בקאי, אתגר בשמים – מסע בטרקטורון מעופף

דוד יצחק וליעד ברקת לפני ההמראה. משיכה חזקה בכבל שיוצא מן המנוע, הטייס משחרר את הבלמים והבקאיי מזנק ככלב שרצועתו הותרה

הראשונה שלנו – שהיא אחת מטיסות הבקאיי הארוכות ביותר שנערכו עד כה בארץ, מחוף געש עד לקרני חיטין שבצפון הארץ ובחזרה – נכנסו להילוך גבוה.
על אף שיש לו מצנח, הבקאיי הוא כלי טיס לכל דבר, המשייט בקלילות באוויר, בגובה נמוך. הוא יכול להמריא לגובה רב למדי, אבל ייחודו הוא באפשרות לטוס נמוך, קרוב מאוד לפני האדמה, ולראות את הנוף לפרטי פרטים מלמעלה: דיונות וסלעי כורכר לאורך החוף, שטחים חקלאיים ופועלים העובדים בשדות, כלבים שנובחים לעבר הציפור המוזרה החולפת מעליהם, צעירים שרוקדים בסיומה של מסיבת אסיד על חוף הים.
את ארבעת הטרקטורונים המעופפים הוביל דוד יצחק, מטייסי הבקאיי הראשונים בארץ ואחד המשוגעים לדבר, שעושה רבות לקידום כלי הטיס הזה בארץ. בצידו טסו יורי מליון, טיבור פרנק ואברהם קויצקי – צעיר בן 62, שהיה תלמידו של ג'רי רנוב האגדי, אשר הטיס במהלך חייו 73 סוגים שונים של כלי טיס. אחד מהם הוא ה"פאראפליין", גרסה מוקדמת, דו־מנועית ומגושמת של הבקאיי.
"הפאראפליין היה מתהפך לי לפחות שלוש פעמים בשנה", מספר קויצקי. "הייתי ממריא, נתקל במערבולת קטנה, ותוך שניות המצנח היה מתקפל והייתי נזרק לקרקע כמו אבן. כשהגיע הבקאיי לארץ, גזרתי את המצנח של הפאראפליין לשניים, פירקתי את המרכב שלו ושמתי בקצה המחסן. בהשוואה אליו, הבקאיי הוא פאר היצירה".

תלויים באוויר
רבע לשש. המצנחים נפרשים על האדמה, הקשרים במיתריהם מותרים. הגיע הזמן לצאת לדרך. משיכה חזקה אחת בכבל שיוצא מן המנוע (בדיוק כמו במכסחת דשא ביתית), המדחף מתחיל להסתובב והמנוע נוהם בחוזקה. הטייס משחרר את הבלמים, הבקאיי מזנק ככלב שרצועתו הותרה ואנחנו שועטים בקפיצות על רגבי העפר. המצנח שמאחורינו מתרומם בהדרגה, ובתוך שניות נפסקות הרעידות; הגלגלים כבר לא נוגעים בקרקע. בניגוד להמראות אחרות, הקרקע אינה מתרחקת מאיתנו במהירות. כמו עופות, אנחנו מרחפים רק מעט מעל לחוף, בגובה של כ־150 מטרים. אנחנו מניחים לרוח ללטף את הפנים (הבקאיי חשוף לגמרי, אין בו דלתות או מחיצות), לא מסתכלים למעלה ונסחפים לאשליה הנעימה שאנחנו פשוט תלויים באוויר. כל העניין בבקאיי הוא, כאמור, לטוס נמוך. כך אפשר לטייל בארץ ולראות את הנוף

נופים בשרון. "אנדרנלין היה לי מספיק בחיים", אומר הטייס דוד יצחק. "עכשיו הגיע הזמן קצת לנוח. אני מחפש שקט, שלווה, נוף יפה. ואת זה נותן לי הבקאיי"

מקרוב, לפרטי פרטים, אלא שהפעם מנקודת מבט אחרת, בריחוף. אנחנו חולפים מעל למצוק של חוף געש, ומיד אחריו רואים כמה משתזפים ששכחו בבית את בגדי הים. הגובה הנמוך של הטיסה בבקאיי מאפשר להבחין אם בני אדם הם, או בנות חוה. הלאה, צפונה, לאורך כביש החוף. המכוניות המעטות שנוסעות מתחתינו השיגו אותנו. המהירות הקבועה של הבקאיי היא 50 קילומטרים בשעה, ואם נושבת רוח חזקה, אפשר להגיע ל־70 קילומטרים בשעה.
מילולית, פירוש השם Buckeye הוא מצנח ממונע גלגלי. אין לו עדיין שם עברי תקני, אך דוד יצחק מנסה להרגיל את מעופפי הבקאיי הישראלים למונח שהוא עצמו הגה: "מכנף רכוב" ("מכנף" מהמלה כנף, "רכוב" מהמלה רכב) ומעודד את חבריו להמיר את "הטרקטורון המעופף" בשם זה. נכון לעכשיו, עדיין לא חדר המונח לשפה המדוברת, על אף שהכלי הזה נמצא בארץ כבר קרוב לשנתיים, וכעת יש בישראל קצת יותר מ־40 טרקטורונים מעופפים וכ־60 טייסים; והמספרים האלה הם במגמת עלייה.
בניגוד לדימוי המוטעה, רוב מעופפי הבקאיי אינם צעירים הרפתקנים. אלה מעדיפים בדרך כלל ספורט אתגרי זול יותר, כמו מצנחי רחיפה. הבקאיי הוא תענוג לא זול. אי־אפשר לשכור אותו, אלא רק לקנות, ומחירו של כלי אחד כ־20 אלף דולר. וזה בלי להזכיר הוצאות דלק, תיקון ואחזקה. למרות זאת, רוב האנשים שעוסקים בתחביב היקר הזה אינם עשירים מופלגים. רבים רוכשים בקאיי אחד בשיתוף עם חבר או קרוב משפחה, מה שמפחית מעט את ההוצאות, אבל גם כך התענוג יקר למדי.
"האמת היא שטוב שהצעירים לא טסים בבקאיי", אומר יורי מליון. "החשש שלי הוא שהתחביב הזה יהפוך לענף של צעירים שמשתוללים מעל לחופים. אז יתחילו להציק לנו, להגביל  אותנו ויורידו אותנו מהאוויר בגלל כל מיני נהלים מחמירים. אנחנו מאוד חוששים מהיום הזה".
מכיוון שהבקאיי חדש בארץ, הוא עוד לא מעוגן באופן מסודר בחוקים. היום, כל אחד יכול לקחת בקאיי ולעשות איתו ככל העולה על רוחו. בינתיים, מקפידים חברי המועדון לשמור על חוקים לא כתובים, כמו לא לטוס מעל אנשים, בתים ואזורים אסורים לטיסה. דוד יצחק, המשמש גם כסגן יו"ר איגוד מצנחי הרחיפה בארץ, פועל במרץ להכניס את הבקאיי לתודעת הרשויות.

שדות ליד פוריה בצפון הארץ. אפשר להבחין בפועלים העובדים בשדות ובכלבים שנובחים אל הציפור המוזרה שמעליהם

בקאיי על רגל אחת
איך זה עובד? המצנח שמחובר לאחורי "הטרקטורון" משמש כמעין כנף. אוויר נכנס לפתחים בשפתה של הכנף הרכה, בעלת הדופן הכפולה, ומנפח אותה. כתוצאה מזרימת האוויר נוצר כוח עילוי, והכנף שואפת לעלות מעלה. גוף הבקאיי עצמו, המרכב, משמש כמשקולת המונעת מהכנף הרכה לאבד את צורתה ואת יציבותה. המרכב מחובר למצנח באמצעות מיתרים המטילים עומס שווה על כל חלקי הכנף.
מוט שמותקן בין רגלי הטייס משמש כמצערת ושולט בכוח המנוע, שנפחו 580 סמ"ק. כשמושכים את המצערת, עולה כוח המנוע, והכלי עולה. כשדוחפים אותה, הכלי יורד. אם עוזבים את ההגאים, טס הכלי בצורה אופקית וישרה. אם

נחיתה. "אם מקפידים על ההוראות", אומר הטייס דוד יצחק, "קשה מאוד להרוג את עצמך בכלי בטוח שכזה. זה ממש כלי גריאטרי"

המנוע מפסיק לפעול, צונח הכלי מטה באיטיות. העובדה שהכנף אינה קשיחה מונעת את התהפכות הכלי אם היא פוגעת בקרקע. שלדת הברזל שמקיפה את המושבים מונעת פגיעה בבני האדם גם במקרה הנדיר של התהפכות. בקיצור, טוענים בביטחון טייסי הבקאיי, זהו כלי נוח להטסה ובעל יציבות מקסימלית.
"יש עשרות אלפי כלים כאלה בארצות־הברית, שעשו מיליוני שעות טיסה", אומר דוד יצחק, "ולמרות זאת, ידוע בעולם רק על עשרה מקרים של מוות, שכולם נגרמו מחוסר אחריות, ולא בגלל תקלה בכלי. טייס אחד נפל לים וטבע לאחר שנגמר לו הדלק. אחר התנגש ברכבת מכיוון ששכח שהזרמים ליד הרכבת סוחפים אליהם, ולא שמר על מרחק מספיק. היה מקרה של טייס שהתאבד עם הבקאיי, והשאר נתקלו בחוטי מתח גבוה. אם אתה מקפיד על ההוראות, יהיה לך קשה מאוד להרוג את עצמך בכלי בטוח שכזה. זה ממש כלי גריאטרי".
מתברר שאת הבקאיי סובבת תרבות שלמה. בכל שבת מתכנסים כמה "מורעלי בקאיי" ועולים לטיול שטח מהאוויר. כל יציאה למטס מחייבת התארגנות שלמה: לדאוג לכלי רכב לליווי, מכשירי קשר, דלק, כלי עבודה למקרה של תקלה ועוד. ההתארגנות הזו תורמת גם לגיבוש. רבים ממעופפי הבקאיי נוסעים עם בני משפחתם לאתר ההמראה, עולים לאוויר ופוגשים את בני הלוויה בנקודת הנחיתה המסוכמת מראש, כדי לתדלק את הבקאיי מחדש (מיכל דלק מלא, שנפחו 30 ליטר, מספיק לטיסה במשך שעתיים).
אנו חולפים מעל מה שנשאר מפרדסי השרון, עוקבים אחר פיתוליו של נחל אלכסנדר, מציצים למתרחצים בחופי קיסריה ודור, וכך הלאה והלאה, בטיסה שקטה ורגועה, כמו ציפורים. זה בדיוק מה שמושך את דוד יצחק, לשעבר טייס בחיל האוויר. "אדרנלין היה לי מספיק בחיים. עכשיו הגיע הזמן קצת לנוח. אני מחפש שקט, שלווה, נוף יפה. ואת זה נותן לי הבקאיי".