גאורגיה: הדרך להרים הגבוהים

כבר בילדותי שמעתי מפי סבי סיפורים רבים על הדרך הצבאית של גאורגיה. בשנת 1999 הגעתי אליה בפעם הראשונה, במהלך מסע של שלושה חודשים סביב הים השחור, ברכב 4X4 ישן וחבוט שהתאים מאין כמותו למסע כזה. עם כל קילומטר שגמא הרכב התעצמו התיאורים ההם של הרי קווקז האדירים ולבשו גוונים של תכול השמים, ירוק הצומח, וביניהם פסגות לבנות עד. בצדי הדרך עמדו בבושקות צחות עור וצחורות שיער ליד מכלי פח ומכרו דלק מפוקפק, גרבי צמר ותפוחים אדומים בפחי אמייל סדוקים. הן מרימות יד ועוצרות אותי, מכבדות אותי בתפוח או בממתק ומזמינות אותי לשבת לצדן בלי שום תנאי. סתם כך, להכניס קצת עניין ליום שגרתי.

בשנים שחלפו מאז המסע ההוא ביקרתי באזור מספר לא מבוטל של פעמים, ולשמחתי הרבה הוא כמעט לא השתנה. חלק מהכביש אמנם שופץ, כנסיית השילוש הקדוש שוקמה אף היא, נפתחו כמה בתי מלון והארחה, ובכל זאת אפשר לומר שהאזור בתולי ומרשים ביותר, ושמורה לו פינה חמה בלבי, לא רק בזכות נופיו, אלא בשל אותו פסיפס דמויות שמצאתי בפסגות.

לדעת רבים, האזורים היפים ביותר בגאורגיה חבויים בינות לפסגות הקווקז הגבוה, בחלקה הצפוני של המדינה. הניגודים החריפים בתווי הנוף ובתנאי האקלים שלו, בצד המורכבות האתנית הסבוכה, יוצרים חבל ארץ נהדר לטייל בו, חבל שמציע מכל טובה של גאורגיה.

הדרך הצבאית מתחילה במצחתה (Mtskheta) ומגיעה למעבר הגבול בגבול גאורגיה-רוסיה, אבל בעצם היא חלק מכביש שמתחיל בטביליסי (Tbilisi) ומסתיים כמאתיים קילומטר מצפון לה, בוולאדיקווקז (Vladikavkaz) שברוסיה.
היא נחשבת אחת הדרכים הקשות, אך גם אחת הרומנטיות. יוצרים הפליגו בשבח נופיה, שהיו רקע למסעות של סוחרים, של לוחמים צמאי דם ושל נוסעים תאבי נדודים. בהיותה השער שחיבר בין גאורגיה לרוסיה, עברו בדרך זו עמים רבים שניסו לפלוש דרומה. על הנתיב שמרו אז נסיכויות מקומיות שחלקו ביניהן את המרחב.

מגדלי תצפית מאבן ששרדו עד ימינו הם עדות לחששן של נסיכויות אלה מפני הפלישות התכופות. בייחוד היתה הדרך חשובה למלכי איבריה, שבירתם מצחתה ישבה בקצה הדרומי של הדרך, סמוך לטביליסי, על מפגש הנהרות. ולמרות חשיבותה הרבה והיותה ציר מרכזי המחבר בין צפון לדרום, מדובר בעצם בדרך צרה ומשובשת עד ימינו אנו.

העמוד הנותן חיים
כבר במרחק 30 קילומטר מטביליסי מגיעים למצחתה, בירתה העתיקה של גאורגיה ומרכז דתי חשוב. מצחתה היא עיר מרתקת, שמחייבת עצירה של כמה שעות כדי להתרשם כראוי מהכנסיות היושבות על מפגש נהרות. כמה מן הכנסיות האלה הוכרזו אתרי מורשת עולמית בזכות האדריכלות של ימי הביניים המתגלמת בהן במלוא יופייה. לפי המסורת הגאורגית, נינו הקדושה הביאה את הנצרות לאזור במאה הרביעית, ומרכז הכנסייה נוסד כאן במאה החמישית. עם אתריה שכדאי לבקר בהם נמנית קתדרלת סווטי צחובלי (Sveti Tskhoveli), כנסיית העמוד הנותן חיים. לפי מסורת אחת נקברה כאן אישה יהודייה ששמה סידוניה עם כנף הבגד שלבש ישו כשנצלב. כנסייה מעניינת אחרת היא ג'ווארי (Jvari) היושבת על גבעה ומשקיפה על העיר.

אחרי מצחתה מתפצלת הדרך: ענף אחד הולך מערבה לים השחור, והאחר מעפיל צפונה ומתחיל את הדרך הצבאית. כ-18 קילומטר אחרי כן יוצא מן הדרך נתיב נוסף מערבה אל אגם באזאלטי (Bazaleti), שנוצר, כך על פי האגדה, מדמעות הגאורגים על מות יורש העצר, בנה של מלכתם הנערצת תמר. הדרך אל האגם ובחזרה אורכת כשעתיים. קילומטרים אחדים מצפון לפנייה אל האגם יש התפצלות נוספת בכביש, ובה יפנה ימינה (לצפון מזרח) מי שחפצה נפשו לבקר במאגר מי הטורקיז של סכר ז'ינוואלי (Zhinvali).

עוד תשעה קילומטרים מהפיצול הזה יביאו אותנו לאחת משכיות החמדה של הדרך: מצודת אנאנורי (Ananuri). המצודה, שנבנתה במאה ה-17, היא שער הכניסה לקווקז הגדול ודוגמה נהדרת לאדריכלות גאורגית קלאסית. היא היתה בבעלות הדוכסים של אראגווי (Aragvi) ששלטו באזור מהמאה ה-13, שושלת שעל פי המסורת העקובה מדם איש מגבריה לא מת מוות טבעי. כיום אפשר לראות במקום שתי מצודות, רק העליונה שמורה היטב. מראש המצודה יש תצפית אל אגם אנאנורי שלחוץ בין ההרים ומשתלב בנוף הפסטורלי, אף שנוצר רק עם בניית סכר ז'ינוואלי, מאות שנים אחרי שנבנתה המצודה. הגאורגים פוקדים את האגם בכל ימות השנה ויוצאים לשוט, לשחות ולדוג. כדאי לעצור לפיקניק ולהצטרף אליהם.

הדרך היפה ממשיכה להעפיל ולחדור אל הקווקז המוריק, וכמעט לכל אורכה זורם לצדה או הרחק מתחתיה נהר זה או אחר. בגובה של כ-2,200 מטר מעל פני הים מגיעים אל עיירת הסקי הקטנה גודאורי (Gudauri), שהיא אתר נופש פופולרי לגולשי סקי ולמטיילים שבאים לטרקים באזור. יש בעיירה כמה מלונות ובקתות.

קילומטרים אחדים מגודאורי (אפשר ללכת ברגל, כארבעים דקות) ניצב מונומנט אחוות העמים של גאורגיה ורוסיה, שאת בנייתו יזמו הרוסים ב-1983 במסגרת חגיגות המאתיים לאיחוד שתי המדינות, כדי להוכיח בימים קשים של מתיחות בין העמים שהאחווה עוד קיימת. הציורים שצוירו על האריחים פשוט נהדרים ושווים עצירה ובחינה של המסר שניסו הרוסים להעביר: סצנות מהמיתולוגיות של העמים, סממנים אידיאולוגיים שמשקפים את האופי של שני העמים ועוד. ממערב, מבעד לקשתות המונומנט, נשקפים ההרים האדירים והקניונים העמוקים שלרגלי האתר.

הזמנה לוודקה וחצ'פורי
מגודאורי צפונה הדרך עוברת במעבר ג'ווארי, שם הניח המלך דוד הבנאי (סוף המאה הראשונה לספירה) צלב שאת מקומו תופס היום צלב אבן אדום שבנה גנרל רוסי ב-1824. האזור שופע נביעות עשירות במינרלים שצובעים את סלעי האזור בגון חלודה ונותנים למים טעם של סודה. אפשר לראות כאן את הטרוורטין, גיר מומס ששקע על פני הסלע בשקערוריות קטנות. רוב הנוסעים בדרך עוצרים כאן למלא בקבוקי מים לדרך.

הלאה משם מגיעים לכפר אלמסיאני (Almasiani) שהוא נקודת הכניסה לאחד האזורים היפים ביותר הפזורים לאורך הדרך הצבאית, קניון טרוסו (Truso Gorge). מכאן אפשר לצאת מערבה ברגל או ברכב שטח לדרך שחוצה כמה נהרות עונתיים ועוברת בקניון עד לקצהו המערבי ולמקורותיו של נהר תרגי (Tergi) – שימו לב: לא בכל עונה אפשר לעשות זאת. הנוף כאן מרשים ביותר: מצוקים, משושים, נהרות, קרחונים, צוקים מיוערים ואגמים.

בדרך עוברים בכפרים קטנים שרבים מתושביהם מגיעים אל בתי האבן המתפוררים רק בקיץ ומתקיימים בדוחק מחקלאות זעירה. את עיקר פרנסתם הם מרוויחים בחורף, כשהם נמלטים מן הקור אל עברו הרוסי של הקווקז. אם יתמזל מזלכם יזמינו אתכם לכוס תה, ואז תוכלו לראות מקרוב גם את אורח חייהם. באחד הטיולים בקניון חסמו את דרכנו חמישה גאורגים שערכו שולחן לתפארת והזמינו אותנו לארוחה של חצ'פורי, גבינות תוצרת בית וכמויות אדירות של וודקה שנגמעה בכבוד בטקס הברכות המסורתי.

הדרך צפונה חולפת על פני הכפרים קובי (Kobi) וסיאוני (Sioni). בסיאוני אפשר לעצור בכנסייה יפה ומבוצרת מהמאה ה-19 שאליה צמוד מגדל שמירה, זכר לימים סוערים. מכאן הנוף משתנה בהדרגה ממסלע מטמורפי לסלעי גרניט, וההרים נעשים דרמטיים יותר.

השילוש הקדוש: נזיר, חייל ופסגה
לבסוף נגיע אל קזבגי (Kazbegi). העיירה – הקרויה על שם קאזיבק צ'ופיקשווילי שהתגורר בה בתחילת המאה ה-19 – יושבת במעין אמפיתיאטרון טבעי מוקף הרים. קאזיבק היה אחראי על המעבר בבקעה ועל גביית מסים מעוברי אורח, ובנו גבריאל המשיך את דרכו. בשלב מסוים התעוררו מהומות, ותושבי העיירה דרשו מגבריאל שיסגיר לידיהם חיילים רוסים. גבריאל הגן על החיילים עד שכוך המהומות, וכאות תודה קיבל מהרוסים דרגת גנרל, והמקום נקרא על שם אביו. נכדו של קאזיבק, אלכסנדרֶה, היה אחד הסופרים הגאורגים החשובים.

מקאזבגי יוצאים ברגל מערבה, חוצים את נהר תרגי ומטפסים בדרך תלולה שמתחילה בין בתי הכפר גרגתי (Gergeti). הדרך חודרת ליער, ואחרי כשעתיים של טיפוס (בינוני-קשה) על רקע הר קאזבק (Kazbek), מגיעים לפסגה שעליה שוכנת כנסיית צמינדה סאמבה (Tsminda Sameba, השילוש הקדוש). זהו אחד האתרים היפים ביותר לאורך הדרך הצבאית, בעיקר בזכות בידודה של הכנסייה בין ההרים העצומים. הנוסע ג'ורג' לייטון דיטסון שביקר באזור באמצע המאה ה-19 כתב שבגאורגיה נבחרו הפסגות הגבוהות על ידי הנזיר והחייל: "ביצורים שקורסים מגובהם המסחרר ומנזרים שמורים מכתירים כל גבעה שמזדקרת אל כחול הרקיע" (תרגום חופשי מתוך: Circassia; Tour to the Caucasus).

מקזבגי ממשיכים צפונה עד למעבר הגבול בגבול גאורגיה-רוסיה. הדרך עוברת במעבר ההרים דריאלי (Dariali), לאורך קילומטרים מרתקים של סלעי גרניט, גבוה מעל לנהר תרגי. על גדתו השמאלית של הנהר נראים שרידי מצודת תמר, מושלת אזורית יפהפייה (לא המלכה תמר הנערצת) ששלטה באזור ביד קשה בימי הביניים. מכאן קצרה (ומרשימה) הדרך למחסום הגבול, וממנו תיאלצו לסוב על עקבותיכם ולגלוש חזרה דרומה בנוף הפראי של הקווקז הגבוה.