לכבוד חג המולד מישהו טרח להלביש את הילד המשתין, אותו פסל קטן שהפך לסמלה של בריסל, בחליפת סנטה קלאוס זעירה. בחוץ כל כך קר, שהתיירים עוצרים רק לרגע כדי לצלם את הפסלון שזרם מים יוצא מפתח במכנסיו האדומים, ורצים הלאה להתחמם באחת מחנויות השוקולד המהודרות בכיכר המרכזית, הגראן פלאס. לא קל לפלס דרך בזרם הקונים שגודשים את הרחובות, מחפשים אחר המתנה המושלמת. בביתני עץ שהוקמו במיוחד לקראת החג אפשר למצוא מיני מעדנים, צעיפים בסריגה ביתית, מפיות תחרה מסולסלות, בובות קטנות בעבודת יד, מגנטים ייחודיים, או פשוט לשתות יין חם מכוס חד פעמית. דבר מאווירת החג הקדחתנית הזאת לא ניכר בקפה גריניץ'. מהשולחן הפינתי שלנו אפשר להשקיף על החלל הגדול, שקירותיו צבועים כתום־ורוד מצועצע, ותקרתו הגבוהה מעוטרת תבליטים. שלא כמו בבתי הקפה האחרים בבריסל, שהומים בשעת ערב מוקדמת זו בעובדים ששותים משהו לפני שיחזרו הביתה או בקונים שאוספים כוחות אחרי מסע קניות מתיש, בגריניץ' שורר שקט מוזר, שמופרע רק על ידי דפיקות קצובות. אלה הם הכלים שמועברים ממשבצת אחת לאחרת על לוח השחמט. אפשר לאכול פה, ואפשר, כמובן, לשתות, אבל מי שמבין עניין בא למטרה אחת: לשחק שחמט. ולמשחק המלכים, כך מתברר, אפשר להתמכר לא פחות מאשר למשחקי קלפים או קובייה. ברגע שדורון הצלם מעמיד את החצובה, עוזב ניקולס, בעל הבית אפור השיער, את לוח השחמט שלו וממהר לשאול למעשינו. אנו מסבירים לו שבאנו לבריסל בעקבות רנה מגריט, הצייר הסוריאליסט, והוא פורץ בצרפתית נרגשת: "מֶה ווי, אתם יושבים בשולחן של מגריט! הנה, זה היה הכיסא הקבוע שלו", הוא מצביע על הכיסא שעליו אני יושבת. בין אם זהו באמת הכיסא של מגריט או לא, אני מרכינה ראש ביראת כבוד. אני ומגריט. או לפחות אני והכיסא של מגריט. "פה מודדים אותך לפי קנה מידה אחד", אומר ניקולס כשהוא חוזר עם הבירה והיין שהזמנו, "איך אתה משחק שחמט. את משחקת?", הוא שואל. כשאני עונה בשלילה, הוא מוסיף בעליזות: "לא נורא, יותר טוב שלא תתחילי. כשמתחילים, קשה להפסיק. הנה, אני יושב פה כל היום ומשחק. כל היום רק משחק ומשחק". גם רנה מגריט נהג לבלות שעות רבות במשחקי שחמט. שעות רבות מדי, כפי שנהג לומר. אבל למרות מאמציו להיגמל, מגריט התקשה לוותר על הביקור היומי בגריניץ', וגרוע מזה: הוא נותר שחקן בינוני למדי. יום אחד, כך מספרת האגדה המקומית, כשחוב הבירה שלו תפח לממדים רציניים, פנה מגריט לבעל הבית והציע לצייר אותו בתמורה למחיקת החוב. "אני לא יודע מי אתה, אדוני", השיב לו בעל המקום, "אבל אם אתה מצייר כמו שאתה משחק שחמט – לא תודה". פשטות נזיריתהבתים ברחוב אסגהם שבשכונת ז'טה (Jette) בבריסל צמודים זה לזה בשורה ארוכה־ארוכה. קירות הלבנים האדומות־חומות והחלונות הבולטים מעט אל הרחוב מציגים חזית אחידה ומסודרת. אל כל דלת מובילות מדרגות אבן פשוטות, וכך גם אל הדלת בבית מספר 135. מעל הפעמון תלוי שלט קטן ועליו מלה אחת: מגריט. לחיצה על הפעמון והדלת נפתחת כמעט מיד. "בונז'ור מאדאם", מברכת בנימוס אשה צעירה בסוודר אפור וזזה כדי לפנות מקום במסדרון הצר.  בגידת הדימויים ("זאת לא מקטרת"), של רנה מגריט | באדיבות מוזיאון מגריט בפנים, המהוּגנוּת הצנועה (או שמא הצניעות המהוגנת) צובטת את הלב: חדרים קטנים, מסודרים לאורך מסדרון צר, מרוהטים בפשטות נזירית. בחדר הקדמי יש שטיח עבה, פסנתר קטן, מדפי ספרים, כן ציור מיושן. בחדר שמאחוריו – מיטה נמוכה עם כיסוי לבן, ולמרגלותיה כתמי הצבע היחידים: שידה וארון בגדים באדום בוהק, עיצוב של בעל הבית. מחלון המטבח נשקפת גינה צרה וארוכה, ממש כמו כל הגינות הצרות והארוכות של כל הבתים הצנועים והמהוגנים של רחוב אסגהם. בקצה הגינה, במקום שבו ניצב בדרך כלל מחסן כלים, עומד מבנה מעץ וזכוכית – סטודיו לעיצוב. דבר בחיים המהוגנים האלה לא מעיד על החשיבה יוצאת הדופן שהיתה חלק מנפשו של בעל הבית. גם חייו המסודרים, האפורים משהו, לא הסגירו כי מאחורי הז'קט הכהה והמגבעת השחורה – כובע של "כל אדם" הוא קרא לה – הסתתר אחד הציירים הסוריאליסטים הידועים בעולם, שתמונותיו תלויות במוזיאונים החשובים לאמנות, מפריז ועד ניו יורק. כמו הריהוט הפשוט והפונקציונלי, כמו הבית המסודר וישר הקווים, כמו השכונה המעט אפורה בעיר הצנועה והמהוגנת הזאת, כך חי גם רנה מגריט. כלפי חוץ הכל התנהל על מי מנוחות, הקיום הבורגני המושלם: איש, האשה שלה היה נשוי כל חייו הבוגרים, כלבם הקטן לוּלוּ – בבית לבנים אדומות עם גינה. הסערות, הספקות, הסיוטים ותחושת היתמות מאמו – כל אלה משתקפים רק בציורים, וגם אז רק אם מתעמקים במה שאינו גלוי לעין.  סלון ביתו של מגריט. ריהוט פשוט ופונקציונלי המעיד על אורח חייו של האמן | הצילום באדיבות Musée René Magritte Museum – Jette © visit.brussels, Jean Paul Remy האשה שאיתורנה פרנסואה גיסליין מגריט נולד ב־21 בנובמבר 1898 בעיירה לסין (Lessines) ליד בריסל, הבכור מבין שלושה ילדים. אביו היה חייט, אמו – כובענית. כשהיה בן 14, התאבדה אמו בטביעה בנהר. כשמשו את גופתה מהמים פניה היו מוסתרות בכותונת לילה לבנה שלבשה, והדימוי הזה – דמות שפניה מוסתרות על ידי בד לבן – חזר והופיע בציוריו. כשנה לאחר מות אמו הכיר מגריט אשה נוספת שתהיה לה השפעה מכרעת על חייו. ז'ורז'ט, לה נישא בשנת 1922, היתה עבורו יותר מבת לוויה: היא היתה מקור השראה, מוזה, עוגן בעולם ללא משמעות. למרות הרומנים שניהלו שניהם מחוץ לנישואים, הם תמיד חזרו זה לזה ולבית שחלקו בבריסל, ונשארו נשואים עד מותו של מגריט, באוגוסט 1967. מגריט למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בבריסל, ולפרנסתו עבד כמעצב גרפי במפעל לטפטים. אל הסגנון הסוריאליסטי הגיע בעקבות הצייר האיטלקי ג'ורג'יו דה קיריקו, שציורו "שיר אהבה" השפיע על מגריט עמוקות. מגריט מילא תפקיד מרכזי בהתארגנות של הקבוצה הסוריאליסטית הבלגית, שתפיסתה האמנותית והרעיונית היתה שונה מזו של הקבוצה הצרפתית. מגריט אמנם ניסה להתקרב אל הקבוצה הצרפתית בהנהגתו של המשורר ואבי הסוריאליזם, אנדרה ברטון, ואף עבר להתגורר בפריז בשנת 1927, אולם הוא לא מצא שם את מקומו, הן מבחינה אישית (יש סיפורים על ריבים קולניים בין ברטון לז'ורז'ט) והן מבחינה רעיונית.  צילומים ומסמכים בבית מגריט. באחד מהם אפשר לראות את ז'ורז'ט עם הכלב לולו | הצילום באדיבות Musée René Magritte Museum – Jette © visit.brussels, Jean Paul Remy בעוד הסוריאליסטים הצרפתים שאפו להגיע למציאות האמיתית בעזרת שחרור התת מודע והדמיון, מגריט עשה זאת באמצעות הסתכלות מחודשת על המוכר והגדרתה מחדש של המציאות. במבט ראשון, הציורים שלו נראים ריאליסטיים, אולם מבט נוסף מגלה כי תכונותיהם ותפקידם של החפצים שונו והוצאו מהקשרם ויוצרים משמעויות חדשות – רכבת נוסעים יוצאת מתוך אח, אנשים קטנטנים בכובעים שחורים ובמעילים, סמל הבורגנות המהוגנת, יורדים על העיר כמו טיפות גשם. כללי הפרספקטיבה והגרביטציה הופרו, מפגשים בלתי אפשריים בין עצמים שונים משבשים ומערערים את שלוותו של המתבונן. לאחר שנתיים בעיר האורות, חזר מגריט לבריסל המוכרת והאהובה. הוא שב והתחבר עם הסוריאליסטים המקומיים, וביצירותיו החלו להופיע הדימויים המוכרים: איש חסר פנים בכובע שחור, תפוחים ירוקים, מקטרת, ציפור. על אף שחי חיים צנועים וחסרי ברק (בשונה מהמוחצנות הרועשת של סלבדור דאלי, למשל), מגריט נחשב עוד בחייו לאחד מגדולי הציירים הסוריאליסטים בעולם.
ז'ורז'ט ורנה |
