כל מי שהיה בגואטמלה יאמר לכם שמדובר בארץ מדהימה, גם מבחינת הנופים וגם – ובעיקר – מבחינת האנשים. תושבי גואטמלה, שכמעט חציים צאצאי המאיה והשאר "לדינוס" (לבנים ממוצא ספרדי), מתגלים כאנשים נעימים ומסבירי פנים במיוחד, חמים ומלאי אהבה. ובאופן מפתיע הם גם בעלי ידע מפליא בכל הקשור לישראל, בעיקר מסיבות דתיות. הגואטמלים הם אנשים שקטים ומנומסים מאוד, השומרים על ריחוק מזרים, ובניגוד לחברמניות הישראלית – הם לא נוגעים במי שנמצא לידם. כדאי לכבד את הדיסטנס הזה, לא לטפוח להם על השכם, לענות בנימוס: בוקר טוב (בואנוס דיאס), ערב טוב (בואנוס נוצֶ'ס), תודה (גרסיאס). בפעם הראשונה שפונים אליהם יש לעשות זאת בגוף שלישי, ורק אם נענינו בגוף שני אפשר לעבור גם אנחנו לדיבור בגוף שני. לא כדאי להיכנס לבתיהם אם לא הוזמנו באופן רשמי, כולל יום ושעה מדויקים.
התרבות בגואטמלה היא שילוב של תרבות המאיה העתיקה עם האופי המערבי-קתולי שהשתלט עליה עם כיבושה בידי הספרדים ב-1524. החגים הנחגגים כאן הם ברובם נוצריים – חג המולד, הפסחא והשבוע הקדוש – אך בכולם משתלבת בחגיגות המסורת הפרה-קולומביאנית העתיקה, בהשראת תרבות המאיה. כך משמשים כאן בערבוביה קדושים נוצרים ומסיכות אינדיאניות, מיסות בכנסייה לצד טקסים שמאניים לגירוש שדים ורוחות. החגים, הפסטיבלים והאירועים בגואטמלה רבים מאוד, וכדאי מאוד לתכנן את הטיול כך שתזכו להשתתף לפחות באחד מהם. כעשרים שפות מאיה עדיין מדוברות בגואטמלה – הנפוצה שבהן היא שפה הקיצ'ה, אך השפה הרשמית והשימושית ביותר היא ספרדית. אחת האטרקציות לתיירים השוהים כאן זמן רב יחסית היא לפקוד את אחד מעשרות בתי הספר ללימוד ספרדית הפזורים במדינה. קורסים כאלה מציעים לימוד אישי של השפה הספרדית, לינה אצל משפחה מקומית בעלות נמוכה יחסית ולעתים גם פעילויות נוספות כמו לימודי ריקוד או אריגה. בתי ספר לספרדית נפוצים מאוד בערים אנטיגואה וקֶצאלטֶנַנְגו, ובכפרים רבים בכל רחבי המדינה.
ג'ונגלים, אגמים והרי געש חוץ מיערות הגשם מאפיינים את גואטמלה, ובעיקר את דרומה, 35 קונוסים יפהפיים ומושלמים למראה. אלה הם הרי הגעש שלה, ובעצם רק אלה שהוכרזו רשמית; למעשה יש בה מאות אתרים וולקניים נוספים. הגבוה שבהם, טחומולקו (Tajumulco), מתנשא לגובה של 4,220 מטר מעל פני הים, והוא גם הפסגה הגבוהה ביותר בכל מרכז אמריקה. אם אתם עוברים ליד הר געש – שווה לטפס עליו. כשמטיילים, למשל, על הר פקאיה (Pacaya), המיתמר מדרום לאנטיגואה, ממש שוקעים באפר הרך שפרץ מלועו. ברבים מההרים אפשר לצאת לטיול עצמאי ברגל או באופניים, או להצטרף לטיול מאורגן ומודרך. הפעילות הרוחשת של הקרקע יצרה לא רק הרים, אלא גם אגמים, שהמפורסם והמתויר שבהם הוא אגם אטיטלן. עוד תופעה ייחודית מספק הטבע לחובביו באתר סמוק שמפיי (Semuc Champey). שם אפשר לצפות בנהר קהבון (Cahabon), שזורם בעוצמה ונופל בסדרת מפלים עד שהוא נכנס לתוך מערה, ולא נודע כי בא אל קרבה. משם אפשר לראות גם את הנקודה שבה הוא יוצא שוב לאוויר העולם. מי שמתקשה להיפרד מהיופי הזה יוכל ללון בקמפינג שבמקום.
טבע הצבע 325 צבעים מופיעים בביגוד המסורתי של 21 השבטים המרכיבים את רוב אוכלוסיית המדינה. לכל שבט שבע דוגמאות ביגוד טיפוסיות, המובחנות על פי צבעיהן ודוגמת הרקמה, ובאמצעותן אפשר לזהות את השבט. בשוק, למשל, ברור לכל כי קבוצת הנשים הלבושות צהוב הגיעה הנה מאלמולונגה, כפי שאלה הלובשים גוונים כהים משתייכים לאזור צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו, ואילו כחולי הלבוש מתגוררים בסנטה קטרינה פאלופו, שבעבר אופיינה בביגוד מפוספס באדום-לבן. גם הסחורות בשוקי הירקות, ובמיוחד בסולולה, קֶצאלטֶנַנְגו ואלמולונגה, מוצגות על פי צבעיהן: עגבניות וצנוניות באזור האדום, צמחי תבלין באזור הירוק וכן הלאה. לבתים המטויחים בכחול ובצבעי אדמה נוספים לעתים מעט ירוק וצהוב מרעננים, וחיבורם של כל אלו עם סורגי מתכת עשויים פרזול ידני יוצרים רחוב עליז ומרהיב. העין אינה שבעה ומחפשת עוד ועוד צבע. הכנסיות רובן צבועות צהוב ומעוטרות בפיתוחים צבועים לבן או כחול וטורקיז. בכנסייה מדליקים האינדיאנים נרות צבעוניים רבים, שבעזרתם הם מבקשים להגיע אל אוזנם ולבם של האלים. הנר הלבן מסמל טוהר, השחור – נגד עין הרע, בעזרת הירוק מבקשים אריכות ימים, הצהוב יסייע בשיפור המצב הכלכלי, הוורוד מסמל אהבה וידידות עם הזולת, ואהבה בין גבר לאישה מבקשים כמובן בעזרת נרות אדומים.
אוכל: השילוש הקדוש בנוסף תמצאו כאן מיני בשר, כמו עוף בגריל או המבורגר. הצמחונים לא ישבעו נחת, וייאלצו להסתפק בעיקר באורז וירקות מאודים, או יפנו (הם וכל מי שקצה נפשו בטורטייה) למסעדות סיניות זולות שקיימות פה ושם. כאשר תיסעו במשך שעות על שעות באחד האוטובוסים הציבוריים, תוכלו להשביע את רעבונכם בחטיפים הנמכרים מידיהן של בחורות המכריזות "Hay comida" (משהו כמו "יש אוכל"), וכוללים את כל הנזכר לעיל, כמו גם גלידה, בוטנים ובננה בשוקולד.
עשרת המקומות המומלצים לביקור צ'יצ'י או בשמה המלא צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו, היא עיירה של שוק ססגוני ומלהיב, עם בית קברות צבעוני לא פחות – נגד עין הרע. אגם אטיטלן. האגם יפהפה, וכך גם מה שמקיף אותו: הרי געש מושלמים וכפרים של צאצאי המאיה, ששימרו את תרבותם בבגדיהם, במנהגיהם ובלשונם. ליווינגסטון. הזדמנות להכיר את הצד השחור של גואטמלה: תושבים ממוצא אפריקאי, מוזיקה קצבית, אגוזי קוקוס וחוף קריבי.
הר הגעש פקאיה. יוצאים מאנטיגואה לטיפוס בלתי נשכח: האפר הרך שצועדים בו בדרך, הגזים שנפלטים מן ההר, הריח החריף שמקשה על הנשימה, הנוף המדהים. קחו בגד חם לפסגה. סמוק שמפיי. תופעת טבע מיוחדת: נהר שנבלע בתוך מערה ונעלם (עד שהוא יוצא במרחק 300 מטר משם), ומותיר אחריו בריכות של מים בצבע טורקיז – תענוג לרוחצים. טודוס סנטוס. בידודה של העיירה הזאת, היושבת בעמק ומוקפת פסגות גבוהות, הביא לשימור התרבות האינדיאנית, כולל חיי הרחוב, השפה והתלבושת המפוספסת באדום-לבן. שיט על נהר ריו דולסה. שש שעות שיט (כדאי במפרשית!) יביאו אתכם מהעיירה ריו דולסה אל ליווינגסטון, על נהר עטוף ביער גשם. פואנטס גרגוריאנס. המעיינות החמים המכונים "לוס באניוס" (המרחצאות) הם אתר של מים חמים בלב ג'ונגל טרופי יפהפה. שווה את הטיפוס שבדרך. לקריאה נוספת:
|
