אמיל והבלשים בברלין

בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים רבים אחרים, קסטנר מסרב להימלט מגרמניה ונשאר בה במשך כל שנות השלטון הנאצי. בכל ספריו מתקופה זו אין זכר למלחמה, לנאציזם ולפשעים המחרידים שמבצע עמו. כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, ידוע כי כתב תסריט לסרט שיזם גבלס לכבוד חגיגת 25 שנה לקולנוע הגרמני, שעליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר.

במהלך שנות היצירה הספרותית הרבות שלו, פרסם קסטנר רומנים (הידוע מביניהם הוא "פביאן", 1931), שירים (חלקם הולחנו ושולבו בקברטים), מחזות, תסריטים וכמובן – ספרי ילדים (חלקם ראה אור בעברית, ובהם "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "35 במאי", "עצרת החיות" ואחרים). הוא נפטר ב־29 ביולי 1974 במינכן.

ביתו של קסטנר, ברחוב פראג ((Pragerstrasse 6, נהרס לחלוטין במלחמה, ועל קיר הבניין החדש והמכוער שעומד שם במקומו תלוי שלט המנציח את זכרו. אך "אמיל והבלשים" לא מכיל רק רמזים לחייו הפרטיים של קסטנר – דרך עיניו של אמיל נחשפת לפנינו העיר ברלין כפי שהיתה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.

ביקורו של אמיל בברלין התחיל אמנם בדרך הגרועה ביותר שאפשר לדמיין, אך לאט־לאט הוא מגלה את המאפיין העיקרי של הנפש הברלינאית המצויה: גסה מבחוץ ורכה מבפנים. אדון אדיש בחשמלית — עיתונאי ושמו קסטנר, בדמותו של המחבר – קונה עבורו כרטיס נסיעה; עשר דקות מאוחר יותר הוא פוגש את הנער גוסטב עם הצופר שמזעיק לעזרה את חבורת נערי השכונה,

אמיל עוקב אחר הגנב שיורד מהחשמלית. בשדרת הקיסר (Kaiserallee) המהודרת עם בתי הקפה, החנויות ובתי הדירות האלגנטיים הגנב לא מתאפק ונכנס לאכול שתי ביצים רכות בכוס בסניף החדש של קפה יוסטי המכובד והמפורסם, שאפילו היינריך היינה שיבח והילל את דברי המאפה שלו.
המלחמה שינתה את פני הסביבה ולא לחיוב: בית הקפה וכל השאר נעלמו, בחללים שנוצרו בעת ההפצצות נבנו בחיפזון בניינים זולים, וגם שמו של הרחוב הוחלף לשם המתאים יותר לגרמניה החדשה שלאחר המלחמה — Bundesallee ("שדרת הפדרציה"). רק ברחובות הצדדיים שבסביבתו ניתן למצוא מעט שרידים מהעבר, ואפילו את כיכר נִיקוֹלְסְבּוּרְג (Nikolsburger Platz) הקטנה שאליה מוביל הפרופסור את החבורה. שם, ליד המזרקה של רועת האווזים ליזל (Gänselieselbrunnen), מקבלים הילדים את משימותיהם ומתפזרים כל אחד לעמדתו. כיום ניצב כאן שחזור מ־1988 של הפסל המקורי מ־1910.

במרדף המוניות אחר הגנב חוצים הילדים את כיכר ויקטוריה־לואיזה המקסימה (Viktoria-Luise Platz, על שם בתו של הקיסר וילהלם השני), על בנייני דירות הפאר שבה. כיכר זאת ושאר מבני הרובע הבווארי (Bayerische Viertel) נבנו על ידי הקבלן היהודי סלומון הברלנד, שהיה בעל חברת היזמות הגדולה ביותר בזמנו בעיר. בגלל איכות החיים הגבוהה התגוררו בשכונה זו רופאים, עורכי דין ומדענים רבים מאוד, ביניהם אלברט איינשטיין.

רוב העוסקים במקצועות אלה בברלין היו יהודים, ומכאן שריבוי היהודים בשכונה לא היה מקרי והיא כונתה "שווייץ היהודית". לזכר הקורבנות הרבים שנשלחו מכאן אל מחנות ההשמדה בחרה עיריית רובע שנברג (Schöneberg) להציב כאן מצבה של האמנים הגרמנים סְטִי ושְנוֹק המורכבת משמונים שלטים שתלויים בכל רחובותיה ומהווים את אחת המצבות החזקות והפרובוקטיביות ביותר לזכר היהודים שנרצחו בשואה.

הגנב התאכסן במלון במוצשטראסה (Motzstrasse) מספר 7, הנמצא במשולש הרחובות שהווה לפני ואחרי תקופת השלטון הנאצי את מקום המפגש המסורתי של הקהילה ההומו־לסבית של ברלין. בכניסה לתחנת הרכבת נולנדורפפלאץ
(Nollendorfplatz), ממול למלון, עומדת מצבה לזכר חברי הקהילה שנרצחו על ידי הנאצים.

המלון נקרא היום "סכסן הוף", אך הסביבה עצמה לא שינתה את אופייה מאז שנות העשרים הסוערות. כריסטופר אישרווד האנגלי, שבספריו – עליהם התבסס הסרט "קברט" – תיאר את התקופה הזו בדיוק, התגורר בנולנדורפשטראסה 17. במלון עצמו חיה בבדידות ובעוני אלזה לסקר־שילר, בין 1924 ל־1933, אז נמלטה מגרמניה. לסקר־שילר, אחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים,  הגיעה לירושלים ב־1938, ובה מתה חסרת כל ב־1945.

בעוד הגנב נכנס למלון, מסתתרים הילדים בשער המקורה שנמצא כמה מטרים משמאל למלון ושמאחוריו חצר ענקית. כאן הם מחכים עד שגוסטב חוזר לבוש מדי נער מעלית ולוקח איתו את אמיל לישון במלון. למחרת בבוקר מתאספים כאן בני החבורה ועוד כמה עשרות חברים שרוצים להשתתף בחגיגה — כמאה ילדים בסך הכל — ומביאים לתפיסתו של הגנב.

משמאל לשער, מעל דלת הכניסה למועדון, תלוי שלט המנציח את ארווין פיסקטור, שב־1927 פתח כאן את התיאטרון הפרטי שלו, ה־Piscatorbühne, וחולל מהפכה בעולם התיאטרון המודרני. פיסקטור הקומוניסט ברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון וחזר אליה לאחר המלחמה. הסביבה עצמה מעניינת במיוחד בימי שבת כאשר השוק הססגוני והמיוחצן ביותר בעיר מתקיים בווינטרפלדפלאץ (Winterfeldplatz).

לאחר שאמיל וחבריו הצליחו לתפוס את הגנב, נחקר אמיל בתחנת המשטרה הראשית שעמדה עד לאחר המלחמה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). מהבניין הענק והמאיים לא נותר זכר וכך גם מרוב הכיכר, שכיום רובה מסלולי כבישים ובניינים כעורים מהתקופה הקומוניסטית. על אחד מהבניינים ציטטה מהרומן הנהדר של אלפרד דבלין "ברלין, אלכסנדרפלאץ", המזכירה את ימי הזוהר של הכיכר, אך גם את תחילת שקיעתה בסוף ימי רפובליקת ויימאר.

אמיל מתראיין אצל העיתונאי קסטנר  במערכת העיתון, ואז נוסע סוף־סוף אל משפחתו, שגרה בקרבת תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה (Friedrichstrasse). ליד התחנה ניצב אולם מכוער, "ארמון הדמעות" שמו (Traenenpalast) שבו היו תושבי המזרח נפרדים בדמעות מיקיריהם מהמערב לאחר שבילו ביחד יום שלם. רק בתחנה זו יכלו תושבי מערב ברלין להחליף קווי רכבת תחתית – מבלי לעזוב את שטח התחנה או ליצור קשר עם תושבי המזרח, חס וחלילה. למרות זאת הצליחו כמה וכמה מרגלים להחליף כאן צדדים. בצדו השני של הנהר עומד התיאטרון בשיפבאוארדאם ((Schiffbauerdamm שאחרי המלחמה הפך לברלינר אנסמבל, התיאטרון שברטולד ברכט ואשתו הלנה וייגל ניהלו בשובם מהגלות בארצות הברית. פה הוצג המחזה "אמיל והבלשים" ב־1930.

ליד התיאטרון הגרמני — שמנהלו, מקס ריינהרדט, היה במאי התיאטרון החשוב ביותר בגרמניה עד שנמלט ממנה ב־1933 משום שהיה יהודי – בבית דודיו שבשומנשטראסה 15, אכל אמיל עם חבריו את עוגת התפוחים של דודתו וחגג את סיום הפרשה (ואת קבלת הפרס עבור תפיסת הגנב). ממול לתיאטרון ניצב שריד ברור למלחמה – הבונקר העילי, אחד מהבונקרים המעטים שהיו בברלין/. היטלר וגבלס לא טרחו להכין הגנה לאוכלוסייה המקומית, הרי בלתי סביר לחלוטין להניח שאויב כלשהו יגיע לבירת הרייך השלישי.