גני חיות: ההצגה הטובה בעיר

רוב גני החיות בעולם נראו עד סוף שנות השבעים כפארקים לשעשועים, המציגים בין היתר "מופע חי", תצוגה לא משכנעת של בעלי חיים. לכל אלה נוספה הצפיפות ההולכת וגדלה במרכזי הערים, שיצרה בעיות שגני חיות רבים לא יכלו להתמודד איתן. השכנים בתל־אביב, בפאריס ובווינה לא רצו לסבול את הריח הנודף מהם, והעיריות העדיפו להרחיק את המטרד. מחירם המאמיר של השטחים הפתוחים גרם להפעלת לחץ לשימוש אחר בקרקע היקרה שבמרכז העיר. גם החיות, אפשר להניח, לא נהנו מעשן האוטובוסים. כותרת מאמר שהתפרסם במגזין הבריטי "וג'טריאן" (צמחוני) שואלת בצדק: "האם נמצאים גני החיות בסכנת הכחדה?"

פרופסור היינריך מנדלסון, ממקימי החוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ואחד הזואולוגים הוותיקים והנודעים ביותר בישראל, נחשב עדיין, בגיל 85, למומחה המוביל בתחום גני החיות. בתחילתה של שיחה משותפת עם ד"ר דני סימון, נזכר פרופ' מנדלסון בגן החיות "שלו", בברלין של שנות השלושים. "בגן החיות שגדלתי בו, בברלין, היה לי מנוי קבוע. ביליתי שם חצי מן הזמן שלי. בכל פעם שהלכתי מן הבית לאוניברסיטה, חציתי את גן החיות כדי לראות מה התחדש בו. מטרת גן החיות היתה להראות הרבה מאוד מינים, ולאיש בעצם לא היה אכפת איך מציגים אותם. היו שם כלובים קטנים מאוד ובתוכם בעלי חיים, שכמעט לא זזו בתוך הכלוב. בכלוב אחד היו חמישה תתי מינים של נמרים. המראה היה לא נעים ואפילו מדכא.

"כאשר התיידדתי עם אחד העובדים, הוא הרשה לי להגשים חלום: הוא נתן לי את המפתח לחדר החיות הליליות, כדי שאוכל לבקר בו בשעות החשיכה, כאשר הגן סגור. כל המבקרים שנכנסו במשך היום לחדר הזה יצאו במשיכת כתפיים, ולא הבינו מדוע אין בו בעלי חיים. עד היום אני זוכר את ההתרגשות שלי באותו ערב בחדר החשוך, כאשר החיות החלו לצאת מן המחילות הקטנות שלהן". גן החיות בברלין עדיין קיים באותו מקום, אבל תמונת המצב השתנתה לחלוטין.

"ברוב המקומות בנו את גן החיות בשולי העיר, והעיר גדלה והקיפה אותו. כך היה, למשל, בפרנקפורט ובברלין. זה תהליך שחוזר על עצמו. צריך שטח גדול כדי להקים את גן החיות, לכן יוצאים המקימים אל מחוץ למרכז. כמה שנים לאחר מכן העיר מתרחבת, והגן נמצא במרכזה. גם בלונדון היה גן החיות בשוליו של פארק, ועכשיו הוא נמצא במרכז העיר".
לשינוי שחל בגני החיות בעולם, אומר מנדלסון, יש כיוון זהה: הגנים המובילים מכוונים עתה את מרצם לשינוי תדמית טוטאלי; לא עוד אתרי שעשועים, אלא מרכזים עירוניים המשמשים כמקום בילוי משפחתי, אבל עוסקים גם בחינוך, בחקר בעלי חיים, ומשמשים כגרעיני רבייה למינים בסכנת הכחדה. את הכלובים המסורתיים החליפו אזורי מחיה נרחבים יותר, ללא גדרות, המוגנים על ידי חפיר או תעלת מים. באזורים אלה מנהלים בעלי החיים אורח חיים דומה ככל האפשר לזה שניהלו אבותיהם בסביבתם הטבעית. הם לא חיים בבדידות ותזונתם מאוזנת ומבוקרת.

לא מושא להערצה
גני החיות הראשונים הוקמו בסוף המאה ה־18 בווינה, בפאריס ובמדריד. גן החיות הנודע של לונדון נפתח לקהל במאה ה־19, כאשר מקימיו הבינו שאוסף בעלי החיים שהתקבץ בעיר מכל קצות האימפריה המשגשגת הפך למטרד כלכלי, שקשה מאוד לפרנסו. החברה הזואולוגית של לונדון, המנהלת את הגן, הצהירה ב־1825 על מטרתה: הצגת תערוכה של חיות, כפי שהובאו מכל חלקי כדור הארץ, בפני הקהל. חיות אלה, לדברי אנשי החברה הזואולוגית, "ישמשו למטרה מועילה או למחקר מדעי – לא כמושא להערצה וולגרית". המשבר הגדול הגיע לגן של לונדון מעט באיחור.

טענות קשות על אחזקה גרועה של גן החיות עצמו, ניהול כספי לא סביר וניהול שערורייתי הביאו את יהלום הכתר אל סף סגירה. זה היה ב־1990. הגרעון השנתי עמד אז על שני מיליון לירות שטרלינג, מספר המבקרים ירד משנה לשנה, והסגירה נראתה בלתי נמנעת. מבצע הצלה ציבורי – מסע איסוף תרומות מן הציבור הרחב – שהניב 35,000 לירות שטרלינג ותרומה צנועה של האמיר מכוויית בסך מיליון לירות שטרלינג העניקו לגן את החמצן הדרוש לקיומו למשך כמה שנים נוספות. החברה הזואולוגית דחתה הצעת אימוץ של חברת בנייה בריטית ענקית, והעדיפה לשמור על עצמאותה ולנסות להתאושש בעזרת הלוואות צנועות יותר ומחייבות פחות.

גן החיות של לונדון זכה לארגון מחדש, שמפנה את עיקר מאמציו לאפיקים אחרים: לא עוד פארק שעשועים, אלא מרכז שימור, רבייה של מינים בסכנת הכחדה, וחינוך, ואף נערכים בו נסיונות השבה אל הטבע. גן החיות הבעייתי של לונדון מתכוון לשוב ולהצטרף אל הגנים המובילים בעולם. הבולטים בקבוצה זו הם גן החיות של סן דייגו בארצות־הברית, הגן הקטן והמרשים של פרנקפורט בגרמניה, גן החיות של סינגפור וכמה מקומות נוספים. לכל אחד מהם ייחוד משלו, אבל המשותף להם הוא המהפך שעברו בעשרים השנים האחרונות בתחום תנאי המחיה של החיות המוחזקות בשבי ובתחום מטרותיהם המוצהרות. כעת כולם, גם אנשים המתנגדים מסורתית לעצם החזקתן של חיות בשבי, מדברים בשבחם ומסכימים שבתנאים הקיימים הם מציעים כמה מן הפתרונות הטובים ביותר.

גאוות סן דייגו
אתר האינטרנט המרהיב של גן החיות של סן דייגו נפתח בכותרת: גן החיות המפורסם ביותר בעולם. בסן דייגו חוגגים ב־1996 שמונים שנים להקמתו של הגן. ב־1916 הקים ד"ר הארי ווג'פורת' גן צנוע, השייך לחברה הזואולוגית של העיר. כיום יש במקום שתי אטרקציות מרכזיות – גן החיות ופארק חיות הבר. לצידם, פועלת מחלקת שימור חובקת עולם שפעילותה מתפרשת בכמה יבשות, מרכז לרבייה ושימור של מינים בסכנת הכחדה ואגודת חברים המונה כחצי מיליון אנשים. מטרתה המוצהרת של האגודה "להגן ולשמר את מגוון המינים בעולם כולו". בגן החיות ובפארק יש כיום 7,000 בעלי חיים ויותר ממיליון צמחים. 50 מיליון דולר הושקעו בשנים האחרונות בסן דייגו ביצירת סביבות בעלות אקלים ותנאי מזג אוויר נשלטים ומגוונים, שמאפשרים לבעלי החיים ליהנות מאקלים דומה לזה ששרר בארצות מוצאם.

סיור מהיר באתרי אינטרנט של גני חיות בעולם (לכל גן שמכבד את עצמו יש אתר כזה ובו מידע וצילומים) מוכיח שהטקסטים דומים מאוד; כולם מצהירים על פעילות נמרצת למען הטבע והסביבה, אם כי כל אחד מציע תנאי מחיה שונים לבעלי החיים שנמצאים בתחומו ותנאי ביקור שונים לקוני הכרטיסים. גני החיות האלה הם בראש ובראשונה מוסדות שנועדו למבקרים, רובם צעירים, כדי שיבלו כמה שעות במחיצת בעלי החיים.

נסיבות המפגש משתנות. לעיתים הוא מתרחש, עדיין, משני עבריהם של סורגי מתכת עבים; לעיתים הוא זוכה לתנאים טובים יותר, לסביבה פתוחה, מוצלת או מקורה, לצמחייה ירוקה, לנוף נעים לעין ובמקרים המוצלחים, כאשר זה מתאים לבעלי החיים, באותה סביבה ממש.

דוגמאות מזעזעות של הזנחה וחוסר איכפתיות אינן חסרות גם היום: בבלגיה נכשלו הנסיונות לתבוע למשפט בעלים של גן חיות, שהחזיק בעלי חיים במכרה נטוש, בתנאים מחפירים וניסה, בין היתר, לזווג בין אריה לנמרה. בבריטניה כמו גם במקומות אחרים פועלים עדיין גנים פרטיים, או ציבוריים למחצה, שאינם עומדים בסטנדרטים החדשים.

כאשר ביקשתי מפרופסור מנדלסון דוגמה לגן חיות מוצלח, הוא פקח עיניים ענקיות, התבונן בי במבט חמור ושאל במבטא ייקי חד: "בירושלים היית? תלך לשם. זה גן מצוין". גן החיות בירושלים הוא, אכן, דוגמה מעניינת ומרשימה מאוד. במקום הגן התנ"כי הישן ברוממה, נפתח לפני כשלוש שנים גן חדש לא רחוק מאיצטדיון "טדי" במלחה; קצה העיר, אם כי על הגבעה שמול כבר משקיפים דיירים חדשים על הגן. בעוד כמה שנים תקיף ירושלים את המרחב וגן החיות ישוב אל תוככי העיר. שי דורון, מנהל גן החיות וגבי אשכר, סגנו, הווטרינר הראשי והאחראי על ההיבטים המקצועיים של הטיפול בחיות, חייכו בסיפוק כששמעו את המחמאה שנתן להם מנדלסון. קל להבחין בכך שהם גאים מאוד במוסד שלהם.

"כל גן חיות", מדגיש דורון כמה פעמים במהלך השיחה, "הוא פשרה. זה מפעל חשוב וחינוכי, אבל אין כאן, כמו שאין בשום גן אחר בעולם, תנאים אידיאליים לבעלי החיים. זה הטוב ביותר שאפשר להשיג בהשקעה אדירה של כסף ומאמצים. זו פשרה גם בין תנאי החיים של החיות לעומת תנאי הצפייה. מה שהיה יתרון מבחינת הצופים – כלוב חשוף, שבו אפשר לראות את בעל החיים כל הזמן – הפך לחסרון. איש אינו מרגיש נוח לעמוד מול כלוב מסורג שבתוכו פוסע נמר או דוב עצבני ומדוכא. זה כבר לא יחזור. גני החיות האלה הולכים ונעלמים מן העולם. וטוב שכך".

ההפתעה הנעימה ביותר בירושלים היא שאין כאן כלובים. כל בעלי החיים נמצאים בתצוגות פתוחות, באזורים מרווחים למדי, ירוקים ובעלי מקומות מסתור. "היו כבר מבקרים שאמרו לנו שהחיות שלנו 'לא איכותיות'", מספר דורון. "מה פירוש? שאלנו במבוכה. 'לפעמים לא רואים אותן. הן מסתתרות בצמחייה', היתה התשובה". בגן החדש האריות יכולים לרבוץ באיזור מוצל ומוסתר חלקית מעיני המבקרים. תנאי המחיה של בעלי החיים טובים יותר מבעבר, וזה שיקול מרכזי. עובדי הגן טורחים, בין היתר, על "חוגי העשרה" לחיות, במטרה למנוע שעמום מאלה שנמצאות שנים ארוכות בתנאי שבי. הם מאפשרים לשימפנזים להשתמש בכלים, מטיילים עם הפילים ברחבי הגן, מקיימים האכלות משותפות עם המבקרים, וכדומה.

איך קובעים אילו חיות יוצגו בגן הירושלמי? "יש כמה שיקולים שמנחים אותנו", מסביר דורון. המדיניות הבסיסית היא שלא קונים בעלי חיים שנתפסו או ניצודו, אלא כאלה שנולדו בגני חיות אחרים בלבד. וזאת, מתוך כוונה לרסן ככל האפשר את הציד והתפיסה בטבע. כמחצית מבעלי החיים בגן בירושלים הם מינים בסכנת הכחדה. "במובן הזה", אומר דורון, "אנחנו חלק מן הגישה העדכנית של גני חיות בעולם, הדוגלת קודם כול בטיפוח בעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה". כיוון שהגן הירושלמי שומר עדיין על התואר "התנ"כי", כמחצית מבעלי החיים בו נזכרים בתנ"ך וחיו בעבר בארץ ישראל או בסביבתה.

ג'ירפה? בישראל? בתנ"ך? דורון צוחק. "הג'ירפות זאת באמת בעיה. לא ברור מה בדיוק קרה איתן, אם כי יש השערה שהזֶמֶר הנזכר בתנ"ך הוא הוא הג'ירף. הטענה על הזהות הזו נובעת בעיקר מגובהו של הזמר. אבל גם אם מדובר בחיה אחרת, אנחנו מעוניינים למשוך קהל ולהציג בפניו מגוון גדול ומעניין. זה השיקול השלישי בבחירת בעלי החיים. ואסור לשכוח לרגע שאנחנו זקוקים למבקרים".

90 אחוזים מהכנסתו השוטפת של גן החיות בירושלים מגיעים ממבקרים. בעיר המסובכת הזו זה המוסד היחיד שכל קבוצות האוכלוסייה מגיעות אליו: יהודים דתיים, ערבים, חילונים, עשירים, עניים, קשישים וילדים. "חרדים וערבים לא נוהרים למוזיאון ישראל", מסביר דורון. "ואולי הקניון זוכה לקהל מגוון כמו שלנו". ב־1995 ביקרו בגן החיות בירושלים 370 אלף אנשים. כרבע מן הקהל הזה, מעריך דורון, הוא חרדי.

הקשר עם העיר, עם האנשים, מוסיף דורון, הוא הבסיס לקיומו של גן החיות. "יש לנו עניין בתחומי מחקר, אבל אנחנו לא מוסד מחקרי וזכות הקיום שלנו ניתנת לנו על ידי המבקרים. לכן אנחנו מייחסים חשיבות רבה כל כך לנושא החינוכי ומטפחים בעקביות קבוצת מתנדבים שמסייעת בעבודות הגן".

צילה כפיר מתנדבת בגן החיות זה יותר משלוש שנים. היא גרה בקרית יובל ועובדת במשך השבוע כפיזותראפיסטית. "ביום שישי, במקום לשטוף את הבית, וכדי לנקות את הראש, אני באה לעבוד בגן החיות. הטיפול בחיות הוא הבילוי הטוב בשבילי של סוף השבוע". בחודשים האחרונים התחיל גם בנה של צילה, תלמיד תיכון, להתנדב.

פרויקט העופות הדורסים עשוי לשמש כמקפצה של הגן בירושלים להגיע לתחומים אחרים. כלוב גדול מאוד, שהמבקרים נכנסים לתוכו ושוהים ללא מחיצה בינם לבין העופות, הוא צפריית הדורסים היחידה בישראל. במקום יש כוכי קינון, מתוך כוונה להקים גרעיני רבייה ובעתיד להשיב חלק מן הפרטים לטבע. בין גן החיות לרשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע נרקם שיתוף פעולה בתחום זה. הנשר הירושלמי הראשון שגדל כאן ושוחרר בכרמל נקרא "חופש". המשדר שהוא עונד על רגלו מאפשר לעקוב אחר תנועותיו.

ביקורת הדוקה
את הארגון ZOO CHECK הקימו וירג'יניה מקנה וביל טראוורס בארצות־הברית ב־1989. מטרת הארגון לעקוב אחר תנאי אחזקתם של בעלי חיים בגני חיות ולהבטיח את רווחתם. במקביל, מקדמת הקבוצה כמה פרויקטים של שימור, כדי להוכיח את הטענה שהמקום הטוב ביותר לשמר את חיות הבר הוא בסביבתן הטבעית. מדבריהם של מקנה וטראוורס אפשר להבין שסיסמת השימור, גרעיני הרבייה והבטחת ההגנה על בעלי חיים מפני הכחדה נישא עכשיו בקלות רבה מדי בפיהם של מנהלי גני חיות ברחבי העולם. גם אלה שכוונותיהם טובות וטהורות מתעלמים מעובדה פשוטה – הסביבה הטבעית היא המקום הנכון לשמר את גרעיני הרבייה.

הפיזור והנסיעות ברחבי העולם אינם מועילים למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. יש אמנם דוגמאות מוצלחות, אבל על מינים לא מעטים מאיימת ההימנעות מריבוי בתנאי שבי לא מתאימים. לדברי טראוורס, מספרם של הקרנפים השחורים המתים בגני חיות זהה למספרם של אלה שנולדים. כלומר, גרעין הרבייה אינו גדל, והבעיה אינה נפתרת. בפרויקט של ZOO CHECK בפארק טסאבו שבקניה המצב שונה. הקרנפים מתרבים בסביבתם הטבעית במכלאה גדולה  וישוחררו בקרוב לאזורים האחרים של הפארק.

נושא אחר שבו מטפלים אנשי הארגון בעקביות הוא רמת האחזקה של גני החיות. באחד מפרסומיו האחרונים של הארגון נכתב: "הפיל האפריקאי לא יינצל מהכחדה בזכות גני החיות. אין סיכוי שייוולדו מספיק פילים שיבטיחו זאת. ודאי יתקשה בכך גן החיות דאדלי בבריטניה, שלמרות שהוא מצהיר על חשיבות גרעין הרבייה, הוא מחזיק בזוג נקבות".

פעילותו של ZOO CHECK מסמנת את הכיוון העכשווי בפעילותם של גני החיות, אבל בעיקר יש לבחון את הפער בין ההצהרות היפות על שילוב היבטים חינוכיים עם מחקר ושימור לבין המציאות, שבה גובים כסף מקהל כדי לתת לו בידור חי. לדעת פרופסור מנדלסון, עתידם של גני החיות מובטח. הם ייאלצו לשנות כיוון, חלקם יתמקדו בתחום שבו הם עוסקים (כמו הצפארי בתל־אביב או הפארקים לקופים שקמו באחרונה בבן־שמן וביודפת), אבל אין לו ספק – אנשים אוהבים לראות חיות ולא יוותרו על כך, כולל הריח והכול, גם בעידן בו קל יותר לראות אותן בטלוויזיה.