גבון, מערב אפריקה – מסע שמאני

האורבניות מעולם לא היתה סקסית יותר מאשר בליברוויל, בירת גבון. ג'ונגל צפוף ורחב היקף מכתר את העיר וסוגר עליה מכל כיוון, הניגוד בין הירוק לבתים הצבעוניים שמפוזרים ברחבי העיר בצורה כמעט תיאטרלית, והגלים המתנפצים שניגרים משיפולי קו החוף – כל אלה מעניקים לעיר אווירה כמעט אוטופית. פתחתי את דלת העץ של הבקתה על חוף הים והתיישבתי ישיבה מזרחית על המפתן. זנחתי את הלך הרוח הפטליסטי, הפוסט-שנקינאי תל אביבי שליווה אותי כל חיי, בו כל רעיון אקטיבי נזנח לטובת רביצה מבודדת בסחי, והשחזתי את הפן הרוחני שלי לפני הכניסה לעומק הג'ונגל.

שוק בליברוויל. למרבה הפלא, בירת גבון היא אחת הערים היקרות בעולם

מבחינה כלכלית גבון, במערב אפריקה, משגשגת ביחס לרוב מדינות אפריקה, בעיקר הודות לרווחי הנפט. למרבה הפלא, ליברוויל (Libreville), בירתה, היא אחת הערים היקרות בעולם. זוהי עיר אקזוטית-אוריינטליסטית, ציורית ומאתגרת. הבתים שלה טובלים בצבעים ססגוניים ותוססים שמזכירים קצת את פראג, גגות רעפים מתנוססים מעל בזארים עמוסים מכל טוב, וקו אופק ירוק ונוצץ מכתר את העיר. אך לכל הפסטורליות הזאת יש צד אחר לגמרי, צד אפל יותר, שמקבל ביטוי בטקסים דתיים, מוזרים ומסוכנים של השבטים השונים שחיים בתוך הג'ונגל. האנשים הקדושים של שבטים אלו, שדתם נקראת בוויטי, מאמינים כי הם מצאו דרך לדבר עם המתים, וכדי לעשות זאת הם משתמשים בצמח שנקרא איבוגה, ממנו מפיקים סם הזיה מסוכן.

האיבוגה: מסע חלימה
האיבוגה הוא צמח שגדל במעמקי הג'ונגל של מערב אפריקה, והוא יכול להגיע לגובה של 13 מטר. בקליפת העץ יש חומר מעורר הזיות, שאותו מקלפים, מייבשים וכותשים לאבקה אפורה. נטילת האבקה יכולה לגרום למסע שמאני שאורך עד 40 שעות. האיבוגה הוא סם פסיכו-אקטיבי הפועל על מערכת העצבים המרכזית, ומכניס את הנוטל אותו למצב חלימה. לאחר נטילת הסם הגוף לא מסוגל לזוז והתודעה נודדת לעולמות אחרים. לאיבוגה יש גם תופעות לוואי חיוביות, הוא יכול לעזור לנרקומנים להיגמל מסמים בטיפול אחד.

בלב הג'ונגל. מכל עבר נשמעו קולות של בעלי חיים, חלקם מזוהים, אחרים לא

סגולותיו ההזייתיות של האיבוגה התגלו לראשונה על ידי הפיגמים במעבה הג'ונגל. מחקרים ראשוניים שנעשו על הסם גילו שמבחינה כימית, למולקולת החומר הפעיל יש את היכולת להתחבר לקולטנים האופיאטיים, ובכך לעצור את ההתמכרות ללא תסמיני התנקות קשים. האיבוגה הוא לא סם מסיבות, וליטול אותו ללא השגחה מבוקרת עלול לגרום למוות.

בתור עיתונאי, אקסצנטרי לעיתים, טייל מושבע והרפתקן חסר תקנה, יצאתי למסע בגבון מכמה סיבות. האחת, המשיכה שלי לשבטים ולמקומות מרוחקים, מבודדים ולעיתים המסוכנים בעולם. הסיבה השנייה היא לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של הנשמה, והסיבה השלישית, ולא פחות חשובה, היא ההיבט האנתרופולוגי. על פי דת הבוויטי, האיבוגה, בדומה לצמח האייווסקה שגדל ביערות הגשם באגן האמזונס, הוא קודש הקודשים. החלטתי להרים תרמיל, לקחת איתי צוות צילום כדי לעשות סרט דוקומנטרי, והתחלתי בכיתות רגליים קדחתני בסמטאות של ליברוויל, בשווקיה הצבעוניים ומשם למעבה הג'ונגל.

הג'ונגל בלילה. גן עדן ממשי, לא ערטילאי

הכניסה לג'ונגל: אוואטר אמיתי
התעוררתי לבוקר צונן. קרני השמש מחוץ לבקתה היו גלויות ובוהקות יותר, אבל לא היה חם. הן היו במאבק שאפתני עם הרוח הקרירה שאפיינה את ליברוויל באותו החודש וגרמו לאוויר הצונן להחזיק. ניקיתי את קורי השינה מהעיניים, חימשתי את עצמי בחיוך רחב, וניגשתי למסע מתוך ריאליזם שנון ומואר, שמגיע מהצד הזוהר ביותר של תור ההשכלה. הרמתי את התרמיל על הגב ועליתי על ג'יפ לכיוון הג'ונגל. עם הכניסה למעבה היער הרגשתי חי יותר. קולות צרצרים, תוכים, קופים, ורעשים מוזרים אחרים התניעו את לבו של הג'ונגל. רעש האגזוז של הג'יפ בשילוב קולות בעלי החיים והענפים הגדולים של העצים העבותים שנקשו זה לזה מהרוח היו האוואטר שלי, התגשמות הדמיון במציאות. אושר אמיתי היישר מתוך ז'ורנל צרפתי, לא רק גן עדן ערטילאי, גן עדן ממשי.

היו לי רגשות מעורבים. למרות שהתנתקתי מהאינטלקט המערבי שלי והתברגתי ליער הסבוך עם ראש פתוח במטרה להתנסות בכל מה שיוטח אלי, עדיין היו בי רסיסי מידע נוקשים של החברה בה גדלתי שהתקשו לעזוב. הג'ונגל היה מקרוקוסמוס שוקק של רגשות תוצרת כחול-לבן.

הכנות לפני טקס החניכה

בקתות מקש בצבצו מבעד לעלים הענקיים של העצים וקולות דרבוקות ליוו אותי היישר לתוך הכפר של השבט. בעבר הרחוק, הבוויטי נחשבה לדת שבמרכזה פולחן אבות קדמונים. פולחן זה כלל הקרבת קורבנות אנוש ואכילת בשר אדם. אך עם הזמן המנהג הזה נעלם, ובני האדם הוחלפו בתרנגולות. נטילת סם האיבוגה נעשה בעיקר בטקסי מעבר, שהפך רשמית את הנוטל אותו לבוגר, לאחר שובו ממסע החלימה והטראנס הממושך שהיה נתון בו, המלווה בהשגחה טקסית.

לילה של הזיות ומוזיקה
הלילה ירד ומחק את הצללים האחרונים. הפשלתי שרוולים, חבשתי את כובע הרוחניק שלי והצטרפתי לטקס החניכה, שהיה בשלבי התחלה, לא לפני שהחתימו אותי על מסמך המשחרר את השבט מכל אחריות במידה שיתרחש מוות במהלך טקס החניכה. ראש השבט עבר בין כולם, ונתן לכל אחד כפית של איבוגה. היה שקט מוחלט. כמה כפיות מאוחר יותר החלה מין מסיבה מוזרה. שריקת, דרבוקות, חלילים, תופים, ריקודים וענני עשן שיצאו מתוך לפידים בוערים היו רק חלק מהתפריט של אותו לילה. לאחר נטילת הסם בני השבט רוקדים, שרים ומשתמשים בכלי הקשה שונים על מנת לעודד את ההזיות. המוזיקה מעוצבת ומיועדת למטרה זו בלבד. זוהי מוזיקה שעוברת מדור לדור. בני השבט מאמינים שבזכות השילוב של המוזיקה והסם האדם נכנס לתהליך רוחני שמשנה אותו לגמרי. הם מדווחים על חוויות חוץ גופניות ועל תקשור עם נשמות של אנשים, חיות וצמחים.

שעת תפילה והקרבה למען עץ האיבוגה

האישונים שלי התרחבו, לחץ הדם ירד והדופק החל להאט. נשלפתי מתוך הגוף והייתי עד למתרחש. ראיתי פרצופים מוזרים של אנשים שהתקרבו אלי וצחקו. אחד מהם היה שייך לאישה זקנה. פניה היו חרושות קמטים, שיערה הלבן היה ארוך ופרוע, השפה התחתונה שלה היתה בצורת מלבן, ועיניה המלוכסנות זיכו אותי במבט שטני, מין מחווה שאתה עושה עם העיניים בכל פעם שבא לך להפוך שולחן על מישהו. לצורות ולהזיות שרואים יש משמעות פסיכולוגית. הסם אמור לגלות את הפחדים העמוקים ביותר של האדם שנוטל אותו ולהציג אותם בפניו.

תחילת הטקס. גבוני מנגן בכל קש שיצר בשעת תפילה לעץ הקדוש, האיבוגה

הבוקר הפציע והמוזיקה דעכה. ההשפעה של הסם התמוגג מעט, אך עדיין היה כלוא בתוכי. לקראת הבוקר אני זוכר שהתעוררתי בתוך הגוף שלי עם זיכרון מעומעם של הדברים שראיתי. לאחר הטקס נהוג לספר לראש השבט מה האדם שחווה את ההזיות ראה, וראש השבט משמש כמעין פסיכולוג. הוא מנתח את אישיותו של האדם על סמך הצורות והדברים שראה בזמן שהיה בטראנס. הוא אמר שהפרצוף של הזקנה שראיתי מייצגת את האגו שלי. האגו שלי, כך מסתבר, מפריע לי להיות אדם רוחני יותר.

השלב הקריטי של טקס החניכה, השכם בבוקר: כשהגוף מנוטרל הנשמה עוזבת

לדבר על רוחניות תמיד היה דבר טוב בעיניי, תרפי, אבל לא משהו שמשנה את העורק הראשי של קו המחשבה. דיבור הוא טיפול מקומי, התנסות היא טוטאלית יותר ומקרבת אותך לאמת. המסע הזה לימד אותי שרוחניות אינה מחויבת לאתוס דתי אחד, ואינה חוסה בצילן של מסורות, אלא מעבירה את זמנה ב"שופינג" מתוך חלונות הראווה השונים שפתוחים לפניה. זוהי רוחניות שבה העונג הוא הערך הגבוה ביותר, והחופש להתענג נחגג כאידיאל עליון.