גיאורגיה, למה לא

מסביב גבעות מוריקות מלוא העין, מנוקדות בעדרי צאן ורועים קשישים הנשענים על מקל מעוקל. משום מקום מופיע פתאום טנדר מקרטע, נעצר לידינו בשאון גדול ושני גיאורגים יוצאים לקראתנו. תוך שניות הם פותחים את חלקו האחורי של הטנדר, שולפים מתוכו בזריזות בקבוקי יין ביתי, בשר חזיר מעושן וגושי גבינה, ומחלקים לנו בחיוך רחב כמו היינו מכרים ותיקים. שוב ושוב הם ממלאים את הכוסות המתרוקנות ביין, ובין לגימה ללגימה קוראים "גוגימארג'וס" (ניצחון! – המילה המקומית ל-"לחיים") בשחוק וצהלה.

תושביה של גיאורגיה ידועים כמארחים מאירי פנים ולבביים, וכמעט לא ניתן לעבור לידם בלי להתכבד במעשה ידיהם. לטקסי שתיית היין של הגיאורגים חוקים מיוחדים. ישנה זווית מסויימת בה אוחזים בכוס, כל לגימה מלווה בברכה של מי שנבחר על ידי חבריו לשולחן להיות המברך, וכל ברכה צריכה להיות קשורה באופן כלשהו לזו שקדמה לה.

אל גיאורגיה הגענו במסגרת טיול ג'יפים, להכיר את פניה האחרות של המדינה החמימה והידידותית הזו. מדינה נעימה ומחבקת, נאיבית ונטולת תחכום תיירותי ציני, עם אוכל נהדר, תרבות ומורשת מרתקים ותושבים אשר להוטים לארח, לשמוח ולרקוד. יעד תיירותי שנפתח רק עכשיו בפני המטייל המערבי, שיסקרן גם את מי שחושב שראה כבר הכל.

מנזר בעיר המערות דויד גראג'ה

נופים ויין

התחלנו במסענו דרומה מטביליסי לעיר מערות קסומה הידועה בשם דויד גראג'ה, אשר על גבול חבל קאחטי, "דרך היין" של גיאורגיה. לכל אורך הדרך משובצים כפרים קטנים, בתי אבן מתפוררים, המון מים וכמובן כרמים. בכל פינה יקב ביתי שבעליו מזמינים לעוד ועוד טעימות של יין. רק 250 זני ענבים בגיאורגיה, וחייבים לנסות את כולם, גם את היינות הלבנים, שצצו בה רק בשנים האחרונות.

חקלאות היא פרנסתם העיקרית של תושבי הכפר בגיאורגיה ומעט רוכלות בצידי הדרכים, כשבכל אזור גידולים האופייניים לו. אם כאן בולטים הענבים, הרי שבאזור המרכזי אפשר לראות המון עצים נשירים – תפוחים, אפרסקים, שזיפים, שקדים – כולם מציגים פריחה מרהיבה באביב. תושבי הערים, לעומת זאת, מתפרנסים בעיקר ממסחר (מילה גדולה לרוכלות זעירה בקרנות רחוב ובדוכני שוק), מקמעונאות ומשירותים.

הקווקז התחתון, אזור יפהפה רווי באגמים שנמצע דרום מערבית לטביליסי הבירה, מפגיש אותנו עם שמורת הטבע בורג'וני חרגאולי, אחת מארבע שמורות הטבע של גיאורגיה. שפע מים זורמים מכל עבר וחיות בר צצות ומסתתרות בין עצים רחבי עלים ואשוחים מחטניים הייחודיים לקווקז. פה ושם אפשר ללכוד את מבטו של שועל, לראות את קצה זנבו של חתול הבר ואת הבזק פרוות ארנבי הבר.

השמורה ממוקמת בחלקה המערבי של המדינה, בסמוך לגבול עם תורכיה, אחת מארבע מדינות הגובלות בגיאורגיה, כאשר מצפון לה נמצאת רוסיה, ארמניה מדרומה ובמזרח היא גובלת באזרבייג'ן השיעית. לאחר שנים ארוכות של שלטון האימפריה הרוסית ושלטון סובייטי, הוכרזה גיאורגיה כמדינה עצמאית בשנת 1991. ולמי שתוהה על השימוש בשם גיאורגיה, הרי שהוא נובע מרצונם של הגאורגיים להתנתק מרוסיה, אשר העניקה להם את השם גרוזיה, ולפתוח בדף חדש, עצמאי. בפיהם, אגב, נקראת המדינה סקרתוולו.

גבולותיה נקבעו שרירותית על ידי הרוסים, מה שיצר סכסוכים אתניים עקובים מדם. בשנת 1993, השיגו האבחזים שליטה מלאה בחבל ארץ השוכן במערב גיאורגיה לחוף הים השחור, למרות שגיאורגיה אינה מכירה במעמדו העצמאי. סכסוך אלים של אוסטיה הדרומית, השוכנת במרכז גיאורגיה, בחלקה הצפוני של המדינה, עם הגיאורגים, בשאיפתה לחבור לאוסטיה הצפונית, הוביל אף הוא לנצחונם של האוסטים, המקיימים שלטון עצמאי.

כנסיית אנה-נורי ניצבת באחת הפינות היפות של עמק הנהר ארגאווי, וממנה צופים לסכר בן 25 שנים, סכר ז'באני

אופליסציחה – עיר חצובה בסלע

נסיעת שטח מלהיבה בתוך ערוץ נחל העובר בין כפרים קטנים ומטפס לרמה הגבוהה, מוביל אותנו לגורי. זוהי עיר אפרורית בה נולד סטאלין, המקום היחידי בו עדיין מתנוסס בגאון במרכז העיר פסלו של הרודן. אנו חולפים דרכה ונשאבים לעולם אחר לגמרי. אגם גדול, גבעות מוריקות ופתאום צצה לה עיר שלמה החצובה בסלע – אופליסציחה, אשר שימשה עיר מקלט לתושבים מפני שבטים ערביים שחדרו מכיוון פרס. בשיאה חיו בעיר המערות 20 אלף תושבים, ב-700 מערות אשר היו פרושות על פני 70 דונם, עם מנזר וכנסיה פעילים.

האגדה מספרת כי את המערות חצבו עבדים אשר קיבלו מכשיר חפירה עשוי מתכת יקרה שבקצהו מתכת זולה. הובטח להם שישתחררו מעבדותם ביום בו תישחק המתכת הזולה, וגם יקבלו במתנה את המתכת היקרה, וכך דורבנו לעבוד ולחפור באבן הטוף הרכה. כיום יש גישה לכ-150 מערות, והמראה המרהיב של פיתולי הקרקע, כוכים מסתוריים, עמודים גליים ופני קרקע סחופי רוחות מהווים חוויה מרתקת.

העיר הפסיקה לפעול במאה ה-12, תקופת הזוהר של המלכה תמר, בתו של המלך דויד הבנאי, מלך ששלט בסוף המאה ה-11 ותקופתו אופיינה בשיאי בניה והתפתחות. בתו ממשיכתו, תמר, הביאה את המדינה לפריחה תרבותית, ובתקופתה כתב המשורר הלאומי שוטה רוסטבלי את המסה המפורסמת, בת 1400 עמודים, "עוטה עור הנמר", אשר תורגמה לשפות רבות.

קאזבגי, ההר החמישי  בגובהו ברכס הרי הקווקז

חתונות בדרך לטביליסי

נסיעה צפונה, במקביל לדרך הצבאית, על גבול אוסטיה, מוביל אותנו לעיירת הסקי גודאורי, השוכנת בגובה 2,000 מטרים. אנו ממשיכים לטפס צפונה, דרך מעבר ג'וארי, קניון ההרים טרוסו ועד למרגלות הקאזבגי, ההר החמישי בגובהו ברכס הרי הקווקז וגובהו 5,033 מטר. כאן אנו מתחילים לרדת בחזרה לכיוון טביליסי ופוגשים את הגיאורגים ביום חגם – החתונה. כלה לבושה לבן כמיטב המסורת, חתן לבוש חליפה, ובני משפחתם פוסעים אחריהם לתוך מצודת אנה-נורי, המשמשת ככנסיה. שם יקבלו את ברכתו של הכומר, בטרם יפנו לטקס החלפת הטבעות בבית החתונות העירוני ולאחריו משתה עמוס במאכלים, במשאות ובריקודים.

כנסיית אנה-נורי ניצבת באחת הפינות היפות של עמק הנהר ארגאווי, וממנה צופים לסכר בן 25 שנים, סכר ז'באני, אשר הוקם לצורך הקמת תחנה הידרואלקטרית וויסות המים המגיעם מנהר האראגבי למטקבארי, אך לצורך הקמתו הוצפו 15 כפרים. מבנה הכנסיה שונה מכנסיות אחרות והוא מזכיר יותר מסגד – בכיפתו ובקשתותיו. ציורי הקיר, שטוייחו בלבן בתקופת השלטון הסובייטי, נחשפו מחדש, ועל הקיר הדרומי ניתן לראות פרסקו של אחרית הימים, בו חיות טורפות בני אדם.

נתמזל מזלנו להשתתף בטקס חתונה המוני נוסף, בקתדרלת סווטי צחובלי, בה קבור ואחטנג גורגס עלי, מייסד טביליסי. זוהי הקתדרלה הקדושה ביותר בגיאורגיה, והאמונה גורסת כי קבורים בה כנף גלימתו של ישו וחלק מן הצלב.
כלות לבושות שמלות שלא היו מביישות את מיטב מעצבי שמלות הכלה בארץ, חתנים בלבוש מסורתי בצבעי אדום-שחור, צעדו נרגשים לצלילי מקהלה, אשר האקוסטיקה המדהימה בקתדרלה שיוותה לקולם מימד שמיימי. מאות אנשים פסעו בינתיים ברחבת הכנסיה, ונזירים מזוקנים בפינות שונות התיזו עליהם מים והעניקו להם ברכה. מצווארם השתלשל צלב בעל מראה מעוקל – הצלב של נינו, קדושה אשר הגיעה במאה ה-4 ממרכז טורקיה והפיצה את הנצרות בגיאורגיה, רק לאחר שהצליחה להוכיח את כוחותיה כשריפאה מלכה אהובה ממחלה קשה. את הצלב שלה היא הכינה מקנוקנות של גפנים, לכן מראהו המעוקל, וכרכה את חלקיו בשערות ראשה.

הטיול מסתיים בעיר הבירה טביליסי. שבעה מיליון תושבים חיים בגיאורגיה, 1.7 מיליון מתוכם – בטביליסי, עיר בעלת ניגודים חריפים. באזור הצפוני, העני מאוד, ניתן לפגוש כל מספר צעדים רוכלים אשר פורשים על המדרכה מעט תפוחי אדמה, פרחים או לחמים למכירה, ילדים קטנים מקבצים נדבות וחנויות דלות בסחורה. אבל דווקא שם, במבני אבן ענקיים, יש שווקים צבעוניים ותוססים בהם ירקות מבהיקים וטעימים, מיני בשרים טריים ומעושנים. האזור הדרומי הוא האזור העשיר והנקי יותר, בעל מבנה תיאטרון ואופרה, אשר בו שוכן בניין הפרלמנט המרשים. בעיר העתיקה ניצבים זה לצד זה בית כנסת, מסגד וכנסיה בהרמוניה ובשלום.

חצ'אפורי, חינקאלי וצ'צ'ה

ועוד לא דיברנו על החצ'אפורי. המאכל הלאומי בגיאורגיה הוא מאפה ממולא גבינה אשר מוגש באינספור גירסאות, תחת אותו שם. לצידו שלל מאכלים מסורתיים אשר אפשר למצוא אותם כמעט בכל מסעדה. ארוחה בגיאורגיה היא טקס ממושך בן מספר שעות, בו זורמים כל העת לשולחן מנות רבות מספור, לצידם חווינו, הוא היין והצ'צ'ה – גראפה מקומית עשויה מקליפות ענבים ומכילה 40 אחוזי אלכוהול.

מה הפלא שבין המנות קמים לרקוד ולשיר? ואז מתחילים לזרום לשולחן החינקאלי, כיסונים ממולאים בשר, המסתיימים בצ'ופציק בו אוחזים ונוגסים בפינה לשאוב את התכולה. הלחם – שוטי, אשר נאפה על גבי אבנים לוהטות, הקבבי – קבב עטוף במאפה, הטולמה – ממולאים, המטסוודי – השיפודים המתבשלים בצליה איטית במרחק רב מהגחלים. על השולחן מונחים מראשית הארוחה הבדרג'ני ניגוזשי – חצילים קלויים מצופים בקרם אגוזי מלך, הפחלי – מחית של תרד, קרם ערמונים המזכיר במרקמו טחינה, עלי כרוב ממולאים בקרם אגוזים, דגים ברוטב רימונים ועוד ועוד.