מסע בעקבות הוודו אל בנין, מערב אפריקה

חמש עיזים נגנבו בכפר באותו השבוע וכולם ידעו שהנאשם יימצא ושעונשו לא יאחר לבוא.

לפידים בודדים האירו את שממת הלילה. מעגל החל להתקבץ סביב דמותו של כהן הוודו הגדול.

שקט בכפר. כולם ממתינים.

לפתע התחיל כהן הוודו להתעוות במרכז המעגל כאחוז דיבוק. אישוניו התגלגלו מעלה וחשפו עיניים לבנות כירח, המפצות על חסרונו.

אנשים החלו להתעוות כאילו נלכדו כבובות על חוטים, הנענות לתנועות ידיו של המכשף.

כהן הוודו הוציא מחגורתו בובת בד שחורת שיער הנראית כנער צעיר. מחט נשלפה באוויר ובתנועה חותכת חדרה לבית החזה של הבובה.

אדם נפל בקהל.

הישות לגבה בפסטיבל הוודו

כך דמיינתי שיתנהלו הטקסים בהם נשתתף במסע שלנו בעקבות פסטיבל הוודו בבנין. אולם גיליתי שטקסי הוודו בבנין רחוקים ושונים ממה שדמיינתי, מכישוף או ממאגיה שחורה.

הוודו, הוא בכלל סיפור אחר, אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

בתחילת ינואר, יצאנו למסע אל פסטיבל הוודו המסורתי בבנין, שם התהווה הוודו לפני כחמשת אלפים שנה. פירוש המילה וודו – הוא רוח או ישות אלוהית ובספרות היא מוגדרת כ"דת עממית".

בכתבה אטען כי הוודו הוא הרבה מעבר לדת. הוודו הוא מעטפת פילוסופית נרחבת, אורח חיים ומערך של פרקטיקות בתחומי החיים השונים בבנין.

המסע נערך בשיתוף – חברת הטיולים מיי טריפ טיולים – MYTRIP
וחברת התעופה אתיופיאן איירליינס

בנין? איפה זה?

אני מודה שלא שמעתי הרבה על בנין בעבר וכשעלה שמה מיד הצטרפה גם השאלה היכן היא ממוקמת בעולם?

בֶּנין היא מדינה קטנה במערב אפריקה, אי שם במרחב שבין האוקיינוס האטלנטי מדרום לה למדבר סהרה מצפון. בגבולה המערבי שוכנת טוגו, ממזרח ניגריה וניז'ר ומצפון בורקינה פאסו. מדינה קטנה במונחים אפריקאים אך גדולה פי חמש מישראל.

מדובר באחת משלושים המדינות העניות בעולם שתושביה מתפרנסים בפחות משני דולר ליום. פחות ממחצית משלושה עשר מיליון תושביה, יודעים קרוא וכתוב. בעיקר הגברים. עובדה זו עומדת בניגוד לכך שעד לפני מאה שנה, היתה בנין (ממלכת דהומיי לשעבר), אחת הממלכות החזקות והעשירות במערב אפריקה, וערש הוודו.

כיום, בנין והאיטי הן שתי המדינות היחידות בעולם בהן הוודו משמשת כדת רשמית במדינה.

באפריקה נפגוש את הוודו גם בטוגו, גאנה וניגריה. במערב היא משולבת באלמנטים נוצריים ומתקיימת בעיקר בלואיזיאנה, האיטי ומעט בקובה וברזיל.

רוכלת עם באסטה על הראש בבאמפרים בכבישי בנין

בובה במקום אבא, סבא ובן?

המטוס נחת בשדה התעופה הקטן בעיר הגדולה במדינה – קוטונו. נדמה היה לי שנחתנו היישר לקרנבל צבעוני קטן, נוכח ססגוניות הבגדים המרהיבה של האנשים. אישה מקומית עבת בשר, המתינה לידי למזוודות, כשבחגורת השמלה שלה נעוצות בובות עץ קטנות. הצלחתי לייצר איתה דיאלוג בתיווך בחור שדיבר אנגלית. הופתעתי לשמוע שהבובות האלה הולכות איתה לכל מקום ולא מיועדות לקישוט.

זה היה המפגש הראשון המרגש שלי עם הוודו.

בבנין, אנשים שאיבדו קרוב משפחה, מפסלים בובה מעץ בדמותו וממשיכים לטפל בבובה לכל אורך חייהם.

אדאנה, האישה שעמדה לצידי בשדה התעופה, החדירה לחגורה שלה ארבע בובות עץ כמניין יקיריה אותם איבדה. את הבובות היא הזמינה באופן אישי ממגלף בובות, למרות שניתן לקנות אותן בזול יותר בשוק או בחנות המיועדת לכך.

היא שלפה מן הסל קופסה והראתה לי את האוכל של הבובות. פירות ואורז.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

על פי הוודו, העולם מורכב מממד גלוי ומממד בלתי נראה והעולמות האלה שלובים זה בזה. המוות למשל, שייך לעולם הבלתי נראה.

שני העולמות האלו, הגלוי והנסתר, מתמזגים גם בבני האדם. הגוף האנושי מהווה את הממד הגלוי והנשמה שייכת לעולם הבלתי נראה. כאשר האדם מת, גופו נטמן באדמה אך הנשמה ממשיכה להתקיים. העניין הוא שהנשמה לא עוברת לעולם הרוחות או מבודדת לשמיים ולשאול. היא ממשיכה להתקיים במחיצת האנשים וקרובי המשפחה שנותרו בחיים.

בני המשפחה שנפטרו נקראים בבנין "המתים החיים" ובכל בית יש מזבח המוקדש להם. המתים החיים ישמרו על בני משפחתם ויבטיחו את התגשמות המשאלות שלהם, אבל אם הם לא יהיו מרוצים, הם יהפכו למקור המחלות והקשיים שלהם. הדרך לרצות אותם היא באמצעות הקרבות של בעלי חיים, מנחות וטקסים ועל ידי הליכה בתלם.

למרות שהנשמה נשארת בקרב עולם בני האדם, הוודו מאמין בגלגול נשמות. כשהנכדים ימותו, השכחה תגרום לנשמה ללכת ל"עולם הנשמות" ויתפנה מקום ל"מתים החיים" החדשים.

בדומה לגלגול הנשמות בהינדואיזם ובבודהיזם, גם בוודו – אם אדם שומר על ההרמוניה גדל הסיכוי שהנשמה שלו תחזור ותתגלגל לתוך גוף של אדם, לתוך תינוק. בפילוסופיה של דתות המזרח, נכנה את זה הקפדה על "קארמה" טובה. כך גם בבנין, אם האדם לא יקפיד ללכת בתלם במהלך חייו, הנשמה שלו עלולה להתגלגל לתוך עץ, אבן או בעל חיים.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

מהי דת הוודו? לא רק כישוף. ראו הרחבה כאן >>

הוודו הוא לא רק אמונה דתית. זוהי פילוסופיה המכסה את כל תחומי החיים. זהו למעשה אורח חיים

היכרות ראשונה עם בנין

ברכב טויוטה מקרטע מודל 2000, יצאנו משדה התעופה בליווי המדריך והנהג שלנו. נסענו לפורטו נובו, עיר הבירה של בנין.

המפגש הראשון עם בנין היה דרך חיבוק הדב החם והלח שלה, כיאה למדינה באזור קו המשווה. המעבר מהחורף הישראלי היה דרמתי.

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים. הדרכים התגלו כמאובקות מאדמת חמרה אדומה. הכבישים הסלולים מועטים והטוסטוסים כיכבו ככלי התחבורה הלאומי. טוסטוסים עליהם רכבו גברים בחולצות כתומות, התגלו לנו כ"מוניות הטוסטוס" הרשמיות של בנין.

לצד הבמפרים המוגבהים שאילצו אותנו לעצור בכביש הבינעירוני, המתינו "מוכרות הבאסטות על הראש". נשים עם מגשים עגולים על ראשן ועליהם "קומות" של חטיף צהוב מפתה הקיפו את הרכב שלנו. החטיף ("bread fruit") התגלה כמשהו מלוח ובלתי מזוהה ולא בננות יבשות מתוקות כפי שקיווינו. בלתי נתפס היה לראות אותן נושאות על ראשן "דוכנים" של ארונות ויטרינה קטנים שבתוכם מיני מאפה מטוגנים. בשווקים העמיסו הרוכלות על ראשן באסטות של מגבות ושמיכות, שהגיעו לעתים לגבהים של מטר וחצי ומעלה. הלוואי עלי שרירי צוואר מפותחים כאלה.

שמנו לב שהפנים של הנשים ולעתים גם הזרועות מצולקים. חלק מהצלקות היו שטוחות וחלקן בלטו בצורה משמעותית מעל העור. נאמר לנו שלקווי הצלקת ולכיווניות שלהן, יש חשיבות, משמעות ומסר. הצלקות מעידות על שייכות האישה לישות וודו ולקהילה ספציפית, אליה היא מסורה ושעל פי החוקים שלה, מנהלת האישה את חייה.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח. אם רוצים שהצלקת תבלוט יש לוודא שפצע החתך יזדהם. לשם כך שמים עליו חמאה או שמן מעץ הדקל. לקבלת צלקת שטוחה, שמים על החתך עפר.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח

למדנו שבדומה לחשיבות של צורת הצלקות, כך ישנה חשיבות גם לצורות המודפסות על הבדים בבגדים שלהן. לכל תת שבט הסמלים שלו. בהיעדר התפתחות הכתב בבנין עד להופעת הקולוניאליזם הצרפתי בעת החדשה, שימשו הסמלים הללו כסוג של תורה שבעל פה והעבירו מסר ומשמעות. מסר לסובלנות, לקבלה, לנתינה. מעין קודים של מוסר וחוקי התנהגות בין אדם לחברו. אותם סמלים התגלו לנו בהמשך גם כקישוטים ארכיטקטוניים בבתים, במקדשים ובטקסי הפולחן השונים.

תוך כדי נסיעה, חלפנו על פני דוכנים שפיתו אותי וגרמו לי להרגיש צמאה. מכלים גדולים ובקבוקי פלסטיק של משקה צהבהב, ירקרק שנראה היה לי כמיץ תפוחים טעים. שמחתי כשאמייבה הנהג נעצר לפתע ליד אחד מהם וזינקתי מהרכב כדי לקנות לכולנו את הפינוק המרווה. אולם גיליתי לאכזבתי שמדובר בכלל בתחנת דלק מקומית ו"שמשקה התפוחים" העסיסי שלי ישקה רק את הרכב.

אולי בממלכת הוודו, העין הצרה שלי והקינאה ברכב הובילה לכך שמאותה העצירה ועד לסוף המסע, לאחר כל תחנה, הפכנו להיות הסטרטר האנושי שלו. רק הודות לכך שדחפנו את הרכב בריצה, הוא הצליח לשוב ולהתניע.

תחנת דלק בבנין

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים

ילדה בכפר בבנין

ההכנות לפסטיבל ויום ההקרבות הקשוח

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות לקראתו. לשם כך יצאנו לשיט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים. משיט הקאנו עצר בפיתולי הנהר ואנו חדרנו רגלית אל מעבי הג'ונגל על מנת להגיע לכפרים. בכניסה לכל כפר ניצב מקדש וודו מקומי.

בכל כפר אליו נכנסנו ניכר היה כי כל תושביו שותפים ועמלים סביב ההכנות לפסטיבל. כל כפר פיתח מומחיות משלו: כפר הכנת "התופים הקדושים" עליהם רשאים רק הכוהנים וקהילת מקדש הוודו לתופף בטקסים. כפר "חצאיות הטוטו" מהקש עבור הריקודים. בכפר אחר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו. אתייחס לתפקידה בהמשך.

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל.

את הסוראבי לימדו אותנו לשתות בשלושה שלבים: לגימה ומיד יריקה, לגימה וגרגור המשקה בחלל הפה והקפצת המשקה הנותר כולו בבליעה אחת כפי שמקפיצים טקילה.

אולם לפני שנתנו לנו לטעום ממנו, שפכו שלוש לגימות על הקרקע כדי לכבד תחילה את האבות הקדמונים.

***

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים במאות המקדשים ברחבי המדינה. על פי הוודו, על מנת לקרוא לישויות ולרוחות הוודו לטקסים יש להקריב את בעל החיים שאותה ישות אוהבת: תרנגולים, עיזים, חתולים, כלבים, עכברים, עופות דורסים, ולטקסים ספציפיים כפי שנוכחנו בשוק הפטיש בווידה, גם סוסים ובעלי חיים אקזוטיים הנמצאים בסכנת הכחדה.

על פי תפיסה זו, בטרם האדם יפנה עם הבקשות שלו לישות הוודו, עליו להיות תחילה בנתינה. זהו המסר של הוודו גם עבור תשתית היחסים שבין אדם לאדם. "היה תחילה בנתינה, אחר כך תבקש לעצמך".

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות. לשם כך יצאנו לשייט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים

בכפר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים

מוכר בשוק הפטיש

דוכן בשוק הפטיש

יום הפסטיבל המיוחל

יום הפסטיבל הנכסף, היה ללא ספק היום החם ביותר בחיי. לא רק בגלל הטקסים והריקודים הלוהטים. הרגשתי כמו נר הנמס לשלולית שעווה ומאבד את צורתו…

תחת שמש אפריקאית קופחת, בלחות של קרוב ל 90%, נחשול הומה אדם התנקז לתהלוכה ברחוב הצר המרכזי של העיר. כמדי שנה, נבחרה העיר ווידה לארח את הפסטיבל המסורתי בבנין, כהכרת תודה על כך שמחופיה, אמנם תחת סיבות איומות של ייצוא עבדים ל"עולם החדש", הופצה דת הוודו לעולם.

מ"חוף העבדים" של ווידה, יוצאו למעלה משניים וחצי מיליון עבדים מאפריקה ב"אוניות המוות". עבדים אלו איבדו את חייהם וחירותם, אך שימרו את דתם ותפיסת החיים שלהם – הוודו. במדינות אליהם הם הגיעו, בעיקר באיים הקאריביים, קובה וברזיל, התערבב הוודו עם הנצרות ויצר שעטנז ווריאציות חדשות שלו.

לכל ישות בוודו מוקדש שבוע שבמהלכו היא ב"פרונט". שבוע בו מקיימים התושבים טקסים במיוחד לה. הישות הו Hu)), ישות הים בוודו, אחראית על הפצת הוודו בעולם. היא חוגגת את יומה ב-10.1 ולכן תאריך זה נקבע כמועד הפסטיבל.

תהלוכת הפסטיבל יצאה מביתו של מלך העיר ווידה, שבשל גילו המופלג, עיוורון החל לפשוע בו. המלכים המקומיים בבנין, באים משושלות ארוכות ימים ותפקידם נשיאותי בלבד.

אלפי אנשים לבשו את הבגד הכי חגיגי שלהם, כזה שלובשים רק אחת לשנה. מלכי וודו, נשותיהם וילדיהם זהרו בתוך בדים נוצצים בזהב וכסף. שרביטי מלוכה בצורות שונות חובקו בזרועותיהם ו"מטריות" בד ענקיות מקושטות נישאו על ידי הפמליה והצלו עליהם.

נבלעתי לתוך התהלוכה והצטערתי שלא ארזתי איתי שנורקל, כדי שיסייע לי להגביה אל מעל לשיירה ההומה ולנשום.

התהלוכה עברה דרך מקדש הפיתון שם כדי להביע משאלה כמוסה איתה הגעתי מישראל, נאלצתי ללטף ביד שמאל את נחשי הפיתון הענקיים שבמקדש ולכרוך באחדים מהם את צווארי.

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים.

ממקדש הפיתון יצאו החוגגים ברכבים אל במת הפסטיבל המרכזית בחוף הים.

לכבוד הפסטיבל ולראשונה השנה, בנו כבמה רחבה עם שטיח דשא סינתטי וכסאות פלסטיק סביבה. הם היו גאים בזה ואנחנו למען האמת, קצת התבאסנו. זה פגע ב"אותנטיות" שחיפשנו ושוב הפגיש אותי עם הקונפליקט המביך שבין הרצון המערבי שלי, לשמר את תרבויות העולם המסורתיות כפי שהן אל מול הרצון שלהם להתפתח ולשדרג את איכות חייהם והנוחות החומרית. צילום שמסכם עבורי את הדואליות הזו, הוא שגריר קמרון בבנין שישב בקהל. הוא חבש כתר עשוי מקוצים של דורבן וצדפים וגמע בשקיקה קוקה קולה.

הבנו שמטרת הפסטיבל היא סוג של "show off" ושעשוע להמונים המקומיים. הפסטיבל לא נועד לשמש כטקס דתי. בפסטיבל הוצגו ישויות וודו שונות על ידי קהילות המקדשים שלהן. כל קהילה עם הלבוש, הריקוד והפולחן הייחודי לה. ניתן היה לפגוש שם צבעוניות ומגוון מהפנט של קהילות שטרחו והגיעו לווידה מרחבי בנין כולה.

פסטיבל הוודו

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים

המלכים מגיעים לפסטיבל הוודו

ועכשיו אל החגיגות הסוחפות באמת

הפסטיבל האמיתי התחיל עבורנו דווקא ברגע שהפסטיבל הרשמי ניגמר:

שם בשעות אחה"צ המאוחרות אל תוך הלילה, פגשנו בווידה את החגיגות הסוחפות – על אדמת חמרה מאובקת, בין בתים, סמטאות וחצרות מקדשים.

הלמות תופים קראו לתושבים ולרוחות הוודו להיאסף אל טקסי הטראנס. בטקסים הקשר עם רוחות הוודו מושג באמצעות ריקוד, מוסיקה ושירה. הקשר נעשה דרך "איחוז". הרוח (הלואה) נכנסת לגוף אנושי ובכך מאפשרת לאנשים הנוכחים לדבר איתה והרוח יכולה לענות על השאלות ולבצע ריפוי.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה) או צהובה (לישות קוקו) יחד עם שמן עץ הדקל (מכונה veve). הצבע סימל את "העובדה" שהם כבר לא אותם אנשים שרקדו ברחבה עד לאותו הרגע. הם הופשטו מבגדיהם ותחת זאת עטפו אותם בחצאיות "טוטו" מקש. משלב זה בטקס, זו הייתה האלוהות שמשתמשת בגופם כאובייקט בשרותה. אלו גם הרגעים בהם הם עשו דברים פרועים או מסוכנים. כך בטקס לישות קוקו, טקס אגרסיבי יותר, אחד המשתתפים נכנס לדיבוק ותפס לי את היד. הוא התעקש לברך אותי ולאחל שיתגשמו משאלותי על ידי כך שחתך את עצמו באובססיביות כפייתית עם סכין מאונקל. הדם שלו הוקז מהזרועות, מבית החזה ומהלחיים ולא הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו. המשאלה היחידה שעברה לי בראש כאשר ברך אותי, היתה להשתחרר מהאחיזה ומהדיבוק שלו. רק התזה של מים עם עלים מטהרים, סייעה לו לצאת מהטראנס ולחזור לעצמו.

על מנת לשמר את הישות בתוכם, המשיכו "הנאחזים" למרוח על עצמם אבקה צבעונית לאורך הטקס כולו. לקראת סיום הטקס, כאשר הם הוטלו לפתע על הרצפה ופרכסו, רצו אליהם המסייעים, שטפו מהם את האבקה וטיהרו את רוחם באמצעות ענפים והתזת מים. כך עזרו להם לסיים את המסע הרוחני ולחזור לעצמם.

באנו לצפות בטקסים, לצלם ולכתוב כתבה, אך במהרה גילינו שאנחנו נשאבים עמוק לתוך נבכי הטקסים וחווים אותם עם התושבים באמצעות כל החושים שלנו.

היינו הכי קרוב שאפשר. אולי קרובים מדי. רסיסי שמן דקלים וסוראבי חריף הותזו מהפה של הכוהנים והכתימו אותנו. משחת ה-veve הכתומה מהפולחנים, נדבקה לכפות ידינו וכל בננה ואננס שאכלנו מאותם הרגעים, הוחתם בטעם לוואי. תרנגולים ועיזים נשחטו אל מול עינינו ונחשי פיתון ליפפו את צווארנו. התפתחה בנו חוויה עוצמתית במיוחד.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה)

בטקס גאמבאדה

טקס הקוקו האגרסיבי

טקס הקוקו

שני טקסים מרשימים ופופולריים במיוחד, התקיימו בשבוע הפסטיבל – למרות שאינם מוקדשים לישויות הוודו אלא לרוחות אחרות:

אגונגון – האב הקדמון, וזנגבטו – הרוח ששומר על האנשים בלילה. סוג של "משמר אזרחי".

טקסים אלו לקוחים מהפולקלור והדת העממית של מערב אפריקה שקדמו להתפתחות הוודו והשתלבו בתוכה. מקורם בשתי הקבוצות האתניות הגדולות באזור: היורובה, הקבוצה האתנית הגדולה בניגריה המונה כשלושים מיליון איש והפון – הקבוצה האתנית הגדולה בבנין.

הטקסים החלו סמוך לשקיעה וגווני הזהב בשמי אפריקה הוסיפו להם נופח דרמתי נוסף. למען האמת דרמה ולרגעים אפילו חרדה, לא חסרו בהם גם כך…

טקס אגונגון, האב הקדמון

בתי הכפר התרוקנו מתושביהם. עוללים במנשא על גב האימהות, זקני הכפר  ובעיקר נערים ונערות נאספו אל שער הכניסה לכפר. חבורת גברים החלה להכות בתופים. כך הם החלו לזמן אל הרחבה את רוחות "המתים החיים". דמויות רבות החלו להופיע בזו אחר זו בתחפושות מפוארות, צבעוניות וגדולות. לא ניתן היה לראות ראש או פנים, באף אחת מהן. בקרב הקהילה אף אחד לא יודע מיהם האנשים המגלמים את רוחות האבות. העניין הזה סודי ביותר. אם אישה חושבת שזה בעלה, אסור יהיה לה בשום פנים ואופן לגלות ולדבר על זה בקול רם. רק גברים יגלמו אותם.

חמש עשרה דמויות ענק הגיעו אל הטקס. כל אחת נתנה בתורה את ה"שואו" הייחודי לה. מדובר בטקס פרוע ויקר מאד המתבצע בבנין בכמה מועדים: כארבעים ואחד ימים לאחר שהאדם מת, בפסטיבל השנתי המסורתי וכשהמשפחה תרצה לסמן לרוחות המתים שלא שכחו אותם.

אל הטקס מגיעות רוחות ידידותיות בדומה לאגונגון, המסתובב עם חצאית צבעונית ענקית ומשעשע בנחמדות את הקהל. אולם חלק מהאבות הקדמונים והדמויות בטקס מאד אלימות והאנשים מתעלפים כשהרוח נוגעת בהם. הן אלימות כדי להזכיר לאנשים שהם יכולים להיות נעימים אם הם שומרים על ההרמוניה אבל יענישו אותם אם יסטו מדרך הישר. חלק מהדמויות המחופשות נהגו להיות אנשים עם מזג נעים בחייהם וחלקם היו אגרסיביים עם פתיל קצר. כך בדיוק הם ממשיכים להיות גם בתור "המתים החיים" כיום.

אל הטקס הזה, באים בעיקר צעירי הכפר המחפשים מקום לתיעול עודף ההורמונים, האנרגיה והתוקפנות. במהלך הטקס הם מתגרים בדמות האב הקדמון. עושים שוו אוף של מי מעז להתקרב אליה, מי בורח ומי חצוף. הטקס מאפשר להם סוג של ביטוי לגבריות.

בכל פעם שהדמות המאיימת התקרבה לקהל, הבחורות הצעירות שהקיפו אותי, קראו בקאנון וביחד, משפטי הגנה כנגדה. התקשיתי להבין מדוע הם כל כך פוחדים מהדמות הזו. אך אז קרה משהו מפתיע שגרם לי להבין היטב את חרדת הקהל. האמת? ממש נצרבה בי ההבנה…

ברגעים שלפני "ההבנה", הצטופפתי עם נשות הכפר והקהל שצפה בטקס מסביב. הנשים מיששו לי את השיער ואת הקעקוע שעל הכתף ולא שמו לב שהישות העצבנית מתקרבת אלינו. הן התעוררו לכך בבהלה כשהישות כבר עטה עלינו ואני חטפתי הצלפה נוראית מהשוט שלו שהיה עשוי מענף עץ דק וארוך. התרסקתי על הרצפה לכאוס עם ועל כל בנות הכפר שהצטופפו איתי. לקח לי זמן להבין מתוך ערמת איברי הגוף, אילו מהם שייכים לי.

טקס אגונגו

הטקס לזנגבטו, שומר הלילה

בשעות הלילה, יודעים תושבי בנין, שזנגבטו עובר בכפרים ושעדיף להימנע אפילו מהוצאה של יד מחלון הבית. זנגבטו מרחף בסמטאות הכפרים בצורה מטורפת ומעיף את כולם לבתים. המסר שלו הוא: "שבו בבתים, אין לכם מה לחפש פה בלילה!", שהרי הפשע מתרחש בלילות. גם בטקסים הוא שעט ברחבה במהירות. הוא נראה כמו קונוס ענק – רחב וגבוה, העשוי מחבלים צבעוניים. בתנועתו המרחפת הוא ערבל את אדמת החמרה לאבק שנישא באוויר. בכך הוא הזכיר לי את המברשות הצבעוניות במתקן של רחיצת המכוניות בארץ. הרוח יכולה לפגוע בך והקהל, בעיקר הצעירים, בורח ממנה. נדרסתי על ידי כמה מאלה שחיפשו הורמונים ואקשן, כשהתחככו ללא שליטה בכל עובר ושב. אני מקווה שזנגבטו יהיה סלחן כלפי.

ברגעים שונים במהלך הטקס, עצרו את זנגבטו, פרקו את הקונוס שלו – שכבה אחר שכבה והוכיחו לצופים, כין אין בפנים אדם שמפעיל אותו. כך הם מראים את כוחה של הרוח. הם מראים לקהל שקונוס הזנגבטו חלול וכל שנותר בבסיסו הוא מזבח קטן, עליו הקריבו במהלך הטקס תרנגולות. למרות שבמהלך הטקס זהות הבן או הבת המשחקים את זנבגטו לא נחשפת, זהותם לפני ואחרי הטקס ידועה ואינה נשמרת בסוד.

את זנגבטו המקורי הרבנו לפגוש בסמטאות הכפרים. במקומות בהם נטו התושבים להשליך פסולת מהבתים לרחוב, הציבו בובות קש של זנגבטו כמניעה. עובדה זו עצרה את הפיכת הסמטאות למזבלה. זו דוגמא נהדרת לתפקיד הרוחות בעיצוב אורח החיים בבנין. בשמירה על ההרמוניה שבין האדם לקוסמוס.

ראש האחווה של זנגבטו, נקרא זאנגה ונחשב לאחד האנשים הכי אמינים וישרים בחברה. הוא נקרא לפתור סכסוכים בין משפחות ובין בעל ואשה והופך להיות המגשר לפני שסכסוך גדל ועובר אל המלך או אל מנהיג אחר.

פסלי זנגבטו בכפרים שתפקידם לוודא שלא ישליכו פסולת לרחוב

רגע לפני הסוף – טקס הטראנס והצעה רומנטית במיוחד

הגענו לכפר קטן והתקבלנו על ידי הכהן הגדול: קאפדונו ג'אסטין אבימדה. הוזמנו כאורחי כבוד לביתו. הכוהן הגיש לנו משקה אלכוהולי מתוך מיכל פלסטיק גדול המאוכלס בצמחים שונים, זרעים ותמרים.

אולי הכוסית ששתיתי על הבוקר על בטן ריקה, גרמה לי להתחיל לחשוב שהכוהן מחייך אלי במיוחד…

בהמשך היום, היחסים בינינו התחממו.

הלמות תופים קראו לנו לצאת מביתו אל ה"כיכר" החולית של הכפר, שם חיכו המקומיים לכוהן. כפי שצייתנו אנו לתופים, כך גם רוחות הוודו החלו להגיע אל הרחבה.

מספר גברים הלכו בה מצד לצד. חיכו לרגע בו הרוח תבחר להיאחז בהם.

כאשר זה קרה המעבר היה חד. הם החלו לרעוד, לגלגל עיניים ונפלו. אנשי הכפר רצו אליהם, עטפו אותם בחצאית "טוטו" מקש ומרחו אותם באבקה צהובה. מעבר חד מהיות האדם בן אנוש להפיכתו לכלי בשירותו של האל.

לאחר כמה דקות התאוששו הגברים, קמו ורצו לכיוון שפת הלגונה. לא הבנו מה קורה, אבל פתחנו בריצה מהירה אחריהם. על שפת הלגונה, לצד סירות עץ קטנות ורשתות דיג, עמד מזבח לאל "קוקו". אל הברכה. "הנאחז" עלה עליו לקבל את ברכת האל, מרח את עצמו באבקה צהובה נוספת ורץ חזרה לכיכר.

חצאיות הקש התנופפו, הסתחררו והתגלגלו על בעליהם. תושבי הכפר שרו ורקדו לצידם. הטקס היה תזזיתי ובמקצב מטורף.

תושבי הכפר קיבלו אותי אליהם וניסו ללמד אותי את הריקוד המקומי. הכהן הגדול נראה מבסוט מקצב הלמידה שלי. חיוכיו קיבלו תוקף. גם המבט.

יציאה מטראנס בטקס הקוקו

בכפר אנשי הקוקו

ברגע בלתי צפוי, החלו הגברים ליפול אחד אחד ונהיו מעט אגרסיביים. חבורה של גברים היתה צריכה להשתלט עליהם ולנסות להרגיע. היו אלו הרגעים של היציאה מהטראנס. הגברים נראו מבולבלים ולא הבינו מה קורה סביבם. מים שבתוכם הושרו עלים, הותזו עליהם וטיהרו אותם.

תם הטקס. הכהן ליווה אותנו אל הלגונה.

הוא היה נועז וניגש ישר לעניין.

הוא לא הציע שנשב על כוס קפה בניני חם, הוא פשוט הציע שנתחתן.

אמרתי לו שאני חייבת תחילה לברר מה קרה לאשתו, על מנת להבין מה עלול להיות גורלי כאשת כהן וודו נחשב.

הסתבר לי שהוא נשוי לשתי נשים באושר ועושר ומציע לי להפוך להיות האישה השלישית.

לאשת הכהן אסור לגור אתו באותו הבית ושתי הנשים גרות כל אחת מהן, בבית נפרד. הוא מבלה עם כל אחת מהן לסירוגין במשך שבוע. יש להם שבעה ילדים. אחד מהם הפך לכוהן בעצמו.

לשאלתנו כיצד נבחר דווקא הבן הזה לג'וב החדש, סיפר הכהן שבנו עבר שתי תאונות קשות. בראשונה נפל מגובה של ארבעה מטר והשנייה היתה תאונת דרכים. משיצא הבן ללא פגע, התעורר חשדם. הם פנו ל"איפה", קוראי העתידות ואלו אישרו שזהו הבן שנבחר לשמש ככהן הוודו הבא במשפחה.

סדר יומו של הכהן עמוס מאד. הוא מתעורר מדי יום בשלוש לפנות בוקר ומתחיל בטקסי הפולחן לארבעת אלי הוודו, אותם הוא משרת.

בתגובה להצעה הנדיבה שלו, עניתי משהו כמו – "זה לא אתה זו אני" והוא התעקש לקבל למרות זאת, את מספר הטלפון שלי.

זרמתי…

מימין כהן הוודו שהציע לי נישואים

מאחורי הקלעים של המסע המאתגר

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

ביומיים הראשונים טיילתי בלבוש חורפי באחת המדינות החמות והלחות בעולם.

דחפנו לאחר כל עצירה את הרכב כדי שהוא יתניע.

מדי לילה נשאלנו מה אנחנו רוצים לארוחת הבוקר ומדי בוקר לא חיכתה לנו שום ארוחה.

צינור של זרם קר בלבד חיכה לנו במקלחת של סוף היום ובשירותים דליי פלסטיק שימשו כנייר טואלט (המקומיים מקפידים לאור זה, לאכול ביד ימין בלבד).

בחדרים היה מזגן! אבל לא היה שלט.

במשך שבוע אכלנו אורז עם רוטב שהוגש בצד, בו בושלו עגבניה ובצל. הניסיון לאכול בשר, נתקל בגושים יבשים, קשים ותפלים.

הבנינים אוכלים לרוב, אפילו כארוחת בוקר, עיסה דביקה וחמוצה העשויה מקמח תירס או קסאבה (סוג של תפו"א) ותבשיל ירקות חריף (Agou-azin y noussounou).

חגגנו בעיקר על אננס טרי, פאפאיות ובננות מתוקות וניסינו את היוגורט המקומי, שעשוי בכלל מתירס. אמממ…לא מומלץ.

ושם, מאחורי הקלעים, היה גם "דומינו ראלי של תקלות" שהכניסו אותי לטכנופוביה חסרת אונים: הפוקוס במצלמה עם העדשה הרחבה שלי התקלקל ביום השני לטיול וכל קליק, היה תוצר של מאבק נחוש ויזע רב.

בנוסף תוכנת הוורד בלפטופ נדפקה וככתבת הרגשתי סנדלרית יחפה (עד שמערכת מסע אחר אונליין הצילו אותי עם זה). ואפרופו סנדלים, ביום הצילומים הראשון, מרוב התרגשות, לקחתי בטעות שני סנדלים מזוגות שונים והסתובבתי כמצולמת לכתבה, עם כף רגל ימנית כחולה והשנייה באדום.

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

סוף דבר

הוודו משמש בבנין כאורח חיים, כאוסף של חוקים וקודים של התנהגות שמטרתם שמירה על ההרמוניה שבין אדם לחברו ובין האדם לקוסמוס.

בתוך החוויה האקסטרימית הזו הנחווית כ"מסע אחר", פגשנו כמיהה אנושית לרצות את רוחות וכוחות הטבע, רוחות ה"מתים החיים" ובסוד, במרחב הפחות מדובר, להשקיט גם את כוחות הכישוף והמאגיה השחורה.

הצורך לפייס את הכוחות שאין לאדם שליטה עליהם, נולד מתוך הפחד האנושי הקיומי מפני כישלון, חולי ומוות. הפחד מפני החוויה של חוסר השליטה.

הכמיהה הזו להגנה, הצליחה לעורר בנו אמפתיה על אף המראות הקשים.

גיליתי את הדומה והמשותף בין הוודו לפילוסופיות ודתות אחרות ולרגע נדמה היה לי שאני בכלל במסע שורשים אל העבר היהודי שלי.

מפת בנין:

מידע שימושי למטיילים בבנין

למרות שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות. חופים יפים, כפרי דייגים, שמורות טבע, מפגש עם תרבות הוודו ואפילו מסעדות טובות וחיי לילה סוערים הם רק חלק ממה שמחכה לנוסעים לבנין.

אתרים חשובים

אף שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות רבות. אחת הידועות שבהן היא כפרי הדייגים הבנויים על כלונסאות בלב הלגונות, לא הרחק מעיר הבירה פורטו נובו. העיר קוטונו, השוכנת באותו אזור, היא אתר נופש פופולרי, המציע חופים יפים, מסעדות אפריקניות משובחות וחיי לילה ערים. העיר אבומיי שימשה בעבר בירת ממלכת דאהומי, וכדאי לבקר בה בארמון ובמוזיאון המלכותיים. העיר אווידה, הנמצאת אף היא בדרום בנין, היא מרכז של תרבות הוודו. המוזיאונים הפועלים כאן, ובהם המוזיאון ההיסטורי והמוזיאון לאמנויות ולתרבות הוודו, מתעדים את המורשת העשירה של תרבות זו. הפארק הלאומי פנדג'ארי שבצפון-מערב בנין נחשב לאחת משמורות הטבע המרהיבות של מערב אפריקה (זהירות: האזור נחשב בלתי בטוח למטיילים!).

הנחיות למטייל הישראלי

המבקרים בבנין צריכים להצטייד באשרה שניתן להשיגה אצל קונסולית הכבוד בירושלים או באמצעות טופס דיגיטלי (אפשר גם באמצעות סוכנויות להפקת ויזות). המבקרים בבנין נדרשים רשמית להציג אישור על קבלת חיסון נגד קדחת צהובה. שדה התעופה הבינלאומי של בנין נמצא בקוטונו (דרומית-מערבית לפורטו נובו הבירה), וניתן להגיע אליו בטיסות מאדיס אבבה, מפאריז, מבריסל או מלונדון. לאתיופיין איירליינס טיסה מישראל דרך אתיופיה. לבאים לבנין כדאי להצטייד באירו, שכן מטבע זר אחר ניתן להמיר רק בקוטונו. מומלץ לבקש אישור לפני שמצלמים. שגרירות ישראל בחוף השנהב משמשת כשגרירות לא-תושבת בבנין.

———–

המסע נערך בשיתוף:

מיי טריפ טיולים – My Trip

וחברת התעופה:
אתיופיאן איירליינס