גם בסין ילדים הם שמחה

ירח הדבש ביני לבין הילדים בגן הסיני היה קצר למדי. מהר מאד הם התגברו על ההלם מכך שאני מערבי והתחילו להתייחס אליי כאל בובת "מה יקרה אם": מה יקרה אם נלטף לו את הלחיים? מה יקרה אם נצבוט לו את התחת? מה יקרה אם נחשוף את עצמנו בפניו?
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות איתם. הרי סינית אני לא יודע, אז איך הם יבינו אותי אם אני אצעק עליהם? בסוף נשברתי וגיליתי שצעקות עובדות נהדר בכל שפה. אחר-כך גיליתי מחדש את הטריק הישן של הכיסא בפינה. הגרסה הסינית קצת יותר אכזרית – מושיבים את העבריין צמוד למורה כדי שכל הכיתה תוכל להסתכל עליו.
כך עברו להם עוד שבועיים ואני כבר חשבתי שגיליתי איך להציב לילדים גבולות ואיך לשמור על משמעת. המנהלת כנראה חשבה אחרת ושלחה אותי להשתלמות בגן אחר אצל מורה קנדי שמלמד פה כבר חמש שנים.
במשך שעתיים עקבתי אחריו מכיתה לכיתה וכל פעם נדהמתי מחדש. כל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, ישבו בשקט מופתי והשתתפו בשיעור. אף אחד לא קפץ או השתולל או אפילו חשב ללטף את המורה. ורמת האנגלית שלהם הייתה בעננים יחסית לילדים בגן שלי. לא רק שהם ידעו לשנן בעל-פה את כל המלים שלהם, הם גם הכירו מבנים תחביריים וידעו להבדיל בין כינויי הגוף השונים.
"יש לך בעיות משמעת, נכון?" היה הדבר הראשון שהמורה הקנדי שאל אותי.
כשהודיתי שכן הוא הסביר שבחודשים הראשונים שלו הוא היה קצת ליצן והוא בעיקר ניסה לרצות את הילדים – לשחק איתם, לשיר איתם ופשוט להעביר איתם את הזמן בכיף. מי שקרא את הכתבה הקודמת שלי על הגן, יזכור שזה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות. מהר מאד, הוא סיפר, הילדים השתלטו עליו ואי-אפשר היה לעשות איתם יותר שום דבר.
ואז הוא עלה על שיטה גאונית לשמור על משמעת.
"אתה," הוא פנה לילד שהעיז לקום מהכיסא, "אתה רוצה לבוא אתי הביתה לשלושה ימים?"
הילד החוויר ומיהר להתיישב חזרה במקומו.
"הרעיון פשוט," הוא אמר לי, "ברגע שמישהו מתחיל להשתולל אני מאיים עליו שאני אקח אותו אליי הביתה לשלושה ימים. הם מפחדים מזה פחד מוות. אם הילד ממשיך לעשות בעיות, אני אורז את התיק שלי, מרים את הילד ביד אחת וצועד אתו מחוץ לגן. 'המונית הבאה שמגיעה,' אני אומר לו, 'ואנחנו נוסעים אליי הביתה.' אחרי פעם אחת כזאת הילד בדרך-כלל מתנהג הרבה יותר טוב, ואם הוא שוב משתולל אני רק צריך להזכיר לו שהאיום עדיין בתוקף ומהר מאד הוא נרגע."
ואכן, אם לרגע אחד הילדים התחיל להשתולל, המורה הקנדי היה קורא "מי רוצה לבוא אתי הביתה? לשלושה ימים?" ומייד כולם נרגעו. כשיצאנו מהגן אחת הגננות הביאה למורה ילד קטן ואמרה שהוא התנהג מאד לא יפה. המורה הקנדי שאל את הילד אם הוא רוצה לבוא אתו הביתה. הילד לא ענה. המורה הקנדי הסביר לילד שיש לו שתי אופציות: או ללכת אליו הביתה לשלושה ימים, או אליי לחמישה. הילד לא ענה. יצאנו מהגן, יחד עם הילד, והמורה הקנדי הלך להביא את האופניים שלו. הילד עמד לידי וצפה במוניות השונות שעברו ליד הגן בחוסר נחת הולך וגובר. כשהמורה הקנדי חזר, רכוב על אופניו, השומר בכניסה לגן הרים את הילד והרכיב אותו מאחורי המורה, שהתחיל לדווש באיטיות לעבר הכביש. בשלב הזה הילד כבר לא הצליח להתאפק יותר והדמעות התחילו לזרום. גננת שעברה במקום לקחה אותו חזרה פנימה, ואנחנו המשכנו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה.
אני מתאר לעצמי שכל מי שקרא את התיאור הזה הזדעזע, לפחות קצת. אני מודה שגם לי היה לא נעים. השתמשתי בשיטה הזאת אך ורק פעם אחת, ולא הרגשתי טוב מדי אחר-כך. מצד אחד, זה אכזרי נורא לאיים על ילד קטן לקחת אותו אליך הביתה ושהוא לא יראה את ההורים שלו שלושה ימים. מצד שני, לא רק שזה דאג למשמעת מופתית, הילדים גם למדו הרבה יותר ובכל-זאת נהנו תוך כדי. אז אולי אנחנו לא צריכים להזדעזע כל-כך – אולי הגננות הסיניות לא קשוחות מדי, אלא אנחנו במערב נהינו רכים מדי?