ברלין: ברגע שבו הנורמליות פוגשת את הטירוף

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר בכרי העשב של הקיץ, במדרונות הירוקים של אגם קרומה לאנקה (Krumme Lanke) או אגם הלנזה (Halensee) שבלב העיר, גדושים אלפי משתזפים עירומים לחלוטין, גברים ונשים משחקים כדורעף בעירום, קוראים עיתון או משוחחים בחביבות עם שכניהם לעשב. אני נזכר בחיוך במוכר הגלידה צופר על אופניו, תיבה עם קרח קשורה מאחוריו, ושורות של גברים ונשים מעורטלים לגמרי עומדים בתור גרמני ממושמע כדי לקנות גלידת וניל או שוקולד, עירומם תלוי בין ירכיהם כמטוטלת של זמן אחר.

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר גם בתוגת הסתיו, בכסיסת האודם של היערות האלו שלובשים אדרת כתומה ואדומה, בצבעי השחור והלבן הנהדרים של החורף, כשהעיר משרטטת את עצמה בעיפרון של פחם ומתכנסת לתוך נמנום של עצב. אני נזכר בגביעים המתוקים של גלו־ויין (יין חם) עם קינמון ששותים בשווקים של חג המולד מתחת לכנסיית הזיכרון ובכיכר העירייה של שטגליץ, בחלונות הראווה המציגים את המשפחה הקדושה, עם ישו התינוק שוכב בעריסה ומוקף מלאכים ומלכים.

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר בשכנה הבלונדית שלי, פראו באקהאוס, מניחה כל לילה מסוף נובמבר עד סוף דצמבר כוכבי זהב על מדרגות הלבד האדומות המובילות לפתח הדירה שלה והדירה שלי. אני זוכר אותה תולה פעמוני זהב על אשוחים קטנים בעציצים ומפזרת מלאכי זהב ורסיסי זהב על חדר המדרגות כולו, ובלילות היא תוחבת כרטיסי ברכה מתחת לדלת שלי וכותבת עליהם חג מולד שמח, יוזף, מי ייתן שאלוהים יחייך גם אליכם בישראל בשנה הבאה. אני יושב עכשיו בשיכון תל אביבי נמוך תקרה ומתגעגע אליך כל כך, פראו באקהאוס, לצבעי התום ההם של חג המולד הגרמני.

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר בעגלת הקניות שהייתי גורר בכל שבת בבוקר מסופרמרקט "רייכלט" לאורך רחוב אולאנד אל הבית שלי בכיכר כנסיית לודוויג הקדוש, עגלה מלאה גבינות משובחות עתירות שומן ונקניקים נהדרים ולחמניות טריות עם זרעי חמנית, אבל בעיקר ב"גבינת כבד", מעדן מקומי של כיכר בשר חתוכה לפרוסות שצריך לאפות בחום נמוך עם תפוחי אדמה וגבעולי אספרגוס של "בייליץ", ולעצום עיניים בתענוג. אני נזכר בכעס במחירו הזעום עד גיחוך של סל הקניות השבועי, לעומת מחירי התועפות של תל אביב. אני נזכר בדברים הקטנים שעושים את החיים נוחים ויפים כל כך, במקלוני הפלסטיק הנאים שמניחים על הסרט הנע בסופרמרקט כדי להבדיל בין המצרכים שלך לאלו של העומד מאחוריך, וחושב לעצמי, לעזאזל, למה לא כאן, למה לא אצלנו.

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר בתחושת השיכרון של החופש, בתעלות הירוקות של השפרה וגשרוני האבן המתקמרים עליהן, בגלריות הכורעות תחת פאר תרבות ואמנות, בשש הקומות הנהדרות של בית הכלבו "קה.דה.וה" של כיכר ויטנברג ובדוכן נקניקיות קרקאואר השמנות והמתפקעות שניצב לפניו, סמוך לשלט הזיכרון הצנוע הנושא את שמם של כמה ממחנות ההשמדה. אני נזכר בשוקי העתיקות הססגוניים של יום ראשון, בתהלוכות כריסטופר ומצעד האהבה והשיכורים בתחנות התחתית, עם הקעקועים והמבט המזוגג.
אני נזכר בקנאה בתחבורה הציבורית המשוכללת והנוחה, שמוציאה כל ישראלי מדעתו: בתוך עשרים דקות הייתי חוצה ברכבת תחתית נהדרת עיר ענקית, גדולה בשטחה פי 18 מתל אביב. אוטובוס קומתיים צהוב חולף ברחובות הראשיים ברחש קל, לא מטרטר ומרעיש עולמות כמו אצלנו, והכל בלי פקקים, בלי תאונות, בלי זיהום אוויר. למה כאן זה אפשרי ואצלנו לא, אני זוכר שכעסתי כל פעם מחדש. למה רק במדינת היהודים שלי, הכל שרוי בערבוביה של פיח וכיעור והזנחה. אני זוכר את כל אלו, אבל אינני נזכר שחשתי שם בבית. אני זוכר שפסעתי בתוך השפע ואמרתי לעצמי, דווקא בגלל שזה כל כך נפלא, זה לא שלי. ואמרתי גם, זה לא מגיע להם, כל היופי והשקט הזה.

כשאני חושב על ברלין, אני נזכר בשוערת הזקנה פראו פוגליין, שנקשה על דלתי מוקדם בבוקר לפני שיצאתי לעבודה, מן הסתם כדי להעיר לי על הצורך להעלות את דמי הוועד כדי לפנות את השלג מהחצר הפנימית, או בגלל המוזיקה שאני שומע בראשון בבוקר חזק, את "החלונות הגבוהים" או עברי לידר או חוה אלברשטיין, והמוזיקה נמהלת בדנדון הכנסייה הקתולית של כיכר לודוויג הקדוש ומצמיחה בי געגועים קשים מנשוא אל אמא ואבא, אל תבשילי השבת בכוסברה שעדיין מונחים על השולחן ואין מי שיאכל. כל בוקר בשבע היא נוקשת על דלתי, פראו פוגליין, ואני מתחבא מפניה כמו היהודים של אז וקושר את עניבתי מעבר לדלת ואינני פותח. ואני זוכר את יורגן ואת טוביאס, שני עלמים אתלטים וגבוהי קומה, שארזו בסוף מאי תרמילים ושרו שירי "ואנדר פוגל" מתקתקים ליפי הטבע, לאיילות, למרחקים.
לאן אתם יוצאים, שאלתי אותם פעם. ליער גרונוואלד, לא רחוק מכאן, הם קשרו שרוכים ארוכים וארזו רשתות של פרפרים. עכשיו עונת הייחום של הצפרדעים, הסבירו בנחת וסילקו קווצה של פשתן מעל העין. הזכרים קופצים לביצה כדי להפרות את הנקבות ונדרסים בהמוניהם בכביש שחוצה את היער אל טויפלסברג (Teufelsberg), "הר השטן", אותו תל מלאכותי בפאתי הכרך בו קברו את שרידי עיי החורבות שנגרפו בשיקום הגדול של 45' ו־46'. ומה אתם עושים שם? שאלתי אותם. אני זוכר את הרגע הזה היטב: היה לשני הצעירים הללו מבט יפהפה של תמיהה, קלסתר פנים סוסי ואצבעות חזקות מאוד. דגל פלסטיני משולש היה מודבק לאחד התרמילים. משניהם נדף ריח חזק של גבינת גאודה של ארוחת בוקר, קשה וצהובה מאוד, וניחוח קפה. אנחנו עוזרים לצפרדעים לחצות את הכביש, הם אמרו לי בחיוך של סלחנות. אנחנו לוכדים אותן מוקדם בבוקר ברשתות ומעבירים אותן את הכביש, כדי שלא ייפגעו. ואני זוכר שהבטתי בהם בתדהמה של פיכחון, ואמרתי לעצמי, זה בדיוק הרגע בו הנורמליות פוגשת את הטירוף, וחשבתי על בני משפחתי וחברי המוצבים בפאתי רמאללה או מול מנהרות הנשק המוברח ברפיח, על הדאגה לשלומם של החיילים העומדים במחסומים, ואמרתי לעצמי, לא, אם זוהי הנורמליות, מקומי אינו כאן אלא בטירוף דווקא. כאן לא הבית שלי. הבית שלי נמצא שם, בתוך הסיוט האינסופי ההוא.

כשאני חושב על ברלין, כבר אינני יודע אם אני אוהב או שונא. חברים מתקשרים אלי כל ערב חג ואומרים לי: יוסי, אתה זוכר את ארוחות הבוקר שלנו ב"קפה בריו", את קפה מהרינג, את בתי הקפה היהודיים "תכל'ס" ו"רימון" בכיכר מונביז'ו שבמזרח העיר, את קפה "יושי" הקובני, שאהבת כל כך בהאקשר מרקט בדרך לאלכסנדרפלאץ? כשאנחנו יושבים שם אנחנו מתגעגעים אליך, מתי תבוא כבר לבקר; ואני אומר להם בחיוך עצוב: תזמינו עבורי קפה קטן עם עוגת פרג ותשמרו לי מקום, אני אבוא, ומשהו צובט בי בבת אחת כמו מסרגה דקה, אבל אני אומר לעצמי לא, עוד לא, עוד לא התגעגעתי מספיק. היום טובים לי בתי הקפה של
קינג ג'ורג' ושל בוגרשוב.

ובוקר סתווי אחד פתחתי את הדלת, והשוערת הזקנה פראו פוגליין עמדה שם נבוכה ומופתעת. היא לא האמינה שהדלת תיפתח יום אחד, ולא מצאה את המלים. אצלנו, היא כחכחה ברוב נימוס, מפרידים את האשפה, הם יודעים (אתה יודע – בלשון נימוס), היא הנהנה בראשה. אני יודע. אבל הם לא מפרידים נכון, התעקשה. הם זורקים זכוכית ירוקה לפח האשפה של זכוכית לבנה. זה און גשטאטט, זה אסור.  סליחה. אני אקפיד להפריד. יופי, עיניה זרחו. ואת הקרטונים של הביצים והחלב אסור להשליך לפח של הנייר, אלא לתיבה הנפרדת של הקרטונים. בפח של הנייר זורקים רק עיתונים ומכתבים, כמו שהם יודעים. נכון. אני לא אזרוק קרטון לפח של הנייר. מצוין, השוערת הזקנה גאתה על גדותיה. שיהיה להם יום נפלא אני מאחלת. גם להם, שיהיה יום נהדר, אמרתי. היא קדה והלכה. כעבור רגע נקשה שוב. הם יטעמו בבקשה, הושיטה לי צלוחית. עוגת תפוחי עץ היתה שם, עם כפית מוכספת מבהיקה שהיא מירקה בקצה בגדה. אני אפיתי, היא נשמה עמוק. הם יטעמו בבקשה. תודה, הבטתי בה, זה כל כך טעים, ממש מצוין, כמו העוגות של אמא שלי, והיא אמרה, נה, בטח אמא שלהם אופה טוב יותר, אצלי בוודאי חסר סוכר, ואני אמרתי בלב תודה וסליחה, פראו פוגליין, סליחה ותודה.