לארמבול (Arambol) חזרתי אחרי כל השנים עם תוכנית ברורה: לחלק את זמני בין צפייה בדולפינים מהחוף ובין חיפוש אחר עיני שיבא חדשות לאוסף שלי, שנוסד כאן מזמן. אבל הדבר הראשון ששמעתי כשירדתי מהמונית היה: "אחותי, את חייבת לבוא! אלון שלח לי באינטרנט קטעים שחבל על הזמן!" הרחובון הראשי הצר היה חנוק מחנויות ומדוכנים, כמעט כולם מתהדרים בשלטים בעברית, והכביש המה אופנועי אנפילד, חביביהם של זכרים ישראלים צעירים. פה ושם ניסיתי להיאחז בסימן דרך מארמבול שהכרתי, אבל זו היתה חוויה מתסכלת, קצת כמו בחלום: זה לא אותו המקום, הוא רק מכיל אלמנטים ממנו. העמודים והעצים לבשו מודעות בקשר לקבלת שבת או הרצאה על זוגיות בבית היהודי של חב"ד, סדנאות שונות ומשונות, חמין, קעקועים, מה שרק תחפשו – והכל בעברית שחבל על הזמן.
הגשר הלא מושלם מובן שגם לפני עשר שנים, כשהגעתי לכאן לראשונה, שמעתי שארמבול היא מזמן לא מה שהיתה. עיירת הדייגים המנומנמת והציורית להפליא הופתעה כבר בסוף שנות השישים של המאה הקודמת מקומץ היפים שהתנחלו על פיסת חול מבודדת, שכשכו עירומים במים ושרו בליווי גיטרות, סיטאר וטאבלות. השמועה עשתה לה כנפיים, ובכל שנה הגיעו לכאן טיילים שחיפשו מקום רגוע במיוחד, טבע מרהיב ובלתי מפותח ובידוד מפני תיירים רועשים. כשהגעתי כבר היו אמנם באזור המרכזי חנויות ומסעדות, אבל זה היה עדיין מהמקומות השלווים ביותר שמצאתי בהודו. לארמבול יש פנינה אחת שמייחדת אותה מכל החופים האחרים בגואה: מי שמשכילים להתרחק מהחוף לעבר הצוקים הצפוניים וצועדים בשמש למשך שעה קלה בין הצוקים, מגיעים לצד הנסתר של ארמבול, שבו אגם צלול של מים מתוקים, במרחק מאה מטר מחוף הים. וכך יכולת לשכשך לך רגע אחד באוקיינוס, וברגע הבא באגם. מקור מי האגם הוא נחל קטן שנובע מתוך הג'ונגל, ושביל צר מוביל אל תוך היער בתוך הצמחייה הסבוכה, במקביל לנהר.
יום אחד גיליתי אוצר של ממש כשפרצתי דרך מהשביל אל הנהר – ברֵכה צלולה ונוחה, שהאדמה סביבה היא חֵמר צהוב סמיך. כמה דקות אחר כך הענקתי לעצמי את טיפול הספא שההיפיז קיבלו כאן כבר שלושים שנה קודם לכן – מסכת בוץ עשירה לכל הגוף. יש שם סלע חלק ושקוע שאירח ישבנים רבים לשעה נעימה של ייבוש בשמש אגב צפייה בשפע בלתי נתפס של ציפורים. כשהחמר – המשמש להגנה הרמטית מפני קרינת השמש – הופך שריון פריך, והגוף נאפה קלות מבפנים, זה הזמן להחליק ללא מאמץ אל הברכה, לשטוף את העור ולהיזכר איך מרגיש תינוק. כאן גם זכיתי לעוף לראשונה – לא מטפורית ולא באמצעים הכימיים המקובלים בהודו, אלא באוויר, עם מצנח רחיפה. המראתי מראש הצוק שבין החוף המרכזי ובין חוף האגם, וכשנחתתי בין האגם לים, המתינה לי על החול המדליה שלי: עין שיבא גדולה, הראשונה שמצאתי מני רבות. עיני שיבא הן אבנים מרהיבות ומוזרות: צורתן צורת גולה שנחצתה במרכזה בסכין. הצד הקמור מתהדר בגוונים של חום, צהוב, ירוק וכחול, ונראה קצת כמו עין, אבל ההפתעה המלבבת מחכה על גבי הצד השטוח – שם משורטטת ספירלה ברורה, עדינה ומדויקת כמו רישום של אמן.
הפער בין זיכרון למציאות
חוף פלולם (Palolem), בקצה הדרומי של גואה, כנראה היה כזה לפני שנה־שנתיים. זה אחד החופים היפים בגואה, כולו חול לבן וג'ונגל ירוק, ויש לו גם אי מוריק שבשעות שפל של ירח מלא מתחבר ליבשה. אבל יחסית לבידודו ולמרחק שלו מכל אטרקציה אחרת – הוא מלא להפתיע בתיירים. לא טיילים תרמילאים, אלא תיירים עם מצלמות ומיטות שיזוף ועור שלוק מחשיפת יתר פתאומית. רובם, מתברר, שוהים שבוע־שבועיים באחד ממלונות גואה ומגיחים לכאן לכמה ימים קצרים של הרפתקה. משום כך החוף הארוך הזה זרוע מסעדות וחדרים בצפיפות מקסימלית. בועה קטנה שפתוחה רק לים החוף המפורסם ביותר באזור נקרא אום ביץ' (Om Beach), וצוקים תלולים מפרידים אותו מחוף קודלי (Kudle, Kuttle) שמדרום לו ומחוף פרדייז (Paradise) שמצפון לו. בזכות הצוקים הללו, כל אחד מהחופים הוא מין אקס־טריטוריה, בועה עצמאית שפתוחה רק לים. חוף אום הוא הגדול והפופולרי מהשלושה, חוף פרדייז הוא הקטן והזרוק מכולם (ורוב השוהים בו לא זוכים בחדר או בבונגלו אלא רק בערסל בין עצי קוקוס), וחוף קודלי הוא מיזוג מוצלח של שני הקצוות, ובו שהיתי כשבועיים.
קומץ הישראלים שזיהיתי נמהלו בנועם בין נציגים משפע לאומים וארצות. בערך תריסר מסעדות פזורות על רצועה ארוכה של חול נקי, וסביבן בקתות קש ובוץ פשוטות ויפות. בקצה החוף יש אפילו אינטרנט שעובד בפסים הצרים המקובלים בהודו, אבל פרט לכך התחושה מזכירה לא מעט את ארמבול הישנה, מינוס האגם. תמורת סכום פעוט אפשר לעלות על סירה לביקור של יום באחד החופים הסמוכים. מעבר לנוחות התחבורה, הבונוס העיקרי הוא שנוסעים ערניים יזכו ברוב המקרים לשיט דולפינים באותו כרטיס. החופים כאן, כמו מול ארמבול, מלאים בלהקות דולפינים, ובכל פעם ששטתי זכיתי לראות כמה מהם מופיעים פתאום משום מקום, שמנמנים למדי וכמעט תכולים בצבעם. הם היו מלווים את הסירה בתנועה הקשתית המהפנטת שלהם, מתבוננים בעניין ניכר לעין ואחר כך נעלמים בלי להותיר סימן פרט לחיוכים המבוסמים של יושבי הסירה. באחד הימים בחוף קודלי נתקלתי בילד ואמא ממקסיקו. הילד אחז בידו צב־מים לא קטן, והיה בדרכו לשחרר אותו, אחרי לילה משותף בבונגלו. הוא הציע לי לבוא לראות את טקס השחרור המרגש בערוץ הנחל, ואחר כך הצטרפתי אליהם באיסוף צדפות הטורקיז שמעטרות כאן את החול – כך שהוא, דייגיטו, יוכל לפסל על החוף את דמותה של הצבה (לדבריו היה מדובר בנקבה). בשעה הנעימה שבילינו בפיסול התגלגל הנושא לעיני השיבא המסתוריות, ושוב הבעתי את תסכולי מכך שעדיין לא מצאתי מישהו שיסביר לי מי הן ומה הן. "אני יודע בדיוק", הוא אמר. נו? "אני לא אגיד לך. אם תבוא לבקר אותנו בבגה (Baga), אני אראה לך". דייגיטו ואמו עמדו לנסוע למחרת בחזרה לגואה; הם שוהים שם במשך עונת החורף. בגה היא בהחלט לא כוס התה שלי – למעשה היא היתה לִזנבה של קלנגוט, אחת ממלכודות התיירים הכי דביקות בגואה. מה לבגה ולעיני השיבא?
בין בגה ההומה לאנג'ונה השוקקת מצאתי את הילד ודרשתי במפגיע שיפתור לי את התעלומה. אבל הייתי צריך להמתין לא מעט. באותו יום הוא יצא עם חברים לסרט הודי, ביום הבא נועד לו ביקור במכלאה המקומית של צער בעלי חיים (שעושה עבודה שלא תיאמן בעיקור ובחיסון אלפי כלבי החוף בגואה), וביום השלישי היה לו קצת חום. אבל ביום הרביעי, כשכבר השלמתי עם חמקמקותה של האמת על אודות עיני שיבא, הוא לקח אותי לחוף שמעטים יודעים על קיומו: במקום לחזור לחלק הדרומי של בגה, טיפסנו בשביל צר צפונה, בין הצוקים והסלעים, עד שהגענו לחוף זעיר, פחות ממאה מטר אורכו. היתה שם מסעדה אחת פשוטה מאוד, ובה שישה אנשים. "חכה כאן", הוא אמר כשהגענו לחוף ודילג בין הסלעים שבלטו מהמים בשעת שפל זו. בשעה שהמתנתי בצייתנות סרקתי את החול סביבי. בתוך דקות ספורות החזקתי ביד תשע עיני שיבא, שיא של כל הזמנים. אין ספק שהחוף הזה שייך להן. אבל מה הן? אבנים? חיות? מאובנים? "בוא תראה", הוא קרא לי לבסוף. על סלע אחד הוא סידר למעני שש קונכיות חיות, בצבעי חום־צהוב זוהרים. ואז הוא הפך אותן בזו אחר זו, עם הפתח כלפי מעלה.
ברגע שהרכיכות שבפנים חשו בסכנה המתקרבת, הן סובבו את ראשן פנימה והפנו כלפי חוץ איבר משונה שהיה צמוד לאחורי ראשן: החלק הקמור של עין שיבא. קוטרו, בכל המקרים, היה זהה לקוטר הקונכייה, כדי לחסום אותה הרמטית; ומכאן אפשר להניח שעין השיבא גדלה עם החיה כולה. והחלק המרהיב של עיני השיבא, זה עם הספירלה, דבוק אל החיה. ככל שאני יודע (ניסיתי לבדוק באינטרנט, אבל "גוגל" רק הביא לי שפע של אתרים עם תכשיטי עיני שיבא במחירים מופקעים), עיני השיבא לא שונות בהרבה, נניח, מקרן של קרנף או מהשיניים שלנו – והן חלק בלתי נפרד מרכיכה של שבלול ים. בחיים לא הייתי מנחש. פרט לגילוי המרעיש הזה, גם החופון הזה – מרחק יריקה מבגה ההומה מדרום ומאנג'ונה השוקקת מצפון – היה מציאה לא קטנה. בימים האחרונים בגואה כבר לא התרוצצתי בחיפוש אחרי ארמבול האבודה אלא העברתי את רוב זמני בחוף עיני השיבא והתענגתי על העובדה שקסם אמיתי לא נעלם – הוא רק דורש ממך לחדד את החושים מעט יותר. |
