רק שלושה חודשים בשנה מאפשרים הפקחים של מחוז אלדורדו (Aldorado) לצאת למסע בנתיב הרוביקון (Rubicon Trail). למסלול שבלב הרי סיירה נבאדה (Sierra Nevada), בגובה ממוצע של יותר מ־1,800 מטר, ניתן להיכנס רק לאחר הפשרה מלאה של השלגים, החל מסוף יולי. רק אז עטים אלפי ג'יפים וכלי רכב 4X4 מכל רחבי ארצות הברית על המסלול האגדי ומנסים את מזלם בחציית מה שנחשב למסלול הג'יפים הקשה, האכזרי, האתגרי והמתיש ביותר באמריקה הצפונית. נתיב הרוביקון מלווה את נהר הרוביקון מהעיר ג'ורג'טאון (Georgetown) במזרח ועד למוצאו באגם טאהו (Lake Tahoe) במערב, ואורכו כ־136 קילומטרים. אך רק 24 הקילומטרים הצפוניים, בין הסכר האחורי של אגם לוּן (Loon Lake) לבין העיירה טהומה (Tahoma), הם אתגר טופוגרפי ממדרגה ראשונה. ג'יפ רגיל לא יכול להתמודד עם הנתיב. רק רכב שטח, שהותאם במיוחד למסלול הרוביקון באמצעות הגבהות, הקשחות, הגנות, גלגלים וצמיגים מיוחדים ובעיקר נעילות דיפרנציאלים רוחביים, מצליח להתמודד עם הדרך הקשה, וגם הוא עושה זאת בקושי רב. לא מעטים המקרים שבהם רק כבלים וכננות משיכה יכולים לחלץ את הרכב הלאה. במפות שירות היערות של משרד החקלאות האמריקאי המסלול מוגדר כקשה ביותר. בעגה של הג'יפאים האמריקאים המסלול הוא 4+ בסולם שבין 1 ל־4, כלומר בלתי עביר לרכב 4×4 סטנדרטי.
הלילה שחור משחור, הירח שקע בין ההרים סביב, והראות היא לטווח אפס. מיליון כוכבים לא מצליחים לחדור בעד העלטה המוחלטת. המפגש הראשון עם האגדה נדחה, אם כך, ליום המחרת לפנות בוקר. לאחר שינה חטופה, מכורבלים בשקי שינה בין הסלעים להגנה מפני הקור העז, קשה לתאר את ההתפעמות למראה הזריחה המאירה באור רך את פניו של לוח הגרניט הענקי שנפרש מתחתינו. כשהשיירה הסתדרה להמשך המסע פגשנו בהם, הפיראטים של הרוביקון: פליטי מלחמת וייטנאם, חיילים, היפים וילדי פרחים לשעבר, פחית בירה נצחית בידיהם, ודגלי פיראטים מונפים על כלי רכבם. כולם משייטים להנאתם בטנדרים, שדומים יותר לכלי הרכב של מקס הזועם מאשר לג'יפים. לגופם גופיות שחורות, ועליהן ציור של דגל הגולגולת וצמד העצמות הלבנות. שניים מהפיראטים, טרוי מיוז וקית וויליאמסון, עוזבים את השיירה שלהם ומצטרפים לשיירה שלי. למרות החזות המפחידה משהו ואף על פי שהם מחוברים לפחית בירה עשרים שעות ביממה, מתברר שהם המדריכים הטובים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם תושבי ג'ורג'טאון וגם, לדבריהם, היחידים שהצליחו לחצות את הרוביקון בטנדרי הטויוטה הענקיים שלהם בדצמבר, כאשר המסלול היה תחת מעטה של מטר שלג בקירוב. "זה קשה, כי אתה לא רואה איפה לשים את הגלגלים", אומר טרוי, שהרכב שלו אינו ראוי לתואר מכונית, אלא לכינוי מִתקן ייעודי לרוביקון. קית, הנראה כמו פוסטר של היפי משנות השישים, נוהג בטנדר דומה, והוא מלווה גם בגור של כלב ציד שממצמץ בעין אחת.
שמו של הנקיק בא לו ממבנהו, המזכיר את משפכי העץ ששימשו את מחפשי הזהב ששהו באיזור, במחוז אלדורדו (Eldorado) הקסום והאגדי, בניסיון להפריד את הזהב מהעפר באמצעות זרם מים חזק. שני המכשולים הבאים גם הם משפכי ענק בינות לסלעי גרניט עצומים, וגם הם נקראים כשמם של כלי העבודה של מחפשי הזהב: "המשפך הישן" (Old Sluice Box) ו"המשפך הגדול" (Big Sluice Box). יותר משלוש שעות לוקח לנו לחצות את "המשפך הקטן". השמש כבר שוקעת במערבו של אגם ספיידר כאשר אנחנו מגיעים לחניית הלילה. ארוחת ערב חפוזה ולישון. היתושים הם חלק בלתי צפוי בהרפתקה ובהחלט אורחים בלתי רצויים. המנוסים שבנהגים הבעירו מעין לפידים גדולים, שאמורים להבריח את היתושים. היותר מנוסים שבהם אפילו לא ניסו וברחו לתוך אוהלים. היום השני: המכשול הגדול
ארבעה כלי רכב מצליחים לחצות את המכשול האימתני, ואילו האחרים עוקפים אותו. הקצב אטי מאוד, חמישה עד שמונה קילומטרים ליום עבודה. יללות הגיל של הנהגת הנמרצת ג'ניפר קריקס בכל פעם שמישהו מצליח לעבור את אחד המכשולים הגדולים מרעידות אפילו את צמרות האורנים ונענות בהד עמום ממעמקי ההרים. ב"משפך הישן" שוברת אחת הטויוטות את זרוע ההיגוי שלה. שוב מוציאים את כלי העבודה וחלקי החילוף, מאלתרים רתכת באמצעות יצירת קצר בין שלוש סוללות, ולאחר כמעט שלוש שעות של נסיונות לתיקון ולחילוץ ממשיכים מזרחה, לאגם האי באק (Lake Buck Island).אתר החניון ללילה השני שלנו נמצא כחמישה קילומטרים מאיתנו. בין הסלעים והעצים אפשר להבחין פה ושם בסנאי. מדי פעם מציץ מהם בסקרנות אייל פרדי לבן זנב, מין של סלעיות שחורות ולא מעט לטאות, בעיקר ממשפחת החומטים, ונחשים, בעיקר קשקשנים, ונחשי מים, השורצים באגמים.ברגע שהשביל הופך נסבל מעט יותר (לאורך מאה וחמישים מטר בדיוק), השיירה נעצרת. בדיקה קצרה מעלה כי הגענו למכשול בה"א הידיעה של הנתיב: "המשפך הגדול", ירידה מצמררת באורך של קצת יותר מקילומטר, מלאה בסלעים ענקיים, המסודרים בצורה שנראית בלתי אפשרית למעבר. כן, אבל זה מה שחשבתי גם לגבי כמה מכשולים קודמים. בראש הירידה נח לו בשלווה סלע, שלא ברור איך בכלל מתמודדים איתו. אחרי המכונית הראשונה ברור שהדרך היחידה היא למחוץ אותו באטיות ולהמשיך באופן שדומה יותר לנפילה חופשית. שני הגלגלים הקדמיים מפרפרים באוויר ונופלים בקול חבטה אל הסלעים. לאט ובזהירות – זה שם המשחק. מי שממהר, שובר. גם לאחר שהצלחנו לרדת בשלום מסלע הראשה (Head Rock) של "המשפך הגדול", עדיין יש 995 מטר של מכשולים: סלעי ענק אחרים, מדרגות ומקפצות סלע, שעל חלקם אפשר להתגבר באלגנטיות ועל חלקם בכוח, תוך כדי ביצוע תרגילים נסיוניים בכוח המשיכה.
מכוניות אינן מתוכננות לתנאי נסיעה כה קיצוניים, גם אם נערכים בהן שינויים מבניים מרחיקי לכת. בלחצים שבהם עומדות המכוניות בנתיב הרוביקון, בסופו של דבר משהו מוכרח להישבר. החוליה החלשה בשרשרת היא כמעט תמיד רכיבי היגוי, מערכת המתלים וצירי ההנעה.הגשר על נהר הרוביקון הוא התחנה הבאה. מיד לאחריו אנחנו מגיעים למעיינות המרפא של האיזור – מעיינות הסודה של רוביקון (Rubicon Soda Springs). עד מלחמת העולם השנייה היו מעיינות הרוביקון אתר מפורסם ומבוקש לתיירות מרפא בקליפורניה. כיום המקום חם, לח, מאובק, וריח של שלוליות מעופשות עומד באוויר. בכניסה גובים מאיתנו שני ישישים וישישה (לכל אחד מהם פחית בירה ביד) עשרה דולרים – דמי המעבר.היום השלישי: הפרס של המסע את גופתו המרוסקת של רכב הקאדילק לה־סאל הרצחני כבר בקושי מזהים בתחתית העלייה לגבעת הקאדילק (Cadillac Hill), אבל חמשת הקברים עדיין נמצאים במקום, שמורים ומטופחים. על אחד מהם מונח בגאווה בקבוק מלא של וויסקי ג'ק דניאלס, ככל הנראה סיבת התאונה המחרידה. גבעת הקאדילק היא מעלֶה מכובד על פי כל קנה מידה ג'יפאי. ככל שמתקדמים בעלייה, המדרון הולך ונעשה תלול יותר והסלעים גדולים וחלקים יותר. בקצה הגבעה מגיע הפרס של המסע: נקודת התצפית, מעין משטח חניה גדול הצופה על מעיינות הסודה של רוביקון ועל פסגות ההרים המושלגות ממול. כל שיירת מסע המכבדת את עצמה מעמידה את המכוניות במגרש לצילום קבוצתי. גם אנחנו. מכאן ועד לעיירה טהומה, אף על פי שפה ושם נערמו כמה מכשולים וחצינו כמה מקומות שבהם חדרו המיםמבעד לדלתות לתוך המכוניות, זו עדיין נסיעה נינוחה יחסית למה שעברנו בשלושת הימים האחרונים. קצת יותר גבוה מכאן, בגובה כ־2,170, חוצים את הכניסה למעבר בארקר (Barker Pass), שהוא הקטע הגבוה ביותר בנתיב הרוביקון. מכאן מתחילה גלישה לכיוון טהומה וכביש מס' 89. בדרך צצים מכל פינה שלטי הכוונה, שלטים המזהירים מפני ציד בלתי חוקי ואחרים המזהירים מפני מסיגי גבול. חלקם מביע בצורה בולטת את דעתם של הציידים על הכתוב בהם: הם מנוקבים ככברה מכדורי רובים.המסע מסתיים באתר מטופח, שטח החניה וההיערכות של מסלול הרוביקון (Rubicon Trail Staging Area), בדיוק כפי שהתחיל: בניפוח אוויר בגלגלים. טיפוס בזחילה על סלעי הגרניט מחייב את הפחתת לחץ האוויר בגלגלים אדירי הממדים לחצי, עד כדי הפיכת הצמיגים למעין עלוקות הנצמדות לסלעי הענק. כדי לנסוע בבטחה על הכביש צריך להחזיר את הלחץ למצב הרגיל, המוכר לכל נהג, וכמובן, לבצע בקרת נזקים כללית. התהליך ההפוך, הפחתת לחץ האוויר, התרחש קצת לפני ההיתקלות בסלע הגרניט הענקי שבתחתית אגם לוּן. את מסיבת הסיום של חציית הרוביקון קיימנו במסעדת מזון מהיר טיפוסית על שפת אגם טאהוֹ. הבירה השפיעה היטב: ישנתי כל הדרך לסן פרנסיסקו והתעוררתי בשדה התעופה, רק כדי להיזכר שהטיסה ארצה היא בעוד יומיים. רוצים גם? מידע מעשי > כיצד להגיע: דרך אחת להגיע לאיזור הרוביקון היא לטוס לניו יורק וממנה בטיסת המשך לרינו (Reno) שבגבול נבאדה וקליפורניה. מרינו יוצא פעמים אחדות ביום אוטובוס לאגם טאהו. אפשרות נוספת היא לטוס ללוס אנג'לס וממנה בטיסת המשך לסקרמנטו. משם יש לנסוע באוטובוס או ברכב שכור (לאורך כביש מס' 50 או מס' 80) עד לעיירה ג'ורג'טאון. > מתי להגיע: את המסלול אפשר לעבור מאמצע יוני, לאחר הפשרת השלגים, עד סוף ספטמבר. שימו לב: לאורך הרוביקון יש לנסוע רק בכלי רכב שהוסבו במיוחד לשם כך; ניתן להצטרף לטיולים מאורגנים, אך יש להזמין מקום זמן רב מראש. מידע נוסף: האתר הרשמי של נתיב הרוביקון ובאתר הפיראטים של הרוביקון. מתכננים טיול בארצות הברית? הנה כמה מדרכי הנוף היפות ביותר: כבישים הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים האמריקאי. בכל אחת מדרכי הנוף היפהפיות ברחבי המדינה אפשר לחיות את המיתוס, להרגיש את הלב הפועם של ארצות הברית |
.jpg)
