ג'אין. הנזירים העירומים

טקס הצטרפותו של המיליונר לנזירי הג'אין התקיים ברוב עם בניו-דלהי ותועד בעיתונות המקומית. סולקה מרט את שערות ראשו והתחייב להקפיד על חמשת הלאווים של מאמיני הג'אין: לא לשקר, לא לגנוב, לא להיות בעל רכוש, לכבוש את היצר ולהתנזר מתענוגות העולם ולהימנע מלפגוע בכל יצור חי.

בודהא ומהווירה
המאה השישית לפני הספירה היתה לפי עדויות רבות תקופה רוויית מתח דתי וחברתי. מאות קבוצות של נזירים נעו ביערות העד, עימותים דתיים נערכו בחצרות המלכים, סגפנים ומנהיגים "ערקו" מצד לצד, לאחר שהובסו בוויכוחים דתיים ארוכים ומתישים. בני מלכים עזבו את ארמונותיהם ואת החיים הטובים ויצרו לחפש, בעזרת סיגוף ועינויים עצמיים, את האושר הרוחני.

הטקסטים הג'איניים מונים 363 שיטות פילוסופיות שרווחו באותה תקופה. איזור הפעולה היה דווקא קטן למדי, מדינת ביהאר של היום והמישורים שמדרום להימלאיה, חלקם בשטח נפאל.

השינויים החברתיים היו מרחיקי לכת, השבטים הרבים באיזור החלו להתארגן בקונפדרציות מקומיות, נוצרו הבדלי מעמדות וחמולות מקומיות צברו עושר ושליטה על אזורים נרחבים. הדת ההינדית נאלצה להתמודד עם כל אותם מהפכנים ופילוסופים דתיים, שרצו לבצע רפורמות, נלחמו בשיטת הקאסטות (השכבות החברתיות) ואפילו טענו כנגד השימוש באלים, בקורבנות ובתיווכם המסורבל והמושחת של הכוהנים. מושגים כמו קארמה, נירוונה וגלגול נשמות זכו למשמעות שמוכרת לנו כיום.

שני אנשים שצמחו מתוך אותן קבוצות, הטביעו את חותמם על המחשבה הדתית, ההינדית והעולמית: מהווירה ובודהא, המוכנים כיום "הגיבור הגדול" ו"הניעור". בודהא שינה את מפת הדתות בעולם. הוא השפיע על כל אסיר, מסרי לנקה ועד יפן וידו עדיין נטויה לעבר העולם המערבי, בה זוכה הבודהיזם בשנים האחרונות לפופולריות הולכת וגוברת. דווקא בהודו נכשל הבודהיזם כישלון חרוץ ולא הצליח לתפוס אחיזה. מעט הבודהיסטים שחיים כיום בהודו הם פליטים טיבטיים ותושבי לאדאק.

מהווירה ("כובש", "מנצח"), עמיתו הקיצוני של בודהא, מייסדה ההיסטורי של דת הג'אין, לא השפיע מעולם על מדינה או ממלכה כלשהי מחוץ להודו, אבל בהודו עצמה שרד הג'איניזם ועד היום הוא מהווה דת נפרדת, שחיה ופועלת כמעט ללא שינויים עקרוניים מאז ימי המהווירה. השפעת הג'אין על התרבות ועל היחסי של מאמיני הדלת באוכלוסייה. ארבעת מיליוני מאמיני הג'אין מהווים פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית הודו והם מרוכזים כיום במערב המדינה: במהרשטרה, בגוג'ראט, בראג'יסטאן ובדרום הודו, באיזור מיסור ובביהאר.

הארה בעירום
בג'איפור, בירת ראג'יסטאן, יש מרכז קטן של כת הדיגמברה הג'אינית. דיגמברה פירושו "עוטי אוויר", כלומר – עירומים. כינוי זה בא להבדיל אותם מהרוב הג'איני, השייך לשווטמברה – "עוטי לבן", כלומר, לבושים בגלימות לבנות.

באשרם (מרכז רוחני) יושב עירום לגמרי אצאריה 108 סודהרמה סוגאר. הוא כבר עבר את 108 השלבים המוגדרים בכת הדיגמברה הג'אינית ומוכן רוחנית לשלב האחרון – השחרור. לדבריו הוא כבר מעבר לרגשות. כשהוא צם הוא לא סובל, הוא אינו חש כאב כאשר הוא תולש את שערותיו בידיו. הוא כבר כבש את הגוף והנפש ומוכן לשלב האחרון. שאלתי האם גם הוא ירעיב את עצמו למוות והוא השיב שהוא מקווה שכן.

בפלג הדיגמברה יש אמנם מעט מאוד נזירות וחלק מכתות הדיגמברה אוסרות על נשים לבחור בחיי נזירות, אבל באשרם הזה יש נזירה בשם נארג מאטא ג'י, שזכתה בתואר אריקה 105, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאשה יכולה להגיע אליה. לנארג מאטא ג'י יש רק עוד בעיה קטנה אחת – בגלגול הבא היא צריכה להיוולד כגבר, "ואז", היא מחייכת בביטחון, "אזכה להארה".

לפני כאלפיים שנה נוצר פילוג בקרב הג'אינים. הפילוג נבע מהשאלה האם נזיר לבוש, שאינו עירום, יכול להגיע להארה? המהווירה, כך מוסכם על כל הג'אינים, שוטט עירום מאז שכותנתו נתפסה באותו שיח קוצני. כלומר, טוענים חברי כת הדיגמברה, הנזירים ממשיכי דרכו חייבים ללכת עירומים, ללא כל רכוש חומרי. כיוון שבהודו אין ספק כלל לגבי השאלה האם אשה יכולה לשוטט עירומה, לא יכולה, לפי הדיגמברה, אשה להגיע להארה. מאמיני כת השווטמברה סבורים שגם לובשי בגדים יכולים להגיע להארה ולכן אינם פוסלים נשים מליטול חלק בחיפוש. יש, כמובן, הבדלים נוספים בין שתי הכתות, אבל ההבדל העקרוני, שבגללו כנראה נוצר הפילוג הגדול, הוא בסוגיית הלבוש.

כיום יש רק 175 נזירי דיגמברה עירומים בכל רחבי הודו ודי קשה לפגוש אותם, אבל את אלפי נזירות השווטמברה אפשר לראות כמעט בכל מרכז ג'איני.
במבט ראשון קשה להבדיל בין פסלי הבודהא לפסלי הטירטנקרות, אך יש כמה הבדלים: בניגוד לבודהא, הלבוש תמיד, הטירטנקרות עירומים. ג'אין דהאמי הראה לי שעיני הטירטנקרות פקוחות לגמרי, בניגוד לבודהא, שעיניו חצי סגורות. "הבודהא", הוא אומר ספק בצחוק ספק בזילזול, "עדיין שקוע במדיטציה. מוצא הדרך כבר מעבר לזה והוא יכול להביט על העולם בעיניים פקוחות לגמרי".

שניים מבין 175 נזירי הדיגמברה העירומים מתגוררים בין גואליוור לג'הנסי, במקום המכונה "גבעת הזהב". זהו מקום קטן ובו כמה עשרות מקדשים הפזורים על גבעה לבנה. גבעת הזהב אינה מסומנת במפות, אבל עולי הרגל הג'אינים מכירים אותה. בכל בוקר, עם הזריחה, עולים שני הנזירים העירומים לפוג'ה (טכס תפילה דתי) במקדשים. מאות עולי הרגל מחכים להם ואז מתגלה אחד המראות המוזרים ביותר שראיתי בהודו: נשים הודיות, שבדרך כלל אינן מעיזות להביט בעיני זר, כורעות ומנשקות את רגלי שני הנזירים העירומים, הכפופים, הפוסעים במעלה הגבעה ואוחזים מברשת עשויה מנוצות טווס.