתיק של לאס פאלמאס, בירת האי

קולומבוס היה פה (לרגע)
המושג הגיאוגרפי "רחוק" אולי לא מתאים לשום מקום בגראן קנאריה, אך בתחושה חווינו מרחקים עצומים בין הדרום התיירותי, הכפרים הקטנים במרכז הוולקאני, ועיר הבירה לאס פאלמאס בקצה הצפוני-מזרחי, אשר משמשת בית למחצית מתושבי האי. בעיר נמצא הנמל הרביעי בגודלו בספרד כולה. במהלך 350 השנים שבהן נבנתה הקתדרלה המרכזית סנטה אנה, ששולטת בנוף העיר, תושביה ראו עוני ושגשוג כלכלי, רעב ושפע, התקפות פיראטים ופלישה תיירותית.

מקור השגשוג הכלכלי המחודש נבט כבר בסוף המאה ה-19, כאשר רופאים הבריטים שלחו את נפגעי זיהום האוויר של התעשייה בלונדון ובמנצ'סטר לגראן קנאריה, כדי שינשמו אוויר צח. מאז התיאבון של תושבי האי לעוד תיירות רק הלך וגדל. דוגמה למאמצים השיווקיים הגדולים למתג את העיר על מפת התיירות העולמית ניתן לראות במוזיאון קולומבוס (Museo de Colon), שמנצל את העובדה שקולומבוס עצר פה לזמן קצר, הצטייד במזון ומכאן המשיך הלאה לגלות את אמריקה. ציניקנים טוענים שיותר מאשר נוכחותו (המינורית) של מגלה אמריקה, קולומבוס הפך למותג שמביא הכנסות לא מבוטלות לקופת העירייה.

חוף הים בלאס פאלמאס, מקום הבילוי האהוב על תושבי העיר ומבקריה

העיר היא מרכז הבילויים של האי כולו. מוקדי החנויות והשופינג הם ברחוב Veguetan וב-Chinatown. לא הרחק מכאן נמצאת כיכר סנטה קטלינה (Santa Catalina), שמהווה מוקד לבילויים ליליים תוססים ורועשים של תיירים ומקומיים. עם זאת, מקום הבילוי הפופולארי ביותר בעיר הוא רצועת החוף הלבנה והמרהיבה – לארוך שלושה קילומטרים לא רק התיירים אלא גם תושבי העיר, ובעיקר הצעירים שבהם, סוגדים לשמש ולים.

תודה ל-Maria Gonzales מלשכת התיירות הספרדית ולחברת התעופה Iberia על הסיוע בהכנת הכתבה.