שי גיטרמן | צילום: סלבה
יש הרבה רעש סביב ברצלונה בשנים האחרונות. אנחנו קוראים עליה במגזינים, רואים אותה כמעט בכל סרט, ואז קוראים עוד קצת במגזינים. אין חברה שלא שלחה לשם את ה- TEAM שלה, ויש אפילו חברות שמחזיקות שם דירות קבועות לסקייטרים שלה. מה הסיבה לכך?
אין דרך טובה יותר מאשר לבדוק את הדברים מקרוב, וזו הסיבה שיום בהיר אחד יצאתי מראשון לציון ב- 4:00 בבוקר, ולאחר ארבע שעות טיסה מצאתי את עצמי צועד ברחובות ברצלונה עם שני תיקים, סקייט ומפת העיר.
ההתחלה תמיד קשה…
דבר ראשון, הייתי צריך לחפש מקום לישון (זול, אם אפשר). אז לאחר חיפושים רבים וביקור בסמטאות הכי חשוכות (לא מומלץ) מצאתי כמה אכסניות שמחיריהן נעו בין 12 – 20 יורו ללילה למיטה בחדר מיטות. בחרתי אחת מהן, ובלי להתמהמה זרקתי הכול בארונית שהם מספקים (כדאי להביא מנעול גדול), תפסתי את הסקייט החדש שקניתי לפני הטיסה ושעטתי ברחובות הצרים, בודק ימינה ושמאלה בחיפוש אחר הספוטים המפורסמים (ואולי גם כמה סקייטרים מפורסמים).
בערך 100 מטר מהאכסנייה, להפתעתי הגעתי ל"מוזיאון לאמנות עכשווית", המוכר יותר בשם "מקבה" (Macba) , שכל סקייטר משכיל מכיר את הקרבים השחורים והארוכים שלו.
בגלל שהגעתי בצהריים המוקדמים ועוד לא היו במקום יותר מדי סקייטרים, התחלתי לנסוע בהיסוס, כששומר המוזיאון מסתכל עלי בעיניים חשדניות (או שרק היה נדמה לי, מתוך הרגל).
לאחר כמה גריינדים, כשראיתי שאין שום תגובה עויינת מצד השומר בזמן שאני משחית למוזיאון את השיש היקר שלו, התחלתי להבין מה כל כך טוב בעיר. אבל זה, כמובן, היה רק קצה הקרחון.
בשעות אחר הצהריים התחילו לזחול מהמחילות שלהם עוד ועוד סקייטרים, שלאחר שיחה קצרה עם חלק מהם הבנתי עד כמה המקום הוא מוקד משיכה מכל העולם. היו שם סקייטרים מכל הצבעים, מכל המינים ומכל הארצות.
לאחר כמה שעות של טחינת כל פיסת שיש ובטון, הוצאתי את המצלמה והתחלתי להרביץ תמונות, עד שקרה משהו מוזר: השומר ניגש אלי ואמר שאסור לצלם בשטח המוזיאון עם פלאש (?!) … אבל לשבור להם את השיש מותר?!
בסוף היום, לאחר מתן "כיפים" לחבר'ה – שדרך אגב, בגלל שכולם באים לשם כדי לנסוע, כלומר, לעשות כיף, אפשר להתחבר אליהם ממש בקלות ובתוך דקות הופכים לחברים הכי טובים – פרשתי לאכסנייה להתרעננות קצרה לפני הסיבוב הלילי.
בסביבות 22:00 בלילה הגחתי לכיוון המוזיאון כדי לבדוק אם עדיין נוסעים שם, ו….כן, כן, היה שם כמעט אותו מספר סקייטרים כמו במהלך היום, מה שגרם לי לחשוב על השיש המשובח שממנו עשויים הקרבים במוזיאון, שכל יום מחליקים עליו עשרות רוכבים במשך כמה שנים והוא נראה כמעט חדש.
היום השני: אני והמאהב הלטיני שלי נוסעים
את היום השני התחלתי בסיבוב היכרות עם העיר, ועשיתי מה שאני בדרך כלל עושה במקום חדש: מתרחק כמה שיותר מהאכסנייה ואז מנסה לחזור אליה (בלי מפה). ומכיוון שאין לי חוש כיוון, יוצא לי לעבור כמעט בכל רחוב באזור לפני שאני מוצא את הדרך חזרה. נסו את זה פעם.
בצהריים הלכתי לחימום קל ל"מקבה", שהפך בינתיים למקום המפגש לפני ואחרי כלSession , ושם פגשתי את איבן, סקייטר מפרו שגר בברצלונה כבר הרבה שנים, אשר הציע לי לבוא איתו לסיבוב ספוטים קצר, וכמובן שלא סירבתי.
מאותו רגע איבן הפך למאהב הלטיני שלי. עלינו על האופנוע שלו, חיבקתי אותו חזק חזק, וטסנו לעבר השקיעה… אא… כלומר הסקייטפארק בצפון העיר שנקראGuinaueta (גינאואטה).
הפארק עצמו לא הרשים אותי כמו הדרך לשם. כל עשר שניות איבן הצביע ימינה ושמאלה בסגנון: "מימין אתם רואים את ה-Rail שג'יימי תומס הביא עליוBs TailSlide , משמאל את רואים את הלדג' שקוסטון הביא עליוNollie To Noseslide , מימין ספוט ומשמאל ספוט…".
בכל שנותי כסקייטר (וזה הרבה שנים) לא ראיתי כל כך הרבה ספוטים, בנקים, ריילים, קרבים, לדג'ים, מדרגות……אהההההה!!!
או-קיי, נחזור לעיקר: הסקייטפארק. הוא היה בנוי מהרבה מיני רמפות מבטון, שהשיפועים שלהן מזכירים את השיפועים של הקוארטרים בגן סאקר בירושלים, כלומר, חזקים ואינטנסיביים.
(מי שלא מצא מאהב לטיני יכול לקחת את המטרו קו L3 עד לתחנתCanyelles , ולהמשיך ישר מהתחנה כ-200 מטר על הכביש הראשי. הפארק נמצא ממש על הכביש, בין שני הנתיבים!).
לאחר כשעה של התבשלות בשמש, החלטנו להמשיך לעוד פארק קטן שנמצא על חוף הים, ועלינו על האופנוע. הפארק בים היה בנוי משתי מיני רפמות מחוברות ב-Spine , ובסמוך הייתה מעין פול קטנה ומסכנה, שהייתה דווקא טובה ליציאה בתרגילים.
(קחו קו L4 במטרו עד לתחנתPoblenou , ומשם תרכבו לכיוון חוף Mar-Bella).
לסיום, לאחר כמה התרסקויות קטלניות על רמפות הבטון, חזרנו, כמובן, ל"מקבה" לכמה גריינדים עייפים.
היום השלישי: חיי הלילה של ברצלונה מתגלים לעיני
בוקר טוב! לאחר כמה סיבובים חסרי תכלית בעיר, בציפייה ששמש הצהריים תירגע קצת, הגעתי לכיכר שמול האוניברסיטה (האוניברסיטה נמצאת במרחק הליכה מהמוזיאון), ששם עמדו להם שלושה קרבים שחורים ותמימים, שכל אחד מהם באורך מדינת ישראל בערך.
ניסיתי לנסוע עליהם, אבל מכיוון שעוברים שם המון אנשים וכל נפילה יכולה להסתיים בסקייט קבור מתחת לגלגלי אוטובוס, המשכתי לתחנת המטרו לכיוון Sants Estacio קו L3 אוL5 , שכולם כבר מכירים את ספסלי השיש הדו-מפלסיים שנחרשו בכל סרט ומגזין. כשאני אומר "נחרשו" אני מתכוון לזה, מפני שכשהגעתי התאכזבתי לגלות שכמעט לא נשאר מהם כלום לאחר שמאות ואולי אלפי סקייטרים חרשו עליהם. אולם, בכל זאת, אולתרו שם כמה "מתקנים", כמו ספסל עץ שפורק מאחת הפינות והונח בירידה של שלוש המדרגות, בתור לדג' או פלטת ברזל שהפכה לג'מפ טובה. את שאר היום העברתי במלחמה עם הקרבים הפצועים, אבל בכל זאת מחליקים.
באותו הערב גיליתי בין הסמטאות שבאזור האכסנייה את פאב המנולו(Bar Manolo) . זהו פאב שחייב להימצא, לדעתי, בכל עיר שמכבדת את הסקייטרים שלה – פאב של סקייטרים! היה שם מסך ענק שהקרין ברצף סרטי סקייט, מוזיקה טובה, והופיעו שם כל הפרצופים המזיעים שקלטתי ברחובות העיר במשך היום.
אז לאחר לגימת כמות נכבדת של נוזלים תוך כדי צפייה ב-"Real to Reel" , דידיתי החוצה וגיליתי תגלית מרעישה נוספת – מול הבר יושבים שני זקנים מאובקים בקמח, ואם ניגשים אליהם ונותנים להם שני יורו הם נכנסים לתוך מעין מחסן ויוצאים עם קופסה מכובדת מלאה בדברי מאפה טריים וטעימים. ניסיתי לברר מה פשר המחיר המגוחך – אולי זה שאריות, אולי זה מורעל – אבל הכול טרי טרי והתשובה היחידה שהצלחתי להוציא מהם בקשר למחיר היא "ככה בעל הבית רוצה". או-קיי.
למי שמתכנן לבלות חיי לילה סוערים, אז שיצפה להתחיל את הלילה ב- 24:00 באיזה פאב, כי רק ב-2:30 בערך כולם מתחילים לשעוט לכיוון הדיסקוטקים. ברחובRambla (הרחוב התיירותי הראשי) מחלקים כניסות חינם למועדונים. הסקייטרים המליצו לי על ה- “Paloma” – לא יודע, לא הייתי, לילה טוב!
היום הרביעי: החיפוש אחר הספוטים נמשך
לאחר לילה קשה שבו נשברה לי המיטה לשניים, ואת רובו העברתי על הרצפה, הסתובבתי עקום וכואב בין רחובות הרובע הגותי בעיר, אשר נראה כמו סט הצילומים של הסרט "בטמן" עם כל הפסלים והבניינים המפחידים.
את ה"מקבה" כבר מיציתי, לכן החלטתי לחקור את האזורים היותר רחוקים בעיר.
עברתי דרך Parallel (הרבה מנואלים שהם גם קרבים. נמצא ברחוב Parallel ליד תחנת Parallel של המטרו), לראות אם יש מישהו שרוצה להצטרף, אך כולם היו די מקובעים ולא רצו להתחיל במסעות במטרו.
המשכתי לבד ל-Besos (יש כמה דרכים להגיע לשם. אני לקחתי קו L2 ל-San Marti ומשם הלכתי ברגל לפינת רחובות Gran Via ו-Rambla Prim ).
להפתעתי, ביציאה מהמטרו צצה לפני ג'אמפ הברזל הצרה והפסיכית (אם אפשר לקרוא לה ג'אמפ), שרואים לפעמים בעיתונים. לנסות אותה לא יכולתי כי היו שם מיליון אנשים, אבל בכל מקרה היא נראית קשה לביצוע.
כשהגעתי לפינת הרחובות הנ"ל נגלו לפני גלי הבטון הידועים והענקיים, שבגלל חוסר כוח טוטאלי, לא ניסיתי יותר מדי, פשוט נסעתי עליהם הלוך ושוב עד שנמאס לי, והמשכתי לחפש את המקום השני שאמור להיות באזור – הגאפ לבנק. לא משנה כמה חיפשתי, לא מצאתי את המקום (אמרו לי שקשה למצוא אותו), לכן אם מישהו מכם מתכנן להגיע לשם, כדאי שיקח איתו סקייטר מקומי או מישהו שיודע איפה זה.
כשהתחיל להחשיך, החלטתי לחזור למרכז כי פשוט ריחמתי על מי שינסה לשדוד אותי, חבל עליו….אימאל'ה…חשוך פה!!! (המליצו לי לא להסתובב שם בחשכה – הרחובות שוממים ואין משטרה בשפע שתגן עלי/כם מכל פגע). את שאר הערב העברתי בישיבה ב"מקבה" – הייתי חייב לנוח קצת –
וסיימתי, כמובן, בפאב ה"מנולה", בוהה בסרט Sorry של ,Flip
סופר את הספוטים שהכרתי אישית.
היום החמישי והאחרון: אני מחפש איך להגיד למשפחה שאני עובר לספרד לתמיד
זהו! היום האחרון! איך כבר נגמר?! עוד לא הספקתי לרכוב בשמינית מהמקומות, איזה שמינית?! מאית!
בערב הקודם פגשתי סקייטר צרפתי שקוראים לו גיום. הוא חי בברצלונה כדי לצלם תמונות סקייט למגזינים צרפתיים ואנגליים. החלטתי לקפוץ אליו הביתה לביקור, ולאחר שיחה איתו התברר לי ששבוע לפני שהגעתי, ישנו בדירה הזו במשך כל הקיץ כל ה- Team של Flip.
אח! פספסתי אותם בשבוע!
הוא הראה לי תמונות שצילם במשך הקיץ ובהן קלטתי עוד ועוד ספוטים חדשים בעיר… די! אני לא עומד בזה!
לסיכום, כמה רעיונות לטיול טוב:
בסופו של דבר הכרחתי את עצמי לארוז ולעלות למטוס כשכל שנייה דמיינתי איך אני מתקשר הביתה ומודיע שלא יחכו לי כי אני נשאר בברצלונה עד להודעה חדשה… טוב, לפחות יש לי עדיין טעם של עוד, וזה אומר שאני בטוח אחזור לשם מתישהו.
במשך ארבע שעות הטיסה חזרה, חוץ מלהרגיש רגשי חרטה על שעליתי בכלל למטוס, חשבתי לאילו מסקנות הגעתי בטיול, שבהן אני רוצה לשתף אתכם:
דבר ראשון, ברצלונה בהחלט עומדת בכבוד מאחורי הכינוי שנתנו לה – "גן עדן לסקייטרים" (ולא רק לסקייטבורד)
למי שרוצה לחסוך, כדאי לטוס לברצלונה בטיסת צ'רטר או בטיסה של הרגע האחרון (300 $ בערך)
צאו מהארץ עם כל הציוד שאתם צריכים, מפני ששם הכול יותר יקר. לדוגמה: קרש עולה שם 90$
כשאתם מחפשים מקום זול לישון, חפשו כמה שיותר רחוק מהרחובות הראשיים את הסמל – האות פי באנגלית (פנסיון) – שמתחתיו כוכב אחד, כלומר, הכי ג'יפה. כשאתם נוסעים על סקייט שימו עין כל הזמן על התיק שלכם, כי גנבות הן דבר שכיח… התחבורה הכי נוחה בעיר היא המטרו, שלוקחת אתכם כמעט לכל מקום. אז בשדה התעופה גשו לדלפק המידע לתייר ובקשו את מפת העיר שכוללת את מפת המטרו.
בלילה לא כדאי להסתובב בסמטאות החשוכות לבד, ואם כבר אתם שם אז שלא יהיה עליכם שוב דבר יקר מדי, חוץ מהסקייט, כמובן, שטוב גם בתור הגנה עצמית… התקופה שבה כדאי להגיע תלויה במה אתם רוצים לעשות: בקיץ חם מאוד ותראו המון פרואים, אבל כדי לרכוב בכל ספוט תצטרכו להילחם קצת עם המרפקים (המון סקייטרים!), ובמשך שאר השנה ריק הרבה יותר אבל אפשר לנסוע בכל ספוט ללא הפרעה, החלטה שלכם (בחורף לא יורד הרבה גשם). למי שקיבל חשק לזרוק הכול ולטוס לשם, אני מקווה שהכתבה נתנה לכם קצת מידע כדי להתחיל את הטיול בצורה חלקה, ואני מאמין שזהו אחד הטיולים שבחיים לא תשכחו!
|
