מודרניסמומראשיתה הייתה יצירתו של גאודי שנויה במחלוקת, שכן הוא היה מהפכן ברעיונותיו ורחוק מהנורמה השלטת בסגנון הבנייה דאז. גם כיום, 80 עד 100 שנה לאחר שיצירותיו נבנו,הן נראות מפתיעות וחדשניות בתפישתן, ואין חולק על הדמיון והמקוריות של יוצרן.
גאודי נולד וחי בקטלוניה, חבל הארץ שבירתו ברצלונה, בצפון מזרח ספרד. הפרובינציה של קטלוניה הייתה תמיד מהמובילות בספרד מבחינה כלכלית ותרבותית, ואנשיה מתייחסים כאז כן היום, לשאר תושבי ספרד, כאל נטל כלכלי, משל "הבטלנים בדרום נהנים מה'סייסטות' בשעה שאנו נושאים את עול ספרד על כתפינו". קטלוניה הייתה במשך מאות השנים האחרונות ממלכה עצמאית או אוטונומיה בתוך ספרד גופא. גם כיום אופייניות לה השאיפות הבדלניות, במקביל לשאיפות העצמאות של אנשי חבל הבסקים.
בקטלוניה צמחה בסוף המאה ה- 19 תנועת הרנקסנסה. התנועה,שצמחה על עקרונות הבדלנות, באה לביטוי בספרות ובאמנות ובעיקר בתחום הארכיטקטורה, והביאה לגל של בנייה חדשה בסגנון ימי הביניים, שהאיץ את התפתחות ברצלונה. עם תום המאה ה- 19, פרצה תנועת ה"ארט נובו" (ART NOUVEAU) לעולם האמנותי, ויצרה תפישה אסתטית חדשה של ביטויים אורגניים: אלמנטים מהחי והצומח, ושילוב צורות מעוגלות וגליות בחומרים חדשים כזכוכית,קרמיקה,פסיפסי אבנים קטנות וברזל. ה"ארט נובו" נקראת בקטלונית (שפתם של הקטלונים השומרים עליה בקנאות) – מודרניסמו, וגאודי היה מיצגה הארכיטקטוני הבולט ביותר ולא רק בספרד. גאודי אגב לא היה הגאון המקומי היחיד; ממשיכיו בתחומי האמנות הפלסטית בקטלוניה היו דמויות כפיקאסו, מירו ודאלי, איש איש בתחומו.
גאודי הצטיין בשילוב של דמיון יוצא דופן, כמעט סוריאליסטי, יחד עם יכולת מתמאטית וטכנית גבוהה. הוא לא נרתע משבירת מסגרות בדרך לחידושים צורניים ומבניים, תוך כדי שימוש מורכב בחומרים וביטוי יכולת דקורטיבית יוצאת דופן. לגאודי אף שיחק המזל, שכן הוא חי בתקופה בה התפתחה ברצלונה אל מחוץ לתחומי העיר העתיקה, מה עוד ששועי העיר נתנו בו את עיניהם והיו מוכנים להשקיע בפרוייקטים הראוותניים שלו.
אילתורים בפסיפס
אנטוניו גאודי נולד בשנת 1852 למשפחת מסגרים וחרשי-מתכת, ולמקצוע המשפחתי ייחס בשלב מאוחר יותר את תפישת החלל המיוחדת שלו. כמו גאונים רבים אחרים, הוא לא הבריק במיוחד בזמן לימודיו בבית הספר לארכיטקטורה של ברצלונה,אולי משום שהעדיף עבודה מעשית על לימוד תיאורטי. עם זאת,מיד עם תום לימודיו החל להתבלט, ועד מהרה הלך שמו לפניו.
כבר בתחילת דרכו, עסק גאודי גם בעיצוב רהיטים ועבודות מתכת וקרמיקה, כחלק מהשקפתו לגבי יצירת הסביבה. עבודתו המפורסמת הראשונה הייתה וילה, שבנה לבעל מפעל קרמיקה בשם ויסנס. כבר בעבודה זו נטש גאודי את הסגנון הקלאסי הכבד,שאיפיין את ספרד במאה ה- 19, לטובת הרומנטיקה והדמיון החופשי. הבניין מרשים, הן מבחינת מבנה הקשתות המורכב והן בחיצוניותו – פסיפס של אבנים קטנות עם אריחי קרמיקה צבעוניים. ישנה כאן השפעה של הסגנון המוסלמי הנפוץ בדרום ספרד, באנדלוסיה, ובעיקר של סגנון המודג'ר, אותו סגנון מוסלמי שהתפתח תחת השלטון הנוצרי בספרד בימי הביניים.
בפרוייקט זה יצא לגאודי שם של "משוגע" ; רוב הבניין נבנה ללא תוכניות, כשגאודי, ישוב מתחת לשמשיה צבעונית, מחלק הוראות ישירות לבונים, הורס ובונה מחדש תוך אילתור בלתי פוסק, וזאת על בסיס אריח קרמיקה שגודלו 15 X 15 ס"מ …בעל הבית, ויסנס, כמעט ואיבד את נכסיו עקב "שגעונות" הארכיטקט שבחר, אבל הצלחתו ופרסומו של הבית הביאו לצמיחה בעסקי הקרמיקה: הבנייה בקרמיקה הפכה ללהיט ויצרן הקרמיקה התעשר שוב, ובמהירות.
פרט לצורת העבודה המאולתרת וחסרת התוכניות והשרטוטים, הצטיין גאודי ב"שגעונות" נוספים, כיאה לכל גאון. הוא היה אכסצנטרי, חריף וכעסן,התעקש לדבר קטלונית בלבד,וכלל ב"שגעונותיו" דיאטה צמחונית,טיפול הומיאופאטי והליכה יומיומית, וזאת עוד זמן רב לפני שאלו הפכו לעיסוקים אופנתיים. גם את "אופנת החזרה בתשובה" הקדים גאודי טרם זמנה, ונטש את החיים החילוניים לטובת הדת. בעבודותיו המאוחרות אף נראה, שכאילו כיפר על שנות הנהנתנות המוקדמות. ניסיון למיין את עבודותיו לסגנונות נועד לכישלון, עקב נטייתו של גאודי שלא להיצמד לתפישה מסויימת אלא לשאוף לביטוי עצמי בכל פרוייקט. לכן גם נראות עבודותיו שונות, מפתיעות ולא שגרתיות. באופן כללי ביותר ניתן לחלק את עבודתו לשתי תקופות: עד 1900 הושפע גאודי ממסורות בנייה קודמות ובעיקר מהסגנון הניאוגותי, בהשפעת חואן מרטורל (שהיה מורו) שהחזיר את סגנון ימי-הביניים לספרד, וויולט לה-דוק הצרפתי; בתחילת המאה ה- 20 החלו לבלוט בעבודותיו מוטיבים דתיים שהשתלבו בפרשנותו הפרטית ל"ארט נובו".
המשפחה הקדושה
יצירתו הגדולה ביותר של גאודי,לה התמסר יותר מ-30 שנה,הייתה כנסיית ה"SAGRADA FAMILIA" ("המשפחה הקדושה"). צריחיה המתנשאים לגובה של למעלה מ- 100 מ' הפכו לסמל ברצלונה המודרנית.
גאודי הופקד על בניית הכנסייה בשנת 1883, ועבד עליה לסירוגין עד מותו בשנת 1926, מבלי לסיים את הבנייה. עבודות הבנייה חודשו בשנת 1940 אך מאחר שגאודי,כהרגלו,לא השאיר אחריו תוכניות ברורות, נותרה הכנסייה בלתי גמורה עד ימינו, כשחלקה המקורה היחידי הוא ה"קריפט" – מערת התפילה.
תפישתו של גאודי בבניית הכנסייה הייתה "ימי ביניימית" באופייה: הוא יידע אותה לבנייה שתימשך דורות, מתוך שאיפה לשילוב ארכיטקטים נוספים בבנייתה, והפיכתה למרכז שסביבו בתי ספר וסדנאות יצירה. עם השנים והצמיחה לגובה, עברה הכנסייה את שינויי הסגנונות שעבר גאודי עצמו. הבסיס ניאוגותי כשהשערים והפתחים בסגנון "ארט נובו", והצריחים שממעל מגלים סממנים של סגנון הקוביזם.
בבניית הכנסייה ומבני הדת שאליהם התמסר יותר ויותר עם השנים, באה לביטוי תפישתו של גאודי את הארכיטקטורה כמכשיר של כוח נשגב, עם ייחוס מיסטי לצורות, וראיית עבודתו כשליחות. עד להתמסרותו המוחלטת לכנסיית "המשפחה הקדושה" בשנת 1910, היה גאודי מעורב בפרוייקטים רבים. ביניהם,הארמון האפיסקופלי באסטורגה שבצפון מערב ספרד (מהמבנים היחידים שגאודי בנה מחוץ לקטלוניה), שבבנייתו הנחתה אותו התפישה של התאמה לאופי האזור (שם גם החל בתהליך החזרה בתשובה, כתוצאה ממפגש עם הבישוף גראו). בפרס היחידי בקריירה שלו זכה על בניית "קסה וולווט" שייזכר דווקא כבניין שמרני יחסית. פארק גואל (PARK GUELL) מבטא את תפישתו של גאודי לגבי הארכיטקטורה כמטמורפוזה של צורות טבע. הפארק,הקרוי של שמו של פטרונו הבולט ביותר,היה ניסיון לבנות 60 בתי מגורים בסביבה ייחודית, המבטאת את רעיונותיו של גאודי. מותו הפתאומי של גאודי קטע את הרעיון באיבו,אך גם כך הפארק הינו מקום מרתק ועשיר בצורות ובצבעים. גאודי ניתץ כאן מוסכמות ושילב סגנונות לרוב. לדוגמא,אזור השוק- מבנה המקורה בגג והנתמך ב- 100 עמודים ארכאיים –דוריים, ומעליו תיאטרון יווני המשמש עתה כמגרש משחקים,בנוסף לפסלים ובניינים בסגנונות שונים שאין בהם כמעט אף קו ישר, הכל מעוגל ומפותל. מחד התכוון גאודי להיות משעשע, משונה ומוזר, ומאידך לייצר ארכיטקטורה תואמת לטבע ושאינה מתנגדת לו.
חדרים בלי פינות
המבנים קסה בטלו (CASA BATTLO) וקסה מילה (CASA MILA), שנבנו בין השנים 1905 – 1910 הם דוגמאות נאות לתפישת הטבע של גאודי ולפרשנותו המורכבת, התלת מימדית, ל"ארט נובו". במבנה הראשון התחושה היא של אי סלעי בים, בצורות ובצבעים, כשהאלמנטים הגליים אינם משמשים לקישוט בלבד אלא חיוניים למבנה. הקסה מילה, אותו מבנה שעל גגו טיילה מריה שניידר בסרט "זהות גנובה", הוא מבנה משלים יבשתי, מעין פסל אורגאני עם קירות מעוגלים,משל היה הר בנוי בידי אדם. בשני המבנים,כל קומה שונה מרעותה. אין כמעט קווים ישרים,וחלקים מסויימים הם תוצאה של השראה רגעית. התוכנית הייתה בסיס לשינויים ולא בהכרח זהה לתוצאה הסופית. קשה לנו לדעת עד כמה נוח לגור בבית שפנימו מעוגל כולו. בכל אופן, גם שמונים שנה אחרי בנייתם, מרהיבים הבניינים לעיני המבקר וכל הדירות בהם מאוכלסות.
בנוסף ליכולתו הצורנית המדהימה, לכישרונו בשילוב חומרים וביצירת דקורציות,עסק גאודי רבות באור. האור האלכסוני של אזור הים התיכון, נתפש אצלו כמדיום בפני עצמו, לעומת האור האופקי בארצות הצפוניות, והתאורה האנכית באזור קו המשווה. יכולתו הטכנית באה לביטוי בהישגים ניכרים בתחום החוזק והסטאטיקה, בשימוש המגוון בקשתות, ושאר האלמנטים במבנה ההופכים את עבודותיו לחומר לימוד לעוסקים בבניית בטון מודרנית. גם בכך הקדים את זמנו.
נראה שהחברה עדיין לא הייתה פתוחה לחידושיו,ולא סיגלה את רעיון בניית ה"מודרניסמו" שפיתח, אף על פי שאלמנטים מיצירתו הסתננו לעבודותיהם של ארכיטקטים נודעים כלה-קרבואזה ואריך מנדלסון. השפעתו על תלמידיו באה לביטוי יותר בתפישת העולם לגבי הארכיטקטורה כדרך חיים ופחות בסגנונות הבנייה שלהם.
אבק הכוכבים שליווה את גאודי בחייו, לא פסח על מותו הדרמטי בשנת 1926,עת נדרס על ידי חשמלית, לא זוהה במשך זמן רב וגסס אחר כך למוות. מותו העצים את המיתוס שדבק בו,ודומה שכל האנשים ברצלונה היו נוכחים בהלווייתו ההמונית,ובטקס הקבורה שנערך לו במערת התפילה שבכנסיית "המשפחה הקדושה".
במשך כ- 20 שנים לאחר מותו לא זכה גאודי להכרה מחוץ לספרד, ואת זכרו נשאו בעיקר הסוריאליסטים, כשסלבדור דאלי מביא את עבודתו לידיעת אנשי האוונגרד. בשנות ה- 40 – 40 זכה גאודי להכרה עולמית כשמהנדסים וארכיטקטים גילו את המבנים והחללים המורכבים,בנוסף לצורות ולמרקם של עבודותיו, ואולי נבעה ההתעניינות הכללית אף מהמשבר העולמי בארכיטקטורה, ומהחיפוש אחר אלמנטים אישיים שישברו את הקוביות והמלבנים שהשתלטו על חיי הכלל.
