גאנה: עבדים ואלים שולטים

אוברוני, אוברוני", צעקו ילדים ומבוגרים כשחלפנו על פניהם בדרכים המאובקות של גאנה. "איביביני, איביביני", ענינו. תשובתנו זיכתה אותנו תמיד בחיוך רחב. אוברוני בשפת הטווי (TWI) פירושה לבן, יליד יום ראשון; איביביני – שחור. הטווי היא שפת האשאנטי (ASHANTI), השבט הגדול ביותר של האקאן (AKAN), המהווה את הקבוצה האתנית הגדולה במדינה שבה מדברים שישים שפות שונות. בכפרים המרוחקים, בהיחבא, הושיטו הילדים הקטנים יד מהוססת ונגעו בנו בחטף.

גאנה, לשעבר חוף־הזהב, הוא המקום אשר אליו הגיעו האירופאים לפני כ־500 שנים בחיפושיהם אחר זהב. כשנחתו הפורטוגלים על חופי אפריקה המערבית, גילו בקרב האוכלוסייה המקומית אוצרות של דברי אומנות העשויים זהב ושנהב. האירופאים הבינו מיד שהגיעו למקום הנכון, הזדרזו והקימו מצודות צבאיות מוגנות לאורך קו החוף. זמן קצר לאחר מכן הפך סחר העבדים למכרה הזהב האמיתי של אפריקה.

במשך כ־300 שנים, במצודות האירופאיות, בצפיפות נוראית, במרתפים טחובים, נכלאו גברים ונשים עד שהועלו לספינות המשא הממתינות. בספינות, במחסנים עמוקים, רובצים זה ליד זה, גברים מופרדים מנשים, הועברו השבויים ליבשות רחוקות.

סחורה מובחרת
חוויית הביקור במצודות קשה מאוד גם היום, מאות שנים לאחר מכן. את זכרם של ריחות הזוהמה, הצואה, הזיעה, הדם והדמעות של האפריקנים אי־אפשר לרחוץ מן הקירות ומתעלות הביוב הצרות החצובות ברצפות המרתפים. את רוחות הרפאים של האנשים שמתו, והיו רבים, לא ניתן לסלק מהמקום. נוכחותם האילמת שרירה וקיימת. המצודות הפכו לאתר תיירות ולאתר עלייה לרגל לאמריקאים השחורים. מפה יצאו אבות אבותיהם במסעם הארוך ליבשת אמריקה.

76 מצודות נבנו לאורך חוף הזהב – שישה קילומטרים מפרידים בין מבצר אחד למשנהו. הפורטוגלים, הצרפתים, הדנים, ההולנדים והבריטים התחרו ביניהם על הסחר בעבדים. הם הגנו על המצודות בעזרת תותחים שפנו לכל עבר – בעיקר לכיוון הים. הסכנה העיקרית נשקפה מכוחות הצי של מדינות אירופיות אויבות. המצודות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר ניצבות בקייפ קוסט ובאלמינה, לאורך חופה הדרומי של גאנה.

מצודת סנט ג'ורג' באלמינה היא המבנה האירופי העתיק ביותר ששרד מצפון לקו המשווה. יש טוענים שפה שהה כריסטופר קולומבוס לפני שיצא לגלות את העולם החדש. הפורטוגלים בנו את המצודה הזו ב־1482 על צוק המשקיף לאוקיינוס האטלנטי. בתחילה סחרו עם המקומיים בחרוזים, במתכות ובכלי מתכת תמורת זהב ושנהב. המרתפים במבצר נבנו כדי לאחסן את הסחורה. לאחר שכבשו אותו ההולנדים ב־1637 שינו את ייעוד המרתפים. האולמות שנבנו כדי לאחסן סחורות אוכלסו עתה בעבדים.

כדי להיכנס למצודה באלמינה עוברים על גשר מתרומם הבנוי מעל תעלה הסובבת את המבצר. לאחר תשלום דמי כניסה מקבל את המבקרים מדריך גאנאי, המחייך חיוך רחב. במהלך הסיור הוא מספר סיפורים מזעזעים. המצודות, הוא מסביר, נבנו בכמה קומות: במרתפים שוכנו העבדים, מעליהם גרו החיילים הפשוטים, ובקומות העליונות נהנו מהחיים הטובים המושל, הקצינים ואנשי שלומם. בחדרי המסחר היו הלקוחות הלבנים בוחרים את העבדים. הסוחר הלבן הוכנס ברוב כבוד לחדר מאובטח ונקי וישב לצפות במצעד הסחורה האנושית. העבדים הובלו לרחבת המסחר הגדולה כשהם כבולים בשלשלאות. לאחר בחירת העבד היה הסוחר בוחן את עיניו ושיניו דרך פתח אחר בקיר, כדי לוודא שהוא בריא דיו לשרוד את המסע.

מרתף הנשים נבנה סביב חצר פתוחה, אך לנשים לא הותר לצאת אליה פרט למקרים שבהם חשקו הקצינים הבכירים בסיפוק לרגע. אזי היו מצעידים אותן בחצר, כשכדור פלדה קשור לרגליהן. ממרומי חלון חדרו שבקומה העליונה היה הקצין בוחר לעצמו אשה. האחרות נכלאו שוב במרתפים הטחובים. הנבחרת טיפסה לחדר המיטות של המושל דרך דלת רצפה, שהותקנה במיוחד למטרה זו. לאחר מכן נשלחה, כמובן, חזרה למרתף. במקרה שהתעברה, שוחררה לעיירה הסמוכה אדינה (EDINA). שם נבנה בית לה ולתינוקה, והם חיו חיי נידוי.

המקומות המזעזעים ביותר במצודות הם אלה ש"מהם אין חזרה": צינוק העונשין לעבדים שניסו לברוח – תא קטן, מצחין וחשוך ללא פתחי אוורור, שאליו הכניסו את העבד, נעלו את הדלת וחיכו עד שמת; וכך גם פתח היציאה אל הים, שהוביל אל ספינות העבדים. המדריך הסביר, שהעבדים היו בדרך כלל שבויים שנלקחו כשלל במלחמות בין שבטים מקומיים. המנצחים סיפקו אותם לסוחרים האירופאים וקיבלו בתמורה רובים ואבק שריפה, משקאות חריפים ומראות.

אפריקנים רבים נספו בזמן ההמתנה לבוא הספינות או במהלך השיט הארוך לארצות אירופה או ליבשת אמריקה. מספרם אינו ידוע. כ־12 מיליון אפריקנים שרדו והגיעו ליעד. מספר זה מייצג כ־20 אחוז מאוכלוסיית יבשת אפריקה בראשית הסחר בעבדים. ההיסטוריונים טוענים שעובדה זו היתה הגורם המשפיע המרכזי על החיים באפריקה המערבית במשך 350 שנים.

ממרפסת מצודת סנט ג'ורג' אפשר לצפות אל הים ואל כפר הדייגים הסמוך. על יד היציאה משער המצודה ממתינים ילדים כדי לפגוש תיירים. הם מצוידים בפתקאות הקרועות ממחברת עם כתובותיהם באנגלית, שהיא השפה הרשמית בגאנה (לרוב זו כתובת הכנסייה אליה הם משתייכים). "אני רוצה שתהיי חברה הכי טובה שלי ותכתבי לי מכתבים", אמרו לי.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות מגיעות לחוף סירות הבוצית (קנו), שתחתיתן גזע עץ מגולף, עמוסות שלל דגים. דגלים צבעוניים מתנופפים מעל לסירות. אנשי הכפר, לבושים בבדים צבעוניים, מתגייסים לעזור בהעלאת הסירות על היבשה, הורדת שלל הדיג לחוף, תיקון הרשתות ועישון הדגים. האוויר חם ולח, והזיעה על שריריהם של הדייגים מבהיקה בשמש. עיקר הפעילות סובבת סביב האוכל.

הנשים, שבבעלותן רוב הרכוש והאדמות מתוקף היותן היורשות של אמן ודודיהן, הן בעלות סירות הדיג. הגברים עובדים אצלן. הדייגים המנוסים עובדים בתשלום, והצעירים מתלמדים. הזקנים, דייגים לשעבר, נשארים על החוף כדי לתפור את הרשתות הקרועות. ביום שלישי, שנחשב ליום חסר מזל, שובתים בדרך כלל הדייגים מעבודה.

מעבדות לחירות
האירופאים אשר הגיעו לאפריקה התייחסו לתרבות האפריקנית כ"ג'וג'ו" – עבודת אלילים. האפריקנים נחשבו בעיניהם תת־אדם, ובמשך 500 שנים כמעט עשק האדם הלבן את היבשת השחורה. בשנת 1957 היתה חוף־הזהב למדינה הראשונה ביבשת שזכתה בעצמאות. שמה הוחלף לגאנה – על שם האימפריה המערב־אפריקנית הקדומה. לאחר תהפוכות שלטוניות רבות, יש בה היום משטר דמוקרטי, והיא מונה כ־17 מיליון תושבים. נשיא המדינה, סגן (לשעבר) ג'רי רולינגז, מנהיג מפלגת הביטחון הלאומי, עלה לשלטון בהפיכה צבאית ב־1978, אך ויתר, לתדהמת רבים, על השלטון. בשנת 1981 הנהיג רולינגז הפיכה צבאית נוספת, ומאז הוא שולט במדינה. ב־1996, בבחירות הדמוקרטיות השניות בהיסטוריה של גאנה, זכה לכשני שלישים מהקולות. באחרונה מורגשת במדינה צמיחה כלכלית, ויש פיתוח בתחומים רבים: חינוך, בריאות, סלילת כבישים ותקשורת. בקנה מידה אפריקני, המדינה משגשגת. למרות זאת, רבים מבני האשאנטי (האופוזיציה) עדיין זוכרים לרולינגז את העובדה שעלה לשלטון בכוח הזרוע והרג כמה ממנהיגיהם.

עיר הבירה אקרה (ACCRA) מונה כ־1.7 מיליון תושבים ונחשבת ל"עיר הבטוחה ביותר במערב אפריקה". למרות שזו העיר המודרנית ביותר בגאנה, סובלים כבישיה ממהמורות רבות. נהגי המכוניות והמוניות הרבות נאלצים להתמודד לא רק עם הכבישים הגרועים, אלא גם עם הטרדות של קבצנים בצמתים. והם עושים זאת בעזרת הדבקת סיסמאות על שמשות המכוניות, המתייחסות לאלוהים ולכתבי הקודש. לדוגמה: "אונימי ביטצרא" – בעזרת השם; ו"אונימי נא" – אלוהים אינו ישן.
רחוב אוסו (OSU), שתושבי המקום מכנים אותו באירוניה רחוב אוקספורד, לזכר הקולוניאליזם הבריטי, הוא רחובה האופנתי של אקרה. אך גם כאן אין חנויות מרשימות. ובכל זאת, הנשים הגאנאיות לבושות היטב. הן קונות בדים יפהפיים (גאנה מפורסמת בבדיה המיוחדים) בשוק או במפעלים מקומיים, ותופרות מקצועיות מכינות את השמלות והחליפות על פי הזמנה. באותו רחוב, בחנות הצילום המפוארת ביותר באקרה, עומדים חמישה אנשים לשרת את הלקוחות הספורים. נכנסנו וביקשנו לקנות סרט צילום. המוכר הראשון הציע את הסחורה, השני הביא אותה, השלישי אמר לנו מה מחירה, הרביעי לקח מאיתנו את התשלום, והחמישי הכין בשבילנו קבלה.

בעיתון "דיילי גרפיק", היוצא לאור באקרה, התפרסמה במהלך ביקורי מודעת אבל על מותו של אוקוגייאבור קוואדוו אדוהיני השני, צ'יף (מנהיג) עליון של איזור סאפווי וואווזו. ההלוויה וטקסי האבל המסורתיים התקיימו שבעה חודשים לאחר מותו. אין זה חריג שההלוויה מתקיימת זמן רב לאחר הפטירה. התקופה הזו מנוצלת היטב כדי להודיע לקרובים הרבים על האירוע, וכן לשם הכנת הלוויה מכובדת. אחת המשתתפות סיפרה לנו כי בהלוויה של סבתה גילתה שיש לה 17 אחים ואחיות מצד האב. עד אז היא הכירה רק אחות אחת, בת לאותם שני הורים.

בצידי הדרכים, בנסיעה מזרחה מהבירה אקרה  לכפר אבורי (ABOURI), ניצבים בתי מלאכה קטנים לייצור ארונות קבורה. המגוון העצום של ארונות הקבורה הוא עוד ביטוי לחשיבות שמייחסים הגאנאים למוות ולמה שאחריו. יש ארון קבורה דמוי תרנגולת שאפרוחיה מתרוצצים לרגליה, לובסטר ורדרד ענק, עגבנייה עגולה אדומה ובשלה, דג, פלפל ירקרק, ובעצם אינספור צורות, כיד הדמיון העשיר של האומנים יוצרי הארונות.

המוות ממלא תפקיד חשוב ביותר בתרבות ובמסורת המקומיות. קרובי המשפחה המשתתפים בהלוויה לבושים תמיד בדים יפהפיים בגוני כתום, אדום ושחור. אלה שקרובים פחות למת ילבשו חום, חרדל וארגמן. המסורת מדגישה שמטרת אירוע חשוב זה אינה שקיעה בעצבות ובאבל, אלא דווקא מבט אל העתיד והושטת עזרה למת במעברו אל העולם הבא. הגאנאים מאמינים שרוחו של המת נהפכת לאב קדמון. האבות הקדמונים מתגוררים בעולם מיוחד של רוחות וממלאים תפקיד חשוב מאוד בחיי היומיום. על אף שאינם נראים, הם נוכחים כל הזמן ולכן יש לכבדם ולשרתם.

עצת האבות
מזרחית לאקרה, בכפר לאטה (LATTE), ביקרנו במקדש אקונדי (AKONEDI), הממוקם מול הכנסייה השכונתית. הפגאניות חיה לה בשלווה לצד הנצרות. ברחוב, לפני שער הכניסה, תחת עץ עתיק, ישבו כמה גברים. הם שאלו אותנו: "מה היא שליחותכם?" מאנו, המלווה שלנו בטיול, ענה שביקר במקדש לפני כעשרים שנה ואז פגש את הכוהן הגדול של המקום. הוא אמר שבאנו לדרוש בשלומו ולכבדו בביקור. לאחר התייעצות קצרה, הזמינו אותנו הגברים הצעירים להיכנס לחצר פנימית. שם התבקשנו לשוב ולהסביר מה שליחותנו. הוספנו פרטים: שם מלא, מקום לידה, מקום מגורים ונתונים אישיים אחרים. מאנו התנצל על כך שלא הבאנו בקבוק שנאפס כמנחה. מארחנו אמר שאין זו בעיה. הקושי הוסר לגמרי לאחר שמאנו נתן לו כ־15,000 סידיס (כעשרה דולר). הוזמנו להיכנס לחצר המקדש.

הושיבו אותנו על ספסל קטן בפינה והתבקשנו לחלוץ את סנדלינו. מקבל פנינו ניגש ל"קודש הקודשים", שבו ישבו הכוהן הגדול ויועציו על שרפרפים. הכוהן הגדול היה עטוף יריעת בד מלכותי (הלבוש המסורתי) בצבעי ירוק וצהוב. מקבל פנינו הניח לפניו את בקבוק השנאפס – המשקה החביב עליהם מאז ימי שליטת ההולנדים בגאנה. בשפה המקומית הסביר לכוהן לשם מה באנו. התבקשנו לגשת כדי ללחוץ את ידיהם של כל הנוכחים ולחזור ולספר מי אנחנו ומה משימתנו. ביראת כבוד וברגליים יחפות עמדנו בפתח המקדש לפני המנהיג המסורתי, והוא הקשיב לנו קשב רב והינהן בראשו. הצטווינו לרדת על ברכינו ולהסיר את המשקפיים. הכוהן השיל מעל כתפו את יריעת הבד, ובחזה חשוף התכופף והרים את בקבוק השנאפס מהרצפה. תוך אמירת ברכה נרגשת באקסטזה אמיתית הרים מכסה של סיר ישן שכיסה פתח עגול בריצפה ושפך לתוך האדמה חצי בקבוק שנאפס, לטובת האבות הקדמונים.

ממה שנותר הוא מזג מעט לתוך כוס קטנה, בירך עליה ושתה לגימה לפני שכיבד את חבר יועציו. שנאפס נוסף ננסך על ציור עגול לבן על הרצפה. בזה הסתיים הטקס. לחצנו את ידיהם של הכוהן ויועציו, והוזמנו ללגום כוסית משקה. הודינו למארחינו וביקשנו את רשותם לעזוב את המקום. הם העניקו לנו את הרשות והתעקשו שניקח את כתובתם. אם יש לנו משאלות נוספות, הדגישו באוזנינו, ואנו זקוקים לעצת האבות הקדמונים – הם יעשו זאת בשמחה.

ירוק עד
כשלושים קילומטרים צפונית למצודת קייפ קוסט נמצאת שמורת הטבע קאקום (KAKUM NATURE PARK), יער גשם טרופי שהוכרז איזור מוגן למטרות תיירות. למרות כריתת העצים, יש בשמורה כ־14 קילומטרים רבועים של יער בתולי. קרני השמש כמעט אינן חודרות את הצמרות הסגורות. במהלך הסיור מסביר מדריך השמורה את השימושים והמיתוסים הקשורים לעצים, למטפסים ולשרכים הגדלים בג'ונגל. הססה, לדוגמה, הוא עץ גילוי העריות – מתחתיו קיימו אח ואחות יחסי מין. מעץ אחר יוצרים את צבעי האדום והשחור – צבעי האבל בגאנה. בשרף העצים צובעים את הבדים. אחד המטפסים ביער מפריש נוזל אדום כדם – ומשום כך הגאנאים נותנים לו מנחה.

לאחר הליכה של כשעה בתוך השמורה, מגיעים למערכת גשרי חבל תלויים שהקימה חברה קנדית ב־1994. הגובה המקסימלי של הגשרים מעל פני האדמה הוא כ־40 מטרים. המדהים הוא שמעליהם מזדקרים עצים לגובה 40 מטרים נוספים. הגשרים תלויים בינות למעין מרפסות הבנויות סביב גזעי העצים החסונים. רק לאדם יחיד מותר לעבור גשר בכל פעם. על אף שהגשרים אמורים להיות בטוחים, המעבר עליהם מפחיד. הנוף הפנורמי הנשקף מהם מיוחד במינו – התמזגות נפלאה עם שלל צבעי היער.

קומאסי היא העיר השנייה בגודלה בגאנה, והעיר המרכזית של האשאנטי. 800 אלף תושבים חיים בקומאסי, אך על פי טענתם אף אחד מהם לא נולד בה ואף אחד מהם לא ייקבר בה. הם נולדו בכפרים, ולשם יחזרו במותם. כל תושבי קומאסי הם משבט האשאנטי, ומלכם האשאנטיהיני חי בארמון מאנהיאה (MANHYIA PALACE) שבעיר מאז 1924. הארמון, בניין חד־קומתי ולא מרשים, עומד במרכז מגרש גדול. למלך נשים רבות, והאגדה מספרת שמספרן הגיע בעבר עד 3,333.

בארמון הישן שמאחורי בית המלוכה הוקם מוזיאון חדש ומרשים. בובות שעווה בגודל טבעי, בדמויות המלכים ומלכות האם (המלכה האם ממלאת את התפקיד השני בחשיבותו בהיררכיה של בית המלוכה) ישובות ועומדות בחדרים. הריהוט אמנם פשוט, פרקטי, מלא אבק ומוזנח אך בארונות הזכוכית המאובקים טמונים אוצרות של ממש: תכשיטי בית המלוכה, סנדלי יום ההכתרה של המלך, אפיריון ותופים מיוחדים ליום ההכתרה ולאירועים מיוחדים; קערת היריקה המלכותית המוזהבת, הדום לרגלי המלך, כדי שהן לא ייגעו באדמה, וחרב להוצאה להורג. בחרב זו הרגו את המתכחשים למסורת ולמנהגים.

המרכז התרבותי של קומאסי מרשים פחות ממוזיאון בית המלוכה, אבל בארונות המאובקים יש כמה פריטים מעניינים ביותר: קערת מים של אשה אשר ילדה 80 ילדים. חבילה עטופה בסלסלה – אמנם לא מרשימה למראה אך כוחה רב: במאה ה־17 היא ניתנה לכומר החשוב ביותר בתולדות האשאנטי – אקומפו אנוקיי (OKOMFO ANOKYE). לפי האגדה, אם תיפתח יבוא הקץ על האשאנטי.

כמו כן מוצג במקום צילום שחור־לבן של שרפרף הזהב הקדוש – הסמל המפורסם ביותר של גאנה. כס המלכות בגאנה הוא שרפרף, ולאחר מותו של מנהיג מושחר השרפרף הלבן עליו ישב, הרהיט הופך למקודש ובו נחה לעד רוחו של המת. לכל שושלת  שרפרף מושחר משלה – מקדשם של האבות הקדמונים. שרפרף הזהב הקדוש נחת מהשמים היישר אל ידיו המושטות של אקומפו אנוקיי, חברו הטוב של הצ'יף של קומאסי אוסיי טוטו, בזמן אסיפת איחוד של כל הצ'יפים מהפלגים השונים של האשאנטי. על פי האגדה, היתה זו תחילתה של אומת האשאנטי. אקומפו אנוקיי אסף מהצ'יפים ומהמלכות  קווצות שיער וחתיכות ציפורניים, ערבב עם חומרים נוספים, ואת התערובת מרח על השרפרף. את הנותר דרש מהמנהיגים לשתות – וכך נכנסה נשמתם לתוך השרפרף. פירוש הדבר הוא שנשמת האומה כולה אצורה בו. הרס השרפרף יביא, לכן, להרס האומה.

בשנת 1900 דרשו הבריטים ממנהיגי האשאנטי את השרפרף, כדי שהמושל הבריטי, נציגה של ויקטוריה מלכת אנגליה, יוכל לשבת עליו. הם לא ידעו שאפילו מלך האשאנטי אינו יושב על השרפרף הקדוש. מטרת הבריטים היתה לגרום פירוד וסכסוך. מנהיגי האשאנטי נעלבו, זעמו ויצאו למלחמה בהנהגת המלכה אם. הם אמנם הפסידו במאבק, אבל התחכמו ונתנו לבריטים העתק של השרפרף, לאחר שהסתירו את החפץ המקורי. שרפרף הזהב האמיתי עדין מוחבא אי־שם בארמון. ממתין לימים טובים יותר.

____

צילומים: c.hug, flickr