היופי של גדנסק (Gda´nsk) מופלא כמעט, לנוכח העובדה שהעיר עברה פעמים רבות מיד ליד, ושכל הכובשים – מהפומרנים ועד השוודים והפרוסים – כתשו והחריבו אותה. העיר שוחזרה באופן מרשים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, דווקא כשהיתה בשליטת הרוסים, שהפצצותיהם לקראת סוף המלחמה הן שגרמו להרס המסיבי ביותר לעיר, ולא ההפצצות מספינת המלחמה הגרמנית "שלזוויג הולשטיין", אשר הגיעה ערב כיבוש פולין לנמל עיר המסחר והספנות במסווה של מחוות שלום. לקריאה נוספת:
הסופר הגרמני־קאשובי (הקאשובים הם תושביה המקוריים של העיר ושל הכפרים שסביבה), זוכה פרס נובל. מעשה בילד שמסרב לגדול ומעדיף לעצור את התפתחותו הפיזית בגיל שלוש ולדבוק בתוף הפח שלו, שעליו הוא מתופף את דברי ימיה של דנציג (Danzig), שמה הגרמני של גדנסק, ואת דברי הימים של מלחמת העולם השנייה בפרט והרשע האנושי בכלל. הילד, אוסקר, בן לאם קאשובית ולאב פולני או גרמני, אינו אלא מבע תמציתי של הסבך האתני וההיסטורי המאפיין את גדנסק, שבקרבתה גדל גינטר גראס עצמו. גדנסק, עיר ההאנזה (כלומר, עיר שהיתה חברה באיגוד הסחר החזק של ערי נמל גרמניות לאורך הים הבלטי בין המאות ה־12 וה־17) החופשית והמשגשגת, שרבים חמדו אותה, קורנת היום, כמו בעבר, בהדר פלנדרי מאופק, מאוד לא פולני, מזכירה מעט את ברוז' ואת אמסטרדם, פורשת רחובות של לבֵנים אדמדמות וכנסיות בארוקיות מונומנטליות. ועם זאת, התיירים הגרמנים הממלאים את רחובותיה, שפע חנויות המזכרות שמוכרות את הענבר של הים הבלטי, בתי הקפה המציעים בירה גרמנית ופיצות איטלקיות – כל אלה מעלים את הרושם של עיר שימי הזוהר שלה עברו, וכעת, לאחר שנים ארוכות של שלטון סובייטי, היא מתנערת ומצטחצחת להדהוד אחרון של עבר מפואר, לאזכור תיירותי של גדוּלה נשכחת. אני פוסע ברחובותיה הראשיים, ההומים, המאירים פנים בצבעוניות חגיגית, מרוחק מהמון התיירים הגר־מנים, השוודים ובעיקר הפולנים שמגיעים הנה, מנסה לקלף ממנה את השכבות התיירותיות. אני נסוג מהרחובות הראשיים לסמטאות צדדיות, אל מקומות צל ואפלולית שמשמרים כמדומה עוד משהו מדנציג של גראס. שכבות של הרס נערמו עליה במהלך מלחמת העולם השנייה, לפני שנות המשטר הסובייטי הארוכות, עד שלבסוף התנערה מתוכן פולין הפטריוטית, הלאומית והפוסט־קומוניסטית בדמות לך ואלנסה ו"סולידריות" שלו, שהחלו את דרכם בשנות השבעים כאן, במספנות של גדנסק. מבחינתם, גדנסק היתה עיר פולנית למהדרין, קתולית עד העצם, לא רוסית ובוודאי לא גרמנית, לא פרוספקט לתיירים, אלא עיר של פועלי מספנות קשי יום שיש להם מעט מאוד להפסיד. גם גראס מסרב להציג את דנציג כפרוספקט לתיירים ומספק לכל היותר מין אנטי תיאור שלה: "אינני רוצה להלאותכם בתיאור העיר דנציג כפי שהיא נראית ממעוף ציפור, במראה פנורמה רבת מגדלים, כבודה עתיקה, שפעמונים מצלצלים בה, שנשמת אפם של ימי הביניים מרחפת עליה, שבאלף תחריטים מצוירת דמות דיוקנה" ("תוף הפח", עמ' 90). רק כדי להעלות את זכרם ביקשתי גם אני מוקה, אבל זו לא הופיעה כלל בתפריט, ונאלצתי להסתפק במה שכונה שם קפוצ'ינו, שלא היה אלא קפה גרוע במיוחד, כמיטב המסורת הפולנית. פרימו לוי כתב פעם שבכל הארצות שבהן מבטאים את המלה "קפה" עם טעם על ההברה הראשונה, הקפה הוא גרוע. אולי בדנציג היה הקפה מוצלח יותר מאשר בגדנסק. גדנסק, לא דנציג |
 |
| אתר ההנצחה לתנועת "סולידריות" בכנסיית בריגיטה הקדושה, שבה נהג לך ואלנסה להתפלל |
מעורבת. שתי האוכלוסיות חיו בתנאי שלום והבנה יחסית, עד שעלו הנאצים לשלטון בגרמניה וחידדו את המתחים הלאומיים המוצנעים.
יאן נהרג בדואר הפולני, שבו התארגנו מגיניה הפולנים של העיר, אזרחים שלווים בדרך כלל, למאבק נטול סיכוי ואמצעים נגד כיבוש העיר בידי מיליציות האס.אס, המגובות על ידי כוחות גרמניים מן הים והאוויר. הצבא הגרמני נתלה בהתארגנות הספונטנית כביכול של האוכלוסיה הגרמנית המקומית והציג עצמו כמשחרר העיר הגרמנית. למעשה, כיבוש דנציג סימן את תחילת כיבושה של פולין כולה.
בניין הדואר הפולני הישן עומד בכיכר האווליוס
(Hevelius), הנקראת כיום כיכר מגיני הדואר הפולני (pl. Obróncow Poczty Pollskiej), ולידו ניצבת אנדרטה הרואית, שמציגה כיצד נתנו אנשי הדואר את טיפת דמם האחרונה למען פולין החופשית. היתה זאת פעו־לת התאבדות חסרת סיכוי של קומץ פולנים מצוידים בנשק ישן מול צבא גרמני, ביטוי של פטריוטיות פולנית, הקדמה להסתערות חילות הפרשים הפולניים מול הדיביזיות המשוריינות של הוורמאכט. אבל ברונסקי, הפולני הצעיר, המפוזר, המאוהב, שעליו מספר גראס, בכלל לא חלם למות למען פולין החופשית או כל דבר אחר. הוא רק רצה לעשות אהבה עם אגנס.
אז כאן עמד הדואר הפולני של דנציג? שאלתי צעיר פולני שהסתובב ליד האנדרטה עם כלבו. גדנסק, הוא תיקן אותי בחיוך אבל בתוקף, כמו שמסבירים לתייר שאינו יודע מימינו ומשמאלו, גדנסק, לא דנציג. כמה פעמים חזרו פולנים ותיקנו אותי כך. כל הגאווה הפולנית הישנה־חדשה שלהם מקופלת בהקפדה הזאת על שמה הפולני של העיר. גדנסק שלהם היא השחרור מהגרמנים, והשחרור מהרוסים, ולך ואלנסה, ו"סוליד־ריות" שלו, ופולין החופשית, המשלבת קתוליות מושרשת עם לאומיות פולנית. ורק גרמני מקומי זקן שפגשתי בבר צדדי קרא לה דנציג, וגם דיבר קצת על גינטר גראס, אף שלא טרח מעולם לקרוא אותו.
רחוב הנשים
חזרתי אל הרחובות המרכזיים ואל הפאר המשוחזר מימים עברו, שמצי־גה היום גדנסק לתייריה. כמו בבניין העירייה, שבו תמונות ותבליטים מהמאה ה־16 טובלים בשפע זהב, כחול וארגמן, וכל זה מרשים ועשוי מלאכת מחשבת, רחוק מהצטעצעות או חוסר טעם. ההדר הזה הובא לדנציג על ידי הגרמנים, השוודים, הצרפתים וההולנדים, ולבטח לא צמח
 |
| פסל של נפטון בדרך המלכים, העיר העתיקה בגדנסק |
מתוך תרבותם של הקאשובים, שהיו בעיקר חקלאים ודייגים שישבו סביב העיר, גידלו תפוחי אדמה והרכינו ראש קשה עורף ולמוד סבל בפני כל כובש חדש.
אנחנו לא פולנים ולא גרמנים, חוזרת ואומרת סבתא אנה קוליאיצ'אק, האשה הגדולה שתחת ארבע חצאיותיה חזר אוסקר מפעם לפעם להתחבא, במקום הזה, הבטוח מפני מרוצם הדורסני והרע של דברי הימים, שכדי להישאר בו יש להפסיק לגדול. כי אוסקר אינו אלא מחאה מתמשכת נגד ההיסטוריה בכלל ונגד ההיסטוריה הגרמנית בפרט, ועוד יותר מכך נגד ההיסטוריה של דנציג. ודנציג היא כאשה נאנסת בידי ההיסטוריה הזאת. ואכן היא נשית, נשית מאוד.
ביציאה מהרחוב שפעם היה שמו רחוב הנשים (Frauengasse), שנבנה לראשונה ב־1485 ונקרא כיום אוליצה מריאצקה (Ulica Mariacka), במעבר דרך שער הנשים אל הטיילת המקסימה לאורך נהר מוטוואבה (Motlawa), שנקרא פעם מוטלאו (Mutlau), מציגה העיר את עצמה כאשה חושנית וחמה, מפתה בחיוך פלנדרי אל הים הבלטי הצפוני, הירוק והקר.
להבט הפלנדרי נקשר גם שמו של המבנה שהיה מרכז חנויות לפני המלחמה ועודו כזה – "הארסנל ההולנדי", הנקרא כך משום שתכנן אותו הארכיטקט אנטון ואן אוברגן ההולנדי, בשנת 1601. שם, מספר גראס, עמדה חנות הצעצועים של הסוחר היהודי זיגיזמונד מרקוס, שהיה נותן לאוסקר תופים צבועי לק לבן־אדום בהנחה. החנות הוחרבה על ידי אנשי אס.אס ומרקוס נרצח בה. כיום מאכלס הארסנל מרכז קניות בין עמודים וקשתות מוזרים במקצת. מבחוץ זהו מבנה מרשים ואפל משהו, אולי בשל יושנו המפויח, הניצב כעין זיכרון שקוע, מנותק מזמן. בית מסחר שהוא גם אנדרטה לשנים, שאיש אינו מסוגל לשחזר עוד מתוך שדות האפר של הזיכרון.
בסמוך לארסנל עמד בניין התיאטרון העירוני, שאו־סקר טרח רבות על ניפוץ שמשותיו בקולו הצרחני, וגם זה מין מחאה צרופה ולא מועילה במיוחד נגד מהלך הדברים של התרבות ושל האנטי תרבות האנושית. אוסקר היה מטריף את דעתם של המבוגרים כשהיה בוחר שמשה מסוימת ומנפצה בצריחה גבוהת דציבלים. שוב הליליפוטני עושה סקנדלים, אמרה אז סבתו רבת החסד. מחאה זו הפכה כמובן חסרת תועלת כאשר פרצה המלחמה, שניפצה ממילא את כל השמשות בעיר. התיאטרון ההוא נהרס במלחמה. בניין התיאטרון העומד היום במקומו נראה לי מין מבצר סתמי וסר טעם, שבהחלט אינו שווה מאמץ ניפוץ.
תערובת של סקס ומוות
גדנסק משופעת כנסיות, רובן ככולן קתוליות. בכנסייה העצומה של מריה הקדושה, בתמונה בצד המזבח, רוכנות נשים עירומות על גופו של ישו המת. פולנייה בחצאית מיני כורעת באדיקות מול צלמה של מריה. היא אינה דומה כלל למריה שאיתה גילה אוסקר את מיניותו, ושאותה הביא לכנסיית הלב הקדוש, כדי להמיר את דתה מפרוטסטנטיות לקתוליות.
כנסיית מריה הקדושה נבנתה בשנים 1343־1505. בצד מוצגת תערוכת צילומים של פטרוס עלי אדמות, הוא האב הקדוש (והפולני) יוחנן פאולוס השני. מימין למזבח מתנוסס השם המפורש בעברית מעל לכלי משחית מימי הביניים, ובתבליט נוסף מופיע שוב השם
 |
| רחוב אוליצה מריאצקה. ביציאה מהרחוב, שפעם נקרא רחוב הנשים, מתגלית הטיילת שלאורך נהר מוטוואבה |
המפורש מעל לישו, היורד לשפוט את בני האדם ביום הדין. האותיות העבריות לא יצילו את היהודים ביום הדין, הנראה בתבליט כערבוביה של שלדים ונשים עירומות, תערובת של סקס ומוות באורגיה סופנית תחת כנפי רוח הקודש, פטרונית הסקס והמוות.
אבל מהו יום הדין לעומת מה שמציגים לפנינו ההווה והעבר עלי אדמות, כמו למשל מה שמציגה לפנינו פומרניה
(Pomerania, בפולנית פומוז'ה Pomorze), חבל הארץ שבו נמצאת גדנסק? "העיר הפנימית והחיצונית, העיר החדשה והעיר העתיקה, עיר הפלפלין והעיר התחתונה, שכולן ביחד נבנו ביותר משבע מאות שנה, נשרפו בשלושה ימים. אך זו לא היתה השרפה הראשונה שאכלה את העיר דנציג. פומאראלים, בראנדרבורגים, אבירים טבטוניים, פולנים, שוודים ושוב שוודים, צרפתים, פרוסים ורוסים, גם סקסונים מצאו את העיר כל כמה עשרות שנים ראויה לשרפה וכתבו היסטוריה. עכשיו חברו יחד רוסים, פולנים, גרמנים ואנגלים ושרפו בפעם המאה את לבני בנייני הלבנים שבסגנון גותי… בערו רחוב השוזרים, הרחוב הארוך, הרחוב הרחב, רחוב אורגי הצמר הקטן והגדול, בערו רחוב טוביאס, רחוב הכלבים, תעלת העיר העתיקה, תעלת העיר החיצונית, בערו החומות והגשר הארוך" ("תוף הפח", עמ' 346).
לכן, ברור שחלק גדול מעלילת "תוף הפח" סובב סביב בתי קברות. זאספא (Zaspa), למשל, שבו נקבר יאן ברונסקי. אכן יש שם בית קברות שבו קבורים בשורות ארוכות, במצבות אחידות, חללים פולנים מזמן המלחמה. לא מצאתי שם את קברו של יאן, אולי משום שרק משל היה. הרי גם אוסקר לא מצא אותו אחרי המלחמה.
בית הקברות העירוני של גדנסק, הגדול יותר, נמצא באיזור לאנגפוהר (Langfuhr), שנקרא היום וז'שץ' (Wrzeszcz). הקברים משתרעים שם על מורדותיו של הר מיוער. רבים מתיה של גדנסק. בית הקברות עטוף דממה, שלווה וירק, ומטופח להפליא. קשה לקבוע לגבי הפולנים החיים, אבל אלה המתים זוכים כאן ליחס מצוין. אוסקר עצמו נהיה לאחר המלחמה סתת מצבות, אף כי לא בדנציג, שאותה עזב עם רוב תושביה הגרמנים של העיר, אשר נדחקו החוצה עם הכיבוש הרוסי ופינו את מקומם לפולנים שהגיעו בהמוניהם מאזורים שהיו פולניים לפני המלחמה, כמו וילנה.
גם גראס עצמו, כמו אוסקר, עקר לאחר המלחמה לגרמניה והותיר את פומרניה לפולנים ולקאשובים, שמוסיפים להתגורר בכפרים סביב גדנסק, ובחלקם אף מדברים עדיין את הניב הקאשובי, שאינו בדיוק גרמנית וגם פולנית איננו, אם כי הם מתמעטים והולכים וכבר כמעט הם בגדר קוריוז. ובשווקים של גדנסק, שבהם ישבה סבתא אנה קוליאיצ'אק בימות החורף על לבנה חמה ומכרה ביצים, חמאה ותפוחי אדמה, שמעתי רק שפה אחת – פולנית.