גורדי שחקים: הראש בעננים

הרגע בו מופיע קו הרקיע הניו יורקי המפורסם בחלון המטוס, על מסך הקולנוע, על מרקע הטלוויזיה, הוא לעולם רגע שבו נלחץ כפתור ה"וואו" במוחו של הצופה. גם הכייסים בניו יורק ובשיקגו מכירים את אנקת ההתפעלות הזו, המלווה את הצוואר הנטוי למעלה ואת העיניים המשייטות לאורכם של הבניינים, שראינו כל כך הרבה פעמים בתמונות ובסרטים, ועכשיו הם מולנו, אמיתיים לגמרי.

רגע המפגש הראשון עם גורדי השחקים מרגש כמו הפעם הראשונה שרואים את המונה ליזה, את הקאפלה הסיסטינית, את הפרתנון או את הפירמידות: הנשימה נעצרת לרגע מול המפגן הגאה הזה של יופי ועוצמה מעשה ידי האדם.

גורדי השחקים הם חלק ממאגר הדימויים הקולקטיבי. אפילו פרסומות לפיצה, למועדוני לילה או לקורסים ללימוד השפה האנגלית משתמשות בקו הרקיע הזה כדי להעביר את המסר: כוח, כסף, הצלחה, טכנולוגיה, מודרניות, קידמה; בקיצור – אמריקה.

גורדי שחקים במנהטן. המפגש הראשון מרגש כמו הפעם הראשונה שרואים את המונה ליזה או את הפירמידות | צילומים: שאטרסטוק

יתכן שערכים אלה הם שהניעו את ארגון הטרור האיסלאמי לבחור דווקא במרכז הסחר העולמי ("מגדלי התאומים") בניו יורק כמטרה לפיגוע טרור, מהכואבים שידעה אמריקה. לא היתה זו רק פגיעה באזרחים באחד המקומות ההומים בעולם, אלא פגיעה סמלית באגו האמריקאי והצהרת מלחמה תרבותית ודתית נגד הערכים שמבטאים גורדי השחקים.

גם הקולנוע ההוליוודי משתמש בהתקפה על גורדי השחקים כמטאפורה לאיום של גורם חיצוני, פראי, א־רציונלי על אושיות הקיום האמריקאי, על התרבות כולה; מעין גירסה עדכנית של העימות הקדום בין התרבות לטבע, בין הסדר לכאוס. ב"קינג קונג" של שנות השלושים מסתער קוף מפלצתי על האמפייר סטייט בילדינג; ב"מכסחי השדים" של שנות השמונים חודרים כוחות האופל לעיר דרך רב־קומות, וגם ב"באטמן" של שנות התשעים חוגג הרשע את נצחונו בריקוד מטורף על גגו של גורד שחקים, כשכל העיר שרועה לרגליו, מובסת.

רבי הקומות הם עדיין אחד הסמלים של ארצות הברית, למרות ששינויים במיסוי, מאבקי השדולה האקולוגית ובניית יתר בערים הגדולות הפחיתו את הכדאיות בבנייה כזו. רבי הקומות החדשים, הגדולים והחשובים נבנים היום באסיה. ערי השחקים החדשות הן הונג קונג, קואלה לומפור ושנחאי. גם הן רוצות אמריקה.

מגדלי פטרונס בקואלה למפור, מלזיה. ההתמקדות בבניית מגדלים יותר ויותר גבוהים עברה מארצות הברית לאסיה

לא רק הגובה

גורדי שחקים הם אחת התופעות המובהקות של תקופתנו, אבל מגדלים גבוהים אינם דבר חדש. מגדל בבל, האובליסקים, הזיגורטים, הפירמידות, הפגודות, צריחי הכנסיות הגותיות ומגדל אייפל – כולם חדרו את השמים והיו הישגים טכנולוגיים ורוחניים. העיר סן ג'ימיניאנו בטוסקנה של המאה ה־13 התבצרה מאחורי לא פחות מ־72 מגדלים גבוהים, ש־14 מהם נותרו על תילם עד היום, אך אף אחד לא הוגדר כגורד שחקים.

המומחים אמנם חלוקים ביניהם בנוגע להגדרה, אבל ברור שלא כל בניין גבוה הוא גורד שחקים. לצורך הנוחות, ניתן לאמץ את ההגדרה שהבניין מתחיל לגרד את השמים אי שם בסביבות הקומה ה-30, בלי להיות קטנוניים לגבי כמה קומות לכאן או לכאן. מכבי האש של עיריית ניו יורק, למשל, מגדירים גורד שחקים כל בניין מ־75 רגל (כ־23 מטרים) ומעלה. החל מגובה זה יש צורך בטכניקות שונות לכיבוי שריפות ולחילוץ ניצולים. בדרך כלל, הכוונה לבניינים גבוהים מאוד, המאוכלסים במשרדים ורק לעיתים רחוקות משמשים גם למגורים.

כזה הוא מגדל ג'ון הנקוק סנטר בשיקגו, כ־344 מטרים גובהו, שמהווה שכונת מגורים שלמה, שיש בה גם משרדים. הבניין מספק לדיירים את כל השירותים השכונתיים הבסיסיים, בלי שיצטרכו לצאת לרחוב. יש שם חנויות, סניף דואר, סניף בנק ומכון כושר, ואפילו משלוחים מהחנויות הביתה.

מגדל ג'ון הנקוק בשיקגו (המבנה השחור). שכונת מגורים שלמה בבניין אחד

גורם המסחריות כלול בגורד השחקים מעצם הגדרתו. ערכם של הבניינים הללו נאמד במיליוני דולרים, ולפעמים במיליארדים. הם מעלים את ערך הקרקע, ועימו את אחוזי הבנייה ואת שכר הדירה באיזור כולו. גורד שחקים במקום הנכון עשוי למשוך לקוחות, כמו בנקים, תאגידים וחברות, שיהיו מוכנים לשלם אלפים רבים של דולרים כדי להשתכן במקום שמשדר עוצמה.

גובה מסמל שליטה, עליונות. גם השפה המדוברת ממחישה את הרעיון הזה ("מביטים מגבוה", "מסתכלים מלמעלה"). האדריכלות פשוט תרגמה זאת למציאות: טירתו־מבצרו של השליט מוקמה, בדרך כלל, גבוה מבתי נתיניו.

במשך מאות שנים אסור היה לבנות בערים אירופיות בניין שיהיה גבוה מהצריח של מגדל הכנסייה. במאה ה־20 מתורגמות העוצמה והשליטה למונחים כלכליים־קפיטליסטיים, שהם אחרי הכל מרכיבי הדת של המאה הזו. למעשה, זוהי אותה תשוקה עתיקה לבנות מגדל וראשו בשמים, ולצידה פועם היצר העז לא פחות של עשיית כסף.

התחרות והאגו

השאיפה של בוני המגדלים היא להכפיל את הקרקע כמשאב נדל"ן אינסופי, להפיק ממנה עוד ועוד רווח. הבנאים המודרניים רוצים אף הם לבנות מונומנט שיאדיר את האגו של היזם, של הבעלים, של האדריכל ושל התרבות שבתוכה הם פועלים. "גורד שחקים הוא מושג רגשי", אמר האדריכל ג'ון ברג'י, "הוא מדבר על אמביציות". דונלד טראמפ הצהיר פעם בראיון: "אגו הוא חלק חשוב מאוד בבניית גורד שחקים. זה, מן הסתם, צירוף של אגו עם תשוקה לרווח כלכלי".

את גבול האגו והגובה הציב האדריכל פרנק לויד רייט (לא במקרה שימשה אישיותו המגלומנית השראה לסופרת איין ראנד בעיצוב דמותו של האדריכל הווארד רוארק ב"כמעיין המתגבר"). בראשית שנות השלושים הוא תכנן על הנייר מגדל מגורים בגובה מייל אחד (1,600 מטר). מבחינה טכנית, אפשר היום לבנות את המגדל הזה, אבל כאן, למרבה האירוניה, מגיעה נקמת הקפיטליזם: הבניין הזה לא ייבנה משום שזה לא כדאי מבחינה כלכלית. אחרי הקומה השמונים, מתחילים הרווחים לצנוח באופן דרמטי.

מגדל טראמפ במנהטן. "אגו הוא חלק חשוב מאוד בבניית גורד שחקים", אמר פעם טראמפ בראיון

תחרות האגו המאצ'ואיסטית – הבניין של מי הכי גדול, חזק, גבוה, חדשני – היא חלק בלתי נפרד מהווי גורדי השחקים וחלק חשוב מהמוטיבציה לבנות אותם. גם בארץ שימש מגדל שלום, שהיה בשעתו "המגדל הכי גבוה במזרח התיכון", בסיס לגאווה לאומית וסמל לעליונות הטכנולוגית (והערכית) של ישראל על שכנותיה.

בראשית המאה ה-19 ניטשה התחרות בעוז בעיקר בניו יורק. בניין וולוורת', שנבנה ב־1913 (ותוכנן על ידי צ'אס גילברט), התנשא לגובה 191 מטרים והחזיק בתואר הבניין הגבוה בעולם עד שנבנה בניין קרייזלר ב־1930 (שתוכנן על ידי וויליאם ואן אלן). הקרייזלר, שהגיע לגובה 319 מטרים, איבד את הבכורה שנה לאחר מכן לאמפייר סטייט בילדינג שהגיע ל־381 מטרים ותוכנן על ידי שראב, למב והרמון.

האמפייר סטייט בילדינג החזיק בתואר יותר מארבעים שנה, עד שהאדריכל מינורו יאמסאקי סיים לבנות את מרכז הסחר העולמי ב־1973, שמגדליו התנשאו לגובה 417 ו־415 מטרים. שנה אחר כך נשבר השיא כשסקידמור, אואינגס ומריל סיימו לבנות את מגדלי סירס בשיקגו, שגובהם 443 מטרים, והם עולים על התאומים הניו־יורקיים.

קשה לעקוב אחרי הבניין הגבוה בעולם. אם פעם היו אלו מגדלי פטרונס בקואלה לומפור שבמלזיה, תאומי מגדלים בגובה 452 מטרים שתוכננו על ידי סזאר פלי, הרי שהם הודחו מהתואר על ידי מגדלים בשנחאי ובדובאי. בעוד מלים אלה נכתבות מן הסתם מתחילה בנייתו של עוד מגדל, גבוה מקודמיו.

ארצות הברית מסתכלת כעת על התחרות שעברה לאסיה מגבוה, ובעיקר מרחוק, ובשקט. אולי ניתן לראות בכך התבגרות, יציאה מהתקופה בה היתה אמריקה עסוקה ב"למי יש הכי גדול". בנייה כזו מאפיינת את נעוריהן של אומות. זוהי תקופה של גיבוש זהות כמרכז לאומי, תרבותי ואורבני, שארצות הברית התאפיינה בה כאשר כוננה את זהותה מול האב הגדול – אירופה. עכשיו, כשאסיה אינה עסוקה עוד במלחמת קיום כפשוטה, והיא מתחילה לזוז למרכז המפה וההשפעה, היא שואלת מהמערב את סמלי הכוח ששימשו אותו במרידתו במרכז הקודם.

קו הרקיע האולטרה מודרני של שנחאי. בנייה כזאת מאפיינת את נעוריהן של אומות

אירופה מעולם לא השתתפה בתחרות גורדי השחקים. בתקופה שהתחילו לבנות אותם, היו נעוריה כבר מזמן מאחוריה. בימי הביניים, אז בנו באירופה את הקתדרלות הגבוהות, שניסו להתקרב לשמים. באותן שנים התחרו ביניהן ערים וממלכות על הכנסייה הכי גדולה, הצריח הכי גבוה, הבנייה הראשונה עם קשתות ושאר תקדימים. בבוביז שבצרפת נעשה פעמיים ניסיון לבנות את הקתדרלה הגבוהה בעולם. גובהה היה 48 מטרים והיא, אגב, קרסה פעמיים.

למאה ה־20 הגיעה אירופה כשהיא כבר מיושבת בדעתה. את ההישגים הטכנולוגיים היא בחרה להפגין בגשרים, בתחנות רכבת ובאולמי תצוגה כמו הקריסטל פאלאס מ־1851 או מגדל אייפל מ־1899. גורדי שחקים נבנו, ועדיין נבנים בה, אבל אין בהם טיעון לכתר והכרזת מלחמה.

מבול של המצאות

מבחינה היסטורית, חייבים גורדי השחקים את הדחיפה המשמעותית בהתפתחותם לשריפה הגדולה בשיקגו ב־1871. תנופת הבנייה שבאה אחריה הציגה בפני העולם את גל גורדי השחקים הראשון. המבנים הבולטים של התקופה הם בניין הפירסט אקוויטבל עם מסגרות המתכת שנבנה ב־1871, הום לייף אינשורנס קומפני מ־1884 (שניהם של האדריכל וו.ל.ב. ג'נני), בניין ראנד מקנאלי, הראשון עם שלד פלדה, שבנו בארנהם ורוט ב־1889.

ההתקדמות הטכנולוגית היתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות גורדי השחקים. המעבר לשלד ברזל ולאחר מכן לשלד פלדה הזניק את הבניין לגובה. אם בעבר נשאו קירות הבניין את משקלו, עכשיו החליפו "קירות מסך" את העמודים, הקורות והלבנים. הבניין היה קל יותר במשקל, קל יותר לבנייה ויכול היה להתנשא לגובה רב יותר בלי לאבד חוזק ויציבות. יתרה מזו, גמישותם של היסודות החדשים הקנתה לו עמידות רבה יותר בפני רעידות אדמה. שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, למשל, נבנה בתוך 19 חודשים בלבד, והוא חזק עד כדי כך שאפילו התרסקותו של מפציץ B-52, בשנת 1945 היישר אל תוך הקומה ה־79, אשר גרמה למותם של 14 אנשים, לא עירערה את יציבותו. בשנות השישים התחילו להשתמש גם בשלד בטון מזוין.

האמפייר סטייט בילדינג בשקיעה. שלד הפלדה שלו נבנה בתוך 19 חודשים

המצאה רדפה המצאה, שכלול הדביק שכלול. רק ב־1852 המציא המהנדס אלישע גרייבס אוטיס את המעלית הבטוחה הראשונה וייסד את חברת המעליות "אוטיס", שקיימת עד היום. מהאב־טיפוס של המעלית שבנה אוטיס התפתחה המעלית של ימינו, שמגיעה למהירות של 32 קילומטרים לשעה. הסיבה לאיטיות היחסית אינה טכנית, אלא נובעת מכך שמהירות גבוהה יותר תגרום כאבי אוזניים לנוסעים. גם המצאות אחרות, שנראות היום מובנות מאליהן, התפתחו באותה תקופה ושולבו אל תוך גורד השחקים. למשל, הדלת המסתובבת שמנעה כניסת משב רוח אדיר אל קומת הקרקע, מיכל ההדחה בשירותים, הטלפון שבלעדיו אי־אפשר להפעיל את גורד השחקים, בעיקר משום שהשליחים הרצים ממקום למקום היו סותמים את המעליות.

השריפה הגדולה בשיקגו, והחשש להילכד במגדל אפוף להבות, תרמו רבות לפיתוח אמצעי הגנה מפני אש. הרצפה החלולה המבודדת הומצאה ב־1872, ואחר כך הומצאו ברזי כיבוי אש שפועלים על ואקום וספריי נגד אש, שבו משתמשים עד היום. אגב, הסרט "המגדל הלוהט", שתיאר רב קומות עולה באש, השפיע רבות על דעת הקהל האמריקאית בהתנגדותה לבנייה לגובה.

הבניינים החדשים הציבו בפני המתכננים שורה של בעיות איוורור, ניקיון ובעיקר תאורה למשרדים שנמצאים בעומק המעטפת. החיפוש אחרי פתרונות טכנולוגיים לבעיות אלה ולאחרות עדיין נמשך. אחד הלהיטים בבניית גורדי שחקים של שנות השמונים והתשעים הוא "הבניין החכם". הוא נראה כמו התגשמות חלומותיהם של סופרי מדע בדיוני מהדור הישן. בחלונות קבועות אלקטרודות שקוראות את עוצמת קרני השמש ומעבירות את הנתונים למחשב מרכזי, שמעבד בהתאם לכך את איכות האור בבניין כולו ומספק לחדרים הרחוקים מן החלונות תחושה של אור טבעי. גם הטמפרטורה אינה נקבעת לפי שרירות ליבה של מערכת מיזוג אוויר מרכזית; בבניינים החכמים יכול כל משרד לקבוע את הטמפרטורה הרצויה לו בלחיצת כמה ספרות במכשיר הטלפון הפנימי. הבניין כולו מחובר למערכת טלפונים דיגיטליים מרכזית ודואר אלקטרוני המשותף לכל שוכניו.

בורג' ח'ליפה בדובאי, הבניין הגבוה ביותר בעולם

עניין של סגנון

גורדי השחקים הראשונים לא נראו כלל כמו בניינים מודרניים, אלא כמו ארמונות רנסאנסיים. הם נמתחו לגובה ולרוחב, ושלד הפלדה שלהם צופה באבנים ובקישוטים, קשתות וכרכובים. הראשון שהעז לתת לגורד השחקים אופי מודרני ולהחצין את הקונסטרוקציה היה לואי סליבאן משיקגו, מגדולי האדריכלים הפרה־מודרניים שבישר את האדריכלות המודרנית.

בתור הזהב של גורדי השחקים הניו יורקיים, שנות העשרים והשלושים, נקבעה צורתם בעיקר על ידי חוק עזר עירוני מ־1916, שאסר לכסות את כל המגרש בבנייה. כך נוצר המודל של גורד השחקים ה"נסוג", כזה שבסיסו רחב ובערך מהקומה ה־11 מתחיל לסגת פנימה, כדי לא לחסום את כל הבלוק ואת אור השמש. כאלה הם האמפייר סטייט בילדינג, הוולוורת' והקרייזלר.

קפיצת הדרך הבאה נזקפת לזכותו של האדריכל מיס ואן דר רוהה, גרמני שהיגר לארצות הברית אחרי עליית הנאצים. רוהה, שהיה מנהלו של הבאוהאוס, בית הספר הנודע לארכיטקטורה הציג לעולם גורד שחקים עם קירות זכוכית כבר בשנות העשרים; אבל בניין חברת הוויסקי סיגרם, שבנה ב־1958, הוא שהציב סטנדרטים חדשים בארכיטקטורה וזכה לגל של חיקויים. הסגנון הבינלאומי היה לסגנון השולט: מגדלי זכוכית ומתכת, קווים ישרים ונקיים מעיטורים.

בשנות השמונים יצא הסגנון הבינלאומי מהאופנה, ועלתה קרנו של הסגנון הפוסט־מודרניסטי, שמאס בקווים הנקיים והקרים וניסה להחיות את התיאטרלי והמקושט. המייצגים הבולטים ביותר של העידן הפוסט מודרני הם האדריכלים פיליפ ג'ונסון וג'ון ברג'י, שבנו ב־1984 את בניין ה־AT&T המפורסם בניו יורק.

התפתחותם של גורדי השחקים הביאה עימה גם שינויים אורבניים. אזורים ששימשו למגורים שינו את ייעודם, ויחד איתם נעלמו פיסות שלמות של ריקמה אורבנית: חנויות מכולת, מכבסות, פאבים; כל מה שמשמר זכר לקיום אנושי בגובה העיניים. גם כשנבנה בניין גבוה על בסיס של קומת חנויות קיימת, שינו בתי העסק את אופיים בהתאם למה שהיזמים חשבו כי יקסום לשוכני המשרדים החדשים, והפכו לכל מה שהוא מודרני, נוצץ, יוקרתי.

קו הרקיע של הונג קונג. חוסר תכנון ויוזמה חופשית

יש כמה דגמים עיקריים של ערי שחקים. המודל הניו יורקי מבטא אורבניות, גודש, רב שימושיות שמעניקה אנושיות. הוא נאלץ לציית לחוקים עירוניים נוקשים שמבייתים את הגודל והגחמות האדריכליות. בקוטב המנוגד עומדת הונג קונג, שמבטאת את הדגם האנרכי. חוסר תכנון מוחלט, פרוץ כולו ליוזמה חופשית ולתחרות בין יזמים ואדריכלים. התחרות הזו הניבה גם יצירות מרהיבות כמו צ'יינה בנק של איי.אם. פאי, בנק הונג קונג שנחאי של נורמן פוסטר וקו הרקיע המדהים של האי מול קאולון.

יש ערים שבחרו להוציא את מרכז העסקים על מגדליו אל מחוץ לעיר, כדי לשמר את אופיו של המרכז. כזה הוא רובע לה דפנס בפריז, הריכוז הגדול ביותר של גורדי שחקים באירופה, רבים מהם מרהיבים ביופיים. בעיריית פריז חשבו  שהקמת הרובע תהיה השלב האחרון בבנייה לעסקים, אבל תנופת הצמיחה וההתפתחות הפתיעה אותם, ועכשיו מדברים על הרחבה נוספת.

יוסטון, טקסס, מבטאת את המודל ההפוך. שם הוקרב מרכז העיר למען העסקים. ההפרדה בין איזור המשרדים בדאון טאון למגורים מחוץ לעיר הפכה את המרכז לחלום הבלהות של העיר המודרנית. מרכז העיר אינו עוד מקום לבני אדם, אלא מקדש־מעט למכוניות. בלילה נותרים אזורי העסקים ריקים, והמגדלים עומדים בשממונם. הולכי רגל, אם אתרע מזלם והגיעו לשם בלילה, עלולים להיעצר בעוון שוטטות.

שינוי אקולוגי

הבניינים הגבוהים משפיעים לא רק על חזותה של העיר, אלא גם על האקלים. בניין שגובהו יותר מ־15 מטרים בלי קומת עמודים גורם לתעוקה אקלימית. כל עיר יוצרת "אי חום עירוני"; ככל שהבנייה גבוהה יותר, מורגשים יותר איי החום. בדאון טאון אמריקאי אי החום גדול בהרבה מזה שבאירופה, וזאת בגלל הגובה, לא בגלל הצפיפות. בניין גבוה משפיע על משטר הקרינה ומשטר הרוחות, ובמקרים קיצוניים הוא מסוגל אף לשלש את מהירות הרוח סביבו, משום שגורדי שחקים יוצרים אפקט של קניון. אפקט זה אינו תלוי בגובה המקסימלי דווקא, אלא בגורמים סביבתיים שונים: אם, למשל, הבניינים גבוהים מרוחב הרחוב ב־200 מטרים לפחות יהיה האפקט חזק יותר. בזמן סופות, למשל, מוזהרים תושבי ניו יורק להישאר בבית.

גנים ירוקים שנשתלים על בניינים מודרניים מרככים את הנוף העירוני | צילום: yyama / Shutterstock.com

כל אלה אינם מעידים על כך שבנייה לגובה בהכרח ממררת את חיי התושבים; בנייה נכונה עשויה להשתמש נתונים אלה ואחרים כדי לשפר את המיקרו אקלים. בנייה בזוויות הנכונות ובגיאומטרייה חכמה עשויות להפנות משבי רוח למקומות שבהם הם רצויים. הפקת לקחים ומודעות לנזקים שעלולים להיגרם מבנייה לגובה עשויים להכתיב את אופיים של פרויקטים בעתיד. באמצע שנות השמונים הציעו דונלד טראמפ ומורטימר צוקרמן, כל אחד לחוד, פרויקטים למבנים הגבוהים בעולם: "עיר הטלוויזיה" של טראמפ על נהר ההדסון שגובהה 150 קומות, ושני מגדלים של צוקרמן בקולומבוס סירקל. דעת הקהל בניו יורק ובית המשפט עצרו את תוכניתו של צוקרמן, בגלל הצל הכבד, פשוטו כמשמעו, שיטילו הבניינים על סנטרל פארק.

הפרויקט של טראמפ נכשל, בין היתר, בשל חוקיותם המפוקפקת של אחוזי הבנייה המופלגים שקיבל מהעירייה, תמורת ההטבות שנתן לציבור: שיפוץ תחנת רכבת תחתית על חשבונו ותשלום 57 מיליון דולר לעיריית ניו־יורק. את המפנה סימלה חברת הטלוויזיה אן.בי.סי, שהיתה אמורה להיות הדייר החשוב ביותר של טראמפ, כשביטלה את התחייבותה.

גם הקשר שבין גורדי השחקים לנוף אינו חייב להיות טראומטי. בין מעשה האדם לטבע עשויות להיווצר זיקות מעניינות. העיר פיטסבורג, שבפנסילבניה, למשל, מיקמה איזור של גורדי שחקים היכן שמתעקל הנהר לפני צוק תלול; גם קו הרקיע של סן פרנסיסקו, במיוחד אם מתקרבים אליו מן הים, יוצר מזיגה יפהפייה בין הלובן והמתכתיות של הבניינים לבין כחול המים והשמים.

אגדה תלמודית מספרת, כי חטאם של הבנאים הקדמונים במגדל בבל לא היה רק ביוהרתם, אלא בכך שהטכנולוגיה נחשבה בעיניהם יותר מבני האדם. כשנפל פועל מפיגום, הם בקושי הנידו עפעף, אך כשנפלה לבנה, הם הצטערו צער גדול. לו שמרו הבנאים הבבלים על פרופורציות אנושיות, אולי לא היה נחרב המגדל, וכולנו היינו מדברים שפה אחת ובעולם היו הרבה פחות סכסוכים.