גני זן יפניים

חידת הגן

נתאר לנו משטח חול מלבני, מוקף חומה נמוכה משלושה עברים ומהעבר הרביעי מרפסת. החול מגורף כך שהוא דמוי גלים, בעצם אדוות, ועליו מונחות חמש קבוצות סלעים.
החומה עשויה טיט, ויש בה סימנים של שמן,  שניגר בה ללא צורה מוגדרת לפני חמש מאות שנים. ויש בחומה סימנים של זמן. ויש בסלעים סימנים של זמן. ועל הסלעים כתמים של טחב, שיוצרים ריפוד עדין ומגוון של ירוקים, הבולטים על רקע לובן החול וצבעי הסלעים.

שלא כמו בגנים יפאניים אחרים, מסגנונות אחרים, אין בגן עצים או שיחים, אין בו פרחים, ואין בריכות ודגי זהב ששטים בהן. אי אפשר לראות בו גשרים אדומים, קטנים ומקומרים. אולי אין זה גן בכלל.
נשב על המרפסת ונתבונן במקום הזה.
היפאנים קוראים לו גן ריואנג'י. הוא מצוי בפאתי קיוטו. הוא חלק ממנזר ריואנג'י, שנמצא על מורדות הגבעות הצפון מערביות של העיר. ספרי ההיסטוריה מספרים, שנוצר ב־1490 על ידי אומן הגנים סומאי. אלא שלגן זה אין זמן בכלל. ואולי הוא לא בזמן בכלל. נשב על המרפסת ונתבונן בו.

דוגן, חכם זן גדול, שחי לפני שבע מאות שנים, אמר שאדם מקבל את אישור קיומו מן הדברים כולם. אם אני מתבונן בדברים אני מתבונן בי. כי הרי אני והדברים אנו השתקפותנו ההדדית ברגע ההתבוננות.
אני מתבונן בגן הזה, שהוא ריק כביכול. אבל יש בו חמישה עשר סלעים, מרופדי טחבים וחול גלי. אין אני יכול לחפש בו "משמעות", ואין אני יכול למצוא בו משמעויות. הוא חף ממשמעויות, ולכן הוא מכיל את כולן.

הגן מיועד למדיטציה. כלומר, להתבונן בו ודרכו להתבונן בי. הגן מדויק מאוד וגם טבעי מאוד. יש בו חמש קבוצות סלעים. כל אחת מכונסת סביב מרכז כובד משלה, וכולן מאוזנות זו לעומת זו. שתי קבוצות בנות שני סלעים, שתי קבוצות של שלושה סלעים, וקבוצה אחת ובה חמישה סלעים. כל אחת מהקבוצות יוצרת מבנה פנימי של מתחים בין סלעים, שניצבים כמו להבי סכינים לעומת סלעים נמוכים, עגולים, שלפעמים ראשם שטוח ולפעמים עגלגל, לעיתים חלק ולעיתים מחוספס. חלקם כמו משיחת מכחול רכה. חלקם כמו חרב חדה.

יש בגן תנועה. נטייתם של הסלעים היא כזו, ששדרתם מקבילה לצלע הארוכה של הגן. גם צורת הגירוף של החול מושכת קו לאורכו, אלא שזו מתעדנת על ידי הגירוף שסביב הסלעים, וכאן היא הולכת עם מתאר הסלעים. ולכן, גם אם הגן נועד לשבת מולו, להתבונן, ולהיספג בשלוותו, יש בו מתח של תנועה עזה, כמו מפלים מהירים, ששואפים אל תחתית הנקיק.

צילום: Rik – cc-by-nd

למה חמש קבוצות סלעים? אילו היתה בגן קבוצת סלעים אחת, אולי היינו מחפשים בו את האחדות, ואילו היו בו שתי קבוצות היינו מותחים קו וחוצים את הגן לשניים. שלוש קבוצות היו נעשות סמל של שילושים למיניהם וארבע קבוצות היו מתוות ריבוע, שיש בו סימטריה, שאינה חביבה על אמני הגנים. רק חמש קבוצות סלעים היו יכולות להיות סדר וגם תוהו.
אי אפשר לראות את כל חמישה עשר הסלעים בבת אחת. בתנועתי על פני המרפסת, הם מופיעים מולי בהרכבים שונים, לעיתים דרמטיים, לעיתים נינוחים לעיתים חדים, לעיתים רכים. כל זווית ראייה מספקת הרכב אחר ותמונה אחרת של הגן. שילוב נפלא של מקריות והכרח.
השינויים שחלים בו ממבט למבט ומביקור לביקור עדינים ביותר: הטחבים שעלו או נסוגו; עלים אדומים שתעו אליו בסתיו מן הגן הסמוך; פתיתי שלג לבנים על החול הלבן בחורף; הטחבים, שמתפשטים בקיץ; פרח לבן, שבא עם הרוח ונחת על הסלע באביב.

אבל השינויים האמיתיים, שחלים בו מביקור לביקור וממבט למבט, הם השינויים שחלים בי, במתבונן. החול הלבנבן סופג אותי פנימה, אולי בגלל שאין בו משמעות, אולי בגלל שהפרטים בו מעטים. הוא משמש לי מדריך לחלל הרוח החופשית. הוא מוליך אותי אל ממלכת הצורות שאין להן סוף; נצלבים בו אינסוף גוונים ואיכויות: סלעים שטוחים מול סלעים עגולים; אנכיים לעומת אופקיים.

קבוצות של שני סלעים לעומת קבוצות של שלושה או חמישה סלעים. רושם כובדם של הסלעים מול אווריריותו של החול. צורתם הפרועה של הסלעים מול הפורמליות של החול בקווי המגרפה הישרים. הסלעים מרובי גוונים, מול החול שצבעו אחיד. חול, שהוא המשכו של הסלע, לעומת הירוק העדין של הטחבים.
הנועם הנצחי של הסערה השלווה, שיוצרים הסלעים בתוך החול, לעומת החומה, שעליה צורות השמן הפרועות, שכאילו מגחכות למראה השלווה. ובמיוחד, מראה הסלעים הבולטים מן החול, לעומת הידיעה שהחלק הגדול של גופם קבור בתוך האדמה. מוצק. מסיבי. יציב. אבל בלתי נראה.

בהיעדר ההבעה שלו מציע לי הגן רשת אינסופית של הצלבות. אפשר לתאר את הגן על ידי ההיעדר שבו. אין בו שום דבר רומנטי. אין בו שום דבר "חמוד" או "יפה". אין בו שמץ של קישוטיות. אין בו תאווה לטרנסצנדנטלי. אין בו הזמנה למשמעויות. אין בו שום דבר קלאסי. אין בו ניסיון לעצב רעיון. אין בו משהו שעומד מאחורי הסלעים והחול, אין הם מסמלים דבר. שלא כמו גנים רבים אחרים, אין הגן הזה מהווה מחווה לציורי דיו יפאניים או סיניים, ואי אפשר לזהות בסלעיו נופים שונים.

הוא מכריח אותנו לשתוק. הוא לא יוביל אותנו לתהומות, שנרצה להימלט מהם ולא לזוהר של צבעים, שיטביעו אותנו. הוא אינו אומר דבר. הוא מזמין. שלא כמו ספר או ציור או יצירה מוסיקלית, אין הוא מוליך אותנו במשעול של גירויים אל תכלית סיפורית, מוסיקלית או ויזואלית.
במילים אחרות, אין הגן מייצג משהו שמעבר לו. אין הוא "שקוף". אין הוא כלי, ואין הוא הצעה לעולם אחר. לעולם עליך להסתכל בו עצמו. הגן הוא יצירה מופשטת, שבנויה מעצמים קונקרטיים לחלוטין – סלעים, חול, טחבים, חומה – ומהיחסים המופשטים שביניהם. סימפוניה של צורה ואין צורה, יש ואין, מסה וריקנות, יציבות ותנועה, רכות וקושי, סופיות ואינסופיות. אם תהיתי מה משמעות האמירה הבודהיסטית, "ריק הוא צורה וצורה היא ריק", באתי לכאן והבינותי. דרך הצורה ורק דרכה, אפשר היה לי להגיע אל הריק.

צילום: Thomas Huxley – cc-by-nd

אילו אמרתי, החול הוא הריקות, הייתי עיוור לסלעים, והייתי נעוץ בתוך רעיון מופשט. אילו היה הגן סמלי, נחמד או חיקויי, אילו היה מסמן למסומן כלשהו (נוף, פלג, רעיון פילוסופי), הייתי יכול למצות אותו בהינף יד, בהסבר של מדריך תיירים. אלא שאת הגן הזה אי אפשר למצות לעולם. מציאותו היא חידה, שאין לה פיתרון והחידה היא מציאותו.
גם הניסיון להגדיר אותו כ"אמנות" מציב אותו בתוך גיאומטריה של רכילות וצורות מיון, שאין להן ולא כלום עם מסתוריותו הפשוטה.

אולי לזה מתכוונים היפאנים במלה "יוגֵן". יוגן הוא אותו עומק, אותו מסתורין, שאינו תוצאה של הצפנה של משמעויות בצורות אסתטיות, אלא צורות שסופגות אותנו, מביאות את רוחנו לנוע, אבל אין לדרך סוף ואין לגן גבול. יוגן הוא עמימות המשמעות בתוך מוצקות הצורה החד פעמית, של היות הסלע בתוך החול. יוגן קרוב לריקנות, אלא שאין זו ריקנות של משהו שהיה ואיננו עוד. לא משהו ש"התרוקן" (מאדם, מחיה, מצמחייה). אין אלה הרחובות הריקים של צ'ירוקו, שמובילים אותנו לגעגוע לאדם שהיה והלך. לכן אין ריואנג'י מעורר בי שמץ של עצב, געגוע או קווים רגשיים של משהו שאבד לי. אין לי תחושה סוריאליסטית של היותי קטן בתוך חלל אינסופי.

אין הוא מעורר בי צורך שיש למלא. הוא מלא לחלוטין בריקותו. הוא לחלוטין טבעי ורוחני בעת ובעונה אחת. הוא קורא למודעותי שהיא מרוכזת, אינטנסיבית, אבל לחלוטין חסרת עניין בגילויים ובפתרונות.
אין זאת ש"אני מתבונן בגן". להיפך. בהתבוננותי בגן איני אני עוד. בתוך התבוננותי אני נעשה דבר אחר. ואז אני יכול לראות את הגן כמו שהוא – הסלעים, החול, החומה, הטחבים והיותי שם.

ריואנג'י הוא יצירה, שמצויים בה בדיוק מעט הדברים שנחוצים, כדי להניע את הרוח בלי להגביל אותה. בעצם אין זה גן כלל. הוא מקום שלם אבל אינו גמור. הוא הזמנה פתוחה.