גוזו: טיול באי הציורי

אורכו של האי גוזו 15 קילומטר, ורוחבו המרבי – שבעה קילומטרים, ובסך הכל 67 קמ"ר שטחו. צפיפות האוכלוסין בו דלילה בהרבה מזו שבאי מלטה, ואדמתו פורייה יותר. כ-27,000 תושביו עוסקים בעיקר בחקלאות ובדיג, ומוכרים מוצרי משי יפים. בפי המקומיים נקרא האי אוְדֶשׁ (Għawdex). את השם גוזו העניקו לו הפניקים. רבים מבני גוזו היגרו במרוצת השנים למדינות אחרות, בעיקר לאוסטרליה, לארצות הברית ולקנדה. מומלץ לשהות בגוזו כיומיים. כדי להגיע לאי, עולים על המעבורת השטה ממפרץ גן העדן שבקצה המערבי של האי מלטה, ומגיעה לנמל מג'ר (Mġarr) שבגוזו. דרומית לנמל מתנשאת מצודת שמבּרי (Fort Chambrey), החולשת על הסביבה, ואשר נקראת על שם הנדבן שמימן את בנייתה, ואשר היה המושל הראשון של גוזו.

להסתכל על כולם מלמעלה
ויקטוריה (Victoria), בירת גוזו, נמצאת במרכז האי. שמה הנוכחי ניתן לה ב-1897, לציון שנת השישים להכתרתה של המלכה ויקטוריה, אבל עד היום היא ידועה גם בשמה הקודם, רבט (Rabat). גם במרוקו ובאי מלטה יש עיר הנושאת שם זהה, שכן פירושו הוא פשוט "עיר גדולה". ברובע העתיק של ויקטוריה יש  סמטאות צרות, בתים ישנים ואווירה של עתיקוּת. כביש אחד נכנס אל ויקטוריה ממזרח, ומתחבר ישירות לרחוב הרפובליקה (Triq ir-Repubblika). אם נמשיך ברחוב זה, נגיע לכיכר המרכזית של העיר – כיכר העצמאות (Pjazza Indipendenza). צפונית-מערבית לכיכר נמצא המתחם שבו מרוכזים רוב האתרים המעניינים בעיר.

ויקטוריה, בירת האי גוזו, במבט מהאוויר | צילום: דובי טל

אחד מהם הוא המצודה הגדולה (Gran Castello). כדי להגיע אליה, יוצאים מכיכר העצמאות, ופונים בפנייה הראשונה ימינה לרחוב גבעת העיר (Triq It-Telgha Tal-Belt). המצודה שוכנת בנקודה הגבוהה ביותר בגוזו (150 מטר מעל פני הים), ולה היסטוריה ארוכה. הרומים בנו כאן מצודה כבר במאה השנייה לספירה; הערבים הרסו אותה במאה התשיעית, והנורמנים הקימו את מצודתם במאה ה-12. מפקד הצי התורכי, דרגוט רייס, הרס אותה ב-1551, כנקמה על כך שב-1544 שבו האבירים את אחיו והרגוהו. מכאן אפשר לצפות על כל רחבי האי ועל הכפרים הזעירים שבו. בולטת בעיקר הכיפה הגדולה של הכנסייה שבעיר שֶׁאוקיה (Xewkija), שם נבקר בהמך. גם בני האי נהגו לצפות מהמצודה, ובראותם אויב מתקרב (בדרך כלל, פיראטים שנהגו לחטוף צעירים לעבדות), היו מכים בפעמון, וכל בני האי היו מתכנסים מאחורי חומות המצודה וסוגרים את השער. כך היו נוהגים גם בכל יום עם רדת החשכה. שימו לב למדרגות הנמוכות שבמקום: הן נבנו מתוך התחשבות באבירים, שעטו שריון כבד ובשל כך התקשו להרים את רגליהם.

הקתדרלה הסמוכה למצודה נבנתה במאה ה-17 על חורבות מקדשים פניקיים ורומיים. היא מעוצבת בסגנון בארוקי, והעמודים שבמקום – בסגנון קורינתי. הרצפה עשויה פסיפס שיש. אלא שהתקציב לא הספיק לבניית כיפה אמיתית, והמלטזים הסתפקו בציור כיפה על התקרה. מיד אחרי הכניסה, משמאל, יש גומחה מוארת ובה פסל של מריה עולה לגן עדן. ב-15 באוגוסט וב"יום השישי הטוב" החל באפריל מוציאים את הפסל לתהלוכה בחוצות גוזו. בגלל משקלו הרב, נושאים אותו 14 אנשים, המתחלפים מדי פעם.

בתחום המצודה פועלים ארבעה מוזיאונים (אפשר לרכוש כרטיס משולב, המקנה זכות כניסה אליהם וגם למקדשים הפרהיסטוריים ג'גַנטיה ומיתנה): המוזיאון לטבע המוקדש לחי ולצומח של גוזו; מוזיאון הקתדרלה שבו מוצגים כלי פולחן מכסף וזהב וכרכרת הבישוף; המוזיאון לפולקלור, שבו מוצגות עבודות מלאכת מחשבת של אומני האי ופריטים מחיי היום יום של תושביו, והמוזיאון לארכיאולוגיה השוכן בארמון בּונדי (Palazzo Bondi) המרשים מהמאה ה-17, ובו תצוגה מעניינת של ממצאים מאתרים שונים בגוזו, ובהם מקדש ג'גנטיה ושלֶנדי. דרומית לכיכר העצמאות נמצאת כיכר סן ג'ורג' (Pjazza San Ġorġ), שבה ניצבת כנסיית סן ג'ורג' (San Ġorġ). היא נבנתה במאה ה-17, ומומלץ להיכנס אליה וליהנות מהוויטראז'ים הנאים.

הנמל של גוזו. לכאן מגיעות הסירות מהאי מלטה | צילום: אנה רוטקובסקאיה

להתבודד בפיורד
מוויקטוריה ממשיכים צפונית-מזרחית, בכביש היחיד היוצא מוויקטוריה אל מרסלפורן (Marsalforn; שמשמעותו "נמל המאפייה"). עיירת הדיג הזאת – שלה נמל המושך אליו תיירים הבאים לנפוש, לגלוש ולצלול כאן – נמצאת על החוף הצפוני של האי. ממרסלפורן נמשיך בכיוון דרום-מערב, עד לאתר המכונה אַיִן מֶלֶל (Għajn Melel). מגובה 126 מטר אפשר לצפות כאן על החוף הזרוע צוקים.

מכאן נמשיך לכיוון צפון-מערב, ונעבור בעיירה זֶ'בּוּג' (Żebbuġ), שפירוש שמה "זיתים", והנטויה על רכס צר ומוארך. בהמשך דרומה באותו כביש נגיע אל כפר אַסרי (Għasri) המנומנם. חובבי טבע, שלווה וצלילה נוהגים לצאת מכאן בדרך צרה, המתפתלת מעסרי צפונה, ומובילה אל שביל רגלי שאורכו כשני קילומטרים, והוא מסתיים בקצה של פיורד צר ותלול מאוד, מלא באלמוגים. אורכו של הפיורד כ-400 מטר, ולו רצועת חוף זעירה ששטחה שלושים מטר רבוע, שם אפשר להתבודד. אפשר גם לרדת למים במדרגות החצובות בסלע.

דייגים בגוזו. רוב תושבי האי עדיין עוסקים בדייג ובחקלאות  | צילום: משה שי

חוזרים לאסרי, וממשיכים צפונית-מערבית, אל הכפר אמר (Għammar), השוכן על גבעה. אחרי הכפר נמצאת כנסיית טָה פּינוּ (Ta’ Pinu), בזיליקה הניצבת על בסיס קפלה מהמאה ה-16. האפיפיור הורה להרוס אותה ב-1575. האגדה מספרת שידו של הפועל הראשון שהתחיל להרוס את הכנסייה במצוות האפיפיור נשברה, ומאז מאמינים כי מי שיניף עליה את קרדומו, תיגדע ידו. במאה ה-17 היא שופצה והורחבה. המבנה הנוכחי הוא מהמאה העשרים, ולו מגדל פעמונים בגובה 47 מטר. ממשיכים מטה פינו דרומה, אל העיירה אַרְפ (Għarb), שפירוש שמה "מערב". הכנסייה שבמקום נבנתה בסוף המאה ה-17 בסגנון בארוקי, ולה חזית קעורה וצמד מגדלים. לפניה ניצבים שלושה פסלים, המייצגים את התקווה, האמונה והצדקה. הכתובת שמימין לשעון אומרת: "תן דעתך לזמן היקר", מה שיזכיר לנו להמשיך בדרכנו.

גן עדן לצוללנים
הכביש הממשיך מערבה מתפתל ויוצר מעין לולאה. בקצה הדרומי של הלולאה שוכן הכפר סן לורנץ (San Lawrenz). מסן לורנץ נוסעים מעט מזרחה, עד הדרך הקטנה המתפצלת מהכביש הראשי, וממשיכה דרומה, אל אווְרָה (Qawra; לא לבלבל עם Qawra שבאי מלטה). החוף המערבי של גוזו הוא פנינת טבע של ממש. יש כאן אגם פנימי – שמימיו מי הים התיכון – שנוצר משבר גיאולוגי של מערה טבעית. השבר גרם לצניחתה של תקרת המערה לתהום של שמונים עד מאה מטר ושער עצום מחבר את המערה אל הים. החוף זרוע באבני חצץ, ומעליו צוקים גבוהים. זהו גן עדן לצוללנים, הצופים ברבבות דגים ססגוניים ובחיות ים אחרות.

מעט צפונה מאוורה נמצא "החלון התכול" (Azure Window), ובשפת המקום It-Tieqa, כלומר, "החלון". זוהי נקרה, שנוצרה במשך אלפי שנות התנפצות של הגלים אל הסלע. משני צידי החלון תומכים בו צמד עמודים עצומים, בקוטר ארבעים מטר כל אחד, והקורה שמעליהם אורכה מאה מטר וגובהה עשרים מטר. הצבע התכול של מי הים, הנשקפים דרך החלון, הוא שהעניק למקום את שמו. בסמוך ל"חלון התכול" נמצא כף דְווֵירָה (Dwejra Point), שממנו נשקפת תצפית אל מרחבי הים ואל צוקי החוף. דרומה יותר מתנשא מגדל אוורָה (Qawra Tower), ומדרומו נמצא מפרץ דווירה (Dwejra Bay), עוד מקום התבודדות קסום.

הבז המלטזי כבר איננו
מכאן נחזור לוויקטוריה באותו הכביש שבו הגענו למפרץ דווירה: ניסע בכיוון צפון-מזרח, ונחזור לכביש הלולאה, שבו נמשיך מזרחה. מימין הדרך נמצא כפר אומנים, שאפשר לבקר בו ולערוך קניות. בהמשך, בסמוך לכניסה לוויקטוריה, כדאי לבקר ליד אמת מים. אחרי שנגיע לוויקטוריה, נחצה אותה דרומה, בדרך אל מוּנשר (Munxar). בקצה הדרום-מערבי של ויקטוריה נמצא המבנה ששימש בעבר כמכבסת האבירים, מעט דרומה משם נמצא הכפר מוּנשר, שממנו נמשיך בכיוון דרום-מערב אל הכפר שלנדי (Xlendi). זהו כפר דייגים עתיק, שחופיו הרוגעים, המוצלים בעצי אשל, מושכים לכאן המוני מתרחצים. גם צוללנים יכולים ליהנות משירותיו של בית הספר לצלילה הסמוך. במקום יש גם גרם מדרגות, המוביל מעל צוק ענק אל מערה מבודדת, שבעבר היתה בשימוש נזירות.

משלנדי נוסעים לכיוון צפון-מזרח, אל העיירה סַנַט (Sannat, שפירוש שמה אמנויות), הידועה בעבודות תחרה. בכיכר המרכזית, מאחורי הכנסייה שהוקמה במאה ה-18, ניצב בית התחרה העתיק, הנמצא כיום בבעלות פרטית. מי שמעוניין לקנות דברי תחרה, יוכל לעשות זאת בבית מריאנה קורדינה (Marianna cordina), שברחוב טה צ'נץ' 140. מסנט נמשיך בכיוון דרום-מזרח, ובדרך נעבור ליד מלון טָה צֶ'נְץ' (Hotel Ta’ Ċenċ) בן חמשת הכוכבים, אחד הטובים במלטה.

בהמשך נגיע לצוקי טָה צֶ'נְץ'. מדובר בצוקי גיר מרשימים, המתנשאים אנכית לגובה 145 מטר מעל פני הים. בעבר קינן במקום הבז המלטי, אך בני המקום נהגו להשתלשל בחבלים אל הקִנים ולבזוז את הביצים, וכך הביאו להכחדתו.

כיפת הרוטונדה בולטת מעל בתי הכפר שאוקיה | צילום: פדריקו צ'יני

אפשר להמשיך מזרחה, אל מגַ'ר איש-שיני (Mġarr ix-Xini), מעין פיורד בין צוקים. פירוש שמו הוא "מעגן סירות העבדים" (הפיראטים היו אלה שהשתדלו לתפוס כאן עבדים). ממג'ר איש-שיני ניסע צפונה, עד לעיירה שֶׁאוקִיָה שבה כ-3,000 תושבים. כמו בעיירות רבות אחרות במלטה, גם כאן יש כנסייה, אבל במקרה של שאוקיה, יהיה מדויק יותר לומר כי מדובר בכנסייה שיש לה עיירה. הכנסייה מכונה רוטוּנדה (Rotunda), והיא כה גדולה, עד שמספר המתפללים היכולים להיכנס אליה גדול פי כמה וכמה ממספרם של תושבי העיירה. הכיפה של הרוטונדה בולטת מכל רחבי גוזו, והיא אחת מהגדולות באירופה.

מה הניע את תושבי גוזו להקים פרויקט ענק כזה? התשובה נעוצה בתחרות המתמדת בין האיים מלטה וגוזו. לאחר שתושבי העיר מוֹסטָה שבאי מלטה בנו במאה ה-19 כנסייה ענקית, שכונתה הרוטונדה, ניסו בני גוזו להתחרות בהם, והקימו במאה העשרים את הרוטונדה שלהם. בבחינת: מה שאתם יודעים לעשות, אנו יודעים לעשות גדול וטוב יותר.

בעקבות אודיסיאוס
משאוקיה נמשיך צפונה. נחצה את שני כבישי-הרוחב הראשיים, ונגיע אל ג'גַנטִיָה (Ġgantija). המקדשים שבמקום הם מסביבות שנת 3600 לפני הספירה, והם אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים במלטה. פירוש השם ג'גנטיה הוא "ענקית". לפי המסורת, אשה גדולה נשאה על כתפיה את האבנים העצומות לבניית המקדשים. גם היום קשה להסביר כיצד הועתקו אבנים ענקיות ("מגליתים") שגובהה של כל אחת מהן שישה מטרים ומשקלה כמה טונות. במקום יש שני מקדשים. בגדול חמישה חדרים או חללים, ובקטן ארבעה. באחד החללים הללו ישבה כנראה האורקל. באחד מחדריו של המקדש הקטן נחשף מזבח והתגלו קערות אבן, שבהן רחצו, ככל הנראה, הבאים למקדש את רגליהם לפני הכניסה אליו, ואת ידיהם עם היציאה ממנו.

צפונית לג'נגטיה נמצאת העיירה שארה (Xagħra; פירוש שמה הוא מרחב, מישור), שהיתה בירת האי לפני ויקטוריה. הדרך אליה מעוטרת בשיחי הרדוף, ובעיירה עצמה יש כיכר יפה ושתי מערות נטיפים. מכאן אפשר להמשיך בכיוון צפון-מזרח, ולבקר במערה מפורסמת יותר, השוכנת קרוב לשפת הים – מערת קליפסו (Calypso’s Cave). לפי האודיסיאה של הומרוס, ספינתו של אודיסיאוס נשברה ליד גוזו, והנימפה קליפסו אירחה אותו במערתה. היא התאהבה בו והבטיחה לו חיי נצח אם יישאר איתה. לפי מראה המערה כיום, נדמה שהיה לקליפסו כושר פיתוי רב, אם הצליחה לשכנע את אודיסיאוס לשהות איתה במערה הקטנה והמטונפת. הנוף מסביב יפה לאין שיעור; יש מכאן תצפית יפה אל הים ואל החוף.

נחזור דרומה, אל שאוקיה, שעל הכביש הראשי, ומשם מזרחה, למג'ר, שממנה נשוב במעבורת לאי מלטה.