תפריט עמוד

אמיל והבלשים בברלין

ב-1929 פורסם ספר הילדים "אמיל והבלשים" מאת אריך קסטנר, שמיד זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט. נירית בן יוסף, כתבת "מסע אחר", חיפשה את העקבות הקטנים של אמיל טישביין ברחובות ברלין

"המכוניות האלה! מיהרו ליד החשמלית, נדחקו, צפרו, חרקו, הפעילו מחוונים שמאלה וימינה, פנו בפינה, מכוניות אחרות נדחקו במקומן. איזה כרך. וכל האנשים האלה על המדרכות! ומכל הצדדים באות חשמליות, כרכרות, אוטובוסים דו קומתיים! מוכרי עיתונים בכל פינה. חלונות ראווה מדהימים ובהם פירות, פרחים, ספרים, שעוני זהב, בגדים ולבני משי. ובתים גבוהים, גבוהים. זוהי אפוא ברלין".

 

לאמיל טישביין המסכן קורה הגרוע מכל: בעת שהוא נוסע לבדו ברכבת מעיר מגוריו אל סבתו שבברלין, גונב ממנו אדון במגבעת שחורה את 140 המרק שהפקידה בידיו אמו הספרית הענייה. על מנת להחזיר לעצמו את כספו יוצא אמיל למרדף אחרי הגנב בעיר זרה, גדולה, רועשת ומאיימת וללא גרוש בכיסו.

זו תחילת עלילת הספר "אמיל והבלשים" מאת הסופר הגרמני אריך קסטנר. בקרב הקוראים שערכו בילדותם היכרות עם אמיל, שמו מעורר בוודאי זכרונות ילדות שהם כל כך אמיתיים עד שהם כביכול שלנו. רובנו אמנם גדל במקומות אחרים לגמרי מאשר דרזדן־נוישטאט או ברלין, אבל עבורנו אמיל היה אחד מאיתנו — ילד שחווה את הטראומה המוכרת של המפגש עם העיר הגדולה, אבל באופן מותח ומשעשע.

הילד־בלש הראשון
בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, מגיע אריך קסטנר (1899־1974), עיתונאי צעיר יליד דרזדן, אל העיר הגדולה, ברלין. הוא מנסה את מזלו בכתיבה ספרותית, ואף מפרסם שירים אחדים. בהקדמה ל"אמיל והבלשים" הוא מספר כי לאחר שנכשל בכתיבת ספר הרפתקאות על הים הדרומי, יועץ לו המלצר במסעדה הקבועה שלו לכתוב על ברלין ועל הילדים שהוא רואה יום־יום סביבו. קסטנר מקשיב לעצה, ו"אמיל והבלשים" — שנחשב לספר הילדים הבלשי הראשון – רואה אור ב־1929 והופך מיד לרב מכר.

כבר בנובמבר 1930 מעבד קסטנר את ספרו למחזה תחת אותו שם, שמועלה בברלין. למחרת הפרמיירה מחליטים אולפני הקולנוע המפורסמים UFA  לעבד את הספר ולהפיק סרט לכל המשפחה. קסטנר כותב את התסריט ביחד עם התסריטאי היהודי אמריק פרסבורגר, אך המפיקים לא מרוצים מהתוצאה ומוסרים את התסריט לעיבוד לבמאי הצעיר בילי וויילדר. וויילדר, בן 24 בסך הכל, קנה כבר שם עם תסריטו לסרט הדוקומנטרי "אנשים ביום ראשון".

 

 

פסלה של רועת האווזים ליזל בכיכר ניקולסבורג – שחזור מ-1988
של הפסל המקורי מתחילת המאה. כאן נערכת חלוקת התפקידים
בין ילדי החבורה | צילום: טל גליק

 

קסטנר, שלאחר שירותו הצבאי הפך לפציפיסט, האמין כי האדם הוא יצור טוב מטבעו וניסה להנחיל לקוראיו הצעירים את תפיסתו האופטימית של החברה האנושית. כאשר הוא קורא את התסריט של וויילדר, שבו אמיל גונב עציץ פרחים עבור סבתו וכרטיס נסיעה בחשמלית — הוא מזדעזע. לאחר ריבים קשים עם המפיקים הוא מצליח להחזיר לאמיל את המוסר האישי, וב־1931 הסרט יוצא לאקרנים והופך להצלחה עולמית.


קסטנר הופך לבירגר

שנתיים מאוחר יותר היטלר כבר בשלטון. השלטון הנאצי לא רואה בעין יפה את כתיבתו של קסטנר וב־10 במאי 1933 מורה גבלס לשרוף את ספריו בכיכר האופרה (Opernplatz) בשדרת אונטר דן לינדן – היום "כיכר בבל" (Bebelplatz) שבה ניצבת המצבה של מיכה אולמן לזכר שרפת הספרים. במשך רוב שנות המלחמה היו ספריו אסורים להפצה, אך קסטנר יוצר קשרים עם הוצאות ספרים בשווייץ, ושם הם רואים אור.

בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים רבים אחרים, קסטנר מסרב להימלט מגרמניה ונשאר בה במשך כל שנות השלטון הנאצי. בכל ספריו מתקופה זו אין זכר למלחמה, לנאציזם ולפשעים המחרידים שמבצע עמו. כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, ידוע כי כתב תסריט לסרט שיזם גבלס לכבוד חגיגת 25 שנה לקולנוע הגרמני, שעליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר.

במהלך שנות היצירה הספרותית הרבות שלו, פרסם קסטנר רומנים (הידוע מביניהם הוא "פביאן", 1931), שירים (חלקם הולחנו ושולבו בקברטים), מחזות, תסריטים וכמובן – ספרי ילדים (חלקם ראה אור בעברית, ובהם "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "35 במאי", "עצרת החיות" ואחרים). הוא נפטר ב־29 ביולי 1974 במינכן.


רמזים אוטוביוגרפיים

קסטנר נהג לשלב בכל ספריו מוטיבים אוטוביוגרפיים, וכך גם ב"אמיל והבלשים". שמו של הגיבור, למשל, היה שמם של שני אבותיו של קסטנר: אמיל קסטנר, אביו הרשמי, וד"ר אמיל צימרמן, רופא משפחה יהודי שעימו ניהלה אמו של קסטנר רומן מחוץ לנישואים ושהיה למעשה אביו הביולוגי. גם מקומות ההתרחשות של הספר הם אוטוביוגרפיים: אמיל מגיע מרובע נוישטאט (Neustadt) שבדרזדן, בו גדל קסטנר; בהגיעו לברלין הוא עוקב אחר הגנב אל וילמרסדורף (Wilmersdorf), הרובע בו התגורר קסטנר לאחר שעבר לברלין. רובע וילמרסדורף היה בזמנו עיר נפרדת, אך במהלך שנות העשרים סופח לברלין והפך לחלק מ"המערב החדש" של העיר, על דירותיו המרווחות ורחובותיו הרחבים והירוקים, שמשכו את בני המעמד הבינוני המבוסס.

ביתו של קסטנר, ברחוב פראג ((Pragerstrasse 6, נהרס לחלוטין במלחמה, ועל קיר הבניין החדש והמכוער שעומד שם במקומו תלוי שלט המנציח את זכרו. אך "אמיל והבלשים" לא מכיל רק רמזים לחייו הפרטיים של קסטנר – דרך עיניו של אמיל נחשפת לפנינו העיר ברלין כפי שהיתה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.


מסתורי הנפש הברלינאית

"העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כל כך קטן. ואיש לא התעניין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא רוצה לרדת. ארבעה מיליוני אנשים חיים בברלין ואף אחד לא התעניין באמיל טישביין. אף אחד לא רוצה לדעת על הדאגות של האחר. לכל אחד די בדאגות ובשמחות שלו. וכשאומרים: אני באמת מצטער, לא מתכוונים ליותר מאשר: עזֹוב אותי במנוחה, בן אדם! מה יהיה? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאוד, מאוד בודד".

ביקורו של אמיל בברלין התחיל אמנם בדרך הגרועה ביותר שאפשר לדמיין, אך לאט־לאט הוא מגלה את המאפיין העיקרי של הנפש הברלינאית המצויה: גסה מבחוץ ורכה מבפנים. אדון אדיש בחשמלית — עיתונאי ושמו קסטנר, בדמותו של המחבר – קונה עבורו כרטיס נסיעה; עשר דקות מאוחר יותר הוא פוגש את הנער גוסטב עם הצופר שמזעיק לעזרה את חבורת נערי השכונה,

ה־Landhausstrasse, והעתיד נראה הרבה יותר טוב. בהנהגת הנער המבריק, שלא לשווא מכונה "הפרופסור", יוצאת החבורה למרדף בן יומיים אחר הגנב. הסוף כמובן טוב, ובעזרת עבודת צוות מדויקת ומעקב צמוד מביאים אמיל וחבורת הילדים ללכידת הפושע.

המרדף מתחיל

"מה התועלת בכך שהוא יודע שהאיש יושב לו בקפה יוסטי בשדרות קייזר, שותה בירה ומעשן סיגריות?".

אמיל עוקב אחר הגנב שיורד מהחשמלית. בשדרת הקיסר (Kaiserallee) המהודרת עם בתי הקפה, החנויות ובתי הדירות האלגנטיים הגנב לא מתאפק ונכנס לאכול שתי ביצים רכות בכוס בסניף החדש של קפה יוסטי המכובד והמפורסם, שאפילו היינריך היינה שיבח והילל את דברי המאפה שלו.
המלחמה שינתה את פני הסביבה ולא לחיוב: בית הקפה וכל השאר נעלמו, בחללים שנוצרו בעת ההפצצות נבנו בחיפזון בניינים זולים, וגם שמו של הרחוב הוחלף לשם המתאים יותר לגרמניה החדשה שלאחר המלחמה — Bundesallee ("שדרת הפדרציה"). רק ברחובות הצדדיים שבסביבתו ניתן למצוא מעט שרידים מהעבר, ואפילו את כיכר נִיקוֹלְסְבּוּרְג (Nikolsburger Platz) הקטנה שאליה מוביל הפרופסור את החבורה. שם, ליד המזרקה של רועת האווזים ליזל (Gänselieselbrunnen), מקבלים הילדים את משימותיהם ומתפזרים כל אחד לעמדתו. כיום ניצב כאן שחזור מ־1988 של הפסל המקורי מ־1910.

"ככה המשיכו ועברו את רחוב מוֹץ, חצו את כיכר ויקטוריה־לואיזה והמשיכו שוב לאורך רחוב מוץ. כמה אנשים הביטו מן המדרכה וצחקו למראה חבורת הגברברים הנוסעת".

במרדף המוניות אחר הגנב חוצים הילדים את כיכר ויקטוריה־לואיזה המקסימה (Viktoria-Luise Platz, על שם בתו של הקיסר וילהלם השני), על בנייני דירות הפאר שבה. כיכר זאת ושאר מבני הרובע הבווארי (Bayerische Viertel) נבנו על ידי הקבלן היהודי סלומון הברלנד, שהיה בעל חברת היזמות הגדולה ביותר בזמנו בעיר. בגלל איכות החיים הגבוהה התגוררו בשכונה זו רופאים, עורכי דין ומדענים רבים מאוד, ביניהם אלברט איינשטיין.

רוב העוסקים במקצועות אלה בברלין היו יהודים, ומכאן שריבוי היהודים בשכונה לא היה מקרי והיא כונתה "שווייץ היהודית". לזכר הקורבנות הרבים שנשלחו מכאן אל מחנות ההשמדה בחרה עיריית רובע שנברג (Schöneberg) להציב כאן מצבה של האמנים הגרמנים סְטִי ושְנוֹק המורכבת משמונים שלטים שתלויים בכל רחובותיה ומהווים את אחת המצבות החזקות והפרובוקטיביות ביותר לזכר היהודים שנרצחו בשואה.

"הנסיעה הסתיימה חיש. המונית הראשונה עצרה בכיכר נולנדורף, ממש לפני מלון 'קריד'".

הגנב התאכסן במלון במוצשטראסה (Motzstrasse) מספר 7, הנמצא במשולש הרחובות שהווה לפני ואחרי תקופת השלטון הנאצי את מקום המפגש המסורתי של הקהילה ההומו־לסבית של ברלין. בכניסה לתחנת הרכבת נולנדורפפלאץ
(Nollendorfplatz), ממול למלון, עומדת מצבה לזכר חברי הקהילה שנרצחו על ידי הנאצים.

המלון נקרא היום "סכסן הוף", אך הסביבה עצמה לא שינתה את אופייה מאז שנות העשרים הסוערות. כריסטופר אישרווד האנגלי, שבספריו – עליהם התבסס הסרט "קברט" – תיאר את התקופה הזו בדיוק, התגורר בנולנדורפשטראסה 17. במלון עצמו חיה בבדידות ובעוני אלזה לסקר־שילר, בין 1924 ל־1933, אז נמלטה מגרמניה. לסקר־שילר, אחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים,  הגיעה לירושלים ב־1938, ובה מתה חסרת כל ב־1945.

בעוד הגנב נכנס למלון, מסתתרים הילדים בשער המקורה שנמצא כמה מטרים משמאל למלון ושמאחוריו חצר ענקית. כאן הם מחכים עד שגוסטב חוזר לבוש מדי נער מעלית ולוקח איתו את אמיל לישון במלון. למחרת בבוקר מתאספים כאן בני החבורה ועוד כמה עשרות חברים שרוצים להשתתף בחגיגה — כמאה ילדים בסך הכל — ומביאים לתפיסתו של הגנב.

משמאל לשער, מעל דלת הכניסה למועדון, תלוי שלט המנציח את ארווין פיסקטור, שב־1927 פתח כאן את התיאטרון הפרטי שלו, ה־Piscatorbühne, וחולל מהפכה בעולם התיאטרון המודרני. פיסקטור הקומוניסט ברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון וחזר אליה לאחר המלחמה. הסביבה עצמה מעניינת במיוחד בימי שבת כאשר השוק הססגוני והמיוחצן ביותר בעיר מתקיים בווינטרפלדפלאץ (Winterfeldplatz).

"ואז נסעו השלושה למטה המשטרה בכיכר אלכסנדר. הם התרוצצו בפרוזדורים ועברו על פני חדרים אינספור".

לאחר שאמיל וחבריו הצליחו לתפוס את הגנב, נחקר אמיל בתחנת המשטרה הראשית שעמדה עד לאחר המלחמה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). מהבניין הענק והמאיים לא נותר זכר וכך גם מרוב הכיכר, שכיום רובה מסלולי כבישים ובניינים כעורים מהתקופה הקומוניסטית. על אחד מהבניינים ציטטה מהרומן הנהדר של אלפרד דבלין "ברלין, אלכסנדרפלאץ", המזכירה את ימי הזוהר של הכיכר, אך גם את תחילת שקיעתה בסוף ימי רפובליקת ויימאר.

אמיל מתראיין אצל העיתונאי קסטנר  במערכת העיתון, ואז נוסע סוף־סוף אל משפחתו, שגרה בקרבת תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה (Friedrichstrasse). ליד התחנה ניצב אולם מכוער, "ארמון הדמעות" שמו (Traenenpalast) שבו היו תושבי המזרח נפרדים בדמעות מיקיריהם מהמערב לאחר שבילו ביחד יום שלם. רק בתחנה זו יכלו תושבי מערב ברלין להחליף קווי רכבת תחתית – מבלי לעזוב את שטח התחנה או ליצור קשר עם תושבי המזרח, חס וחלילה. למרות זאת הצליחו כמה וכמה מרגלים להחליף כאן צדדים. בצדו השני של הנהר עומד התיאטרון בשיפבאוארדאם ((Schiffbauerdamm שאחרי המלחמה הפך לברלינר אנסמבל, התיאטרון שברטולד ברכט ואשתו הלנה וייגל ניהלו בשובם מהגלות בארצות הברית. פה הוצג המחזה "אמיל והבלשים" ב־1930.

ליד התיאטרון הגרמני — שמנהלו, מקס ריינהרדט, היה במאי התיאטרון החשוב ביותר בגרמניה עד שנמלט ממנה ב־1933 משום שהיה יהודי – בבית דודיו שבשומנשטראסה 15, אכל אמיל עם חבריו את עוגת התפוחים של דודתו וחגג את סיום הפרשה (ואת קבלת הפרס עבור תפיסת הגנב). ממול לתיאטרון ניצב שריד ברור למלחמה – הבונקר העילי, אחד מהבונקרים המעטים שהיו בברלין/. היטלר וגבלס לא טרחו להכין הגנה לאוכלוסייה המקומית, הרי בלתי סביר לחלוטין להניח שאויב כלשהו יגיע לבירת הרייך השלישי.

"ברלין היא כמובן מדהימה. אדם יכול לחשוב שהוא יושב בבית קולנוע ורואה סרט. אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה לחיות כאן תמיד", אמיל טישביין
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.