אי אפשר לחשוב על סיום שהולם יותר את חייו של סנט אקזופרי. היעלמות מסתורית במהלך טיסת ריגול מעל שמי צרפת הכבושה בשנת 1944. מטוסו ספק התרסק בתאונה, ספק הופל בידי טייס גרמני. זו היתה ספק משימת קרב שהסתיימה במותו של הטייס או טיסת התאבדות אותה תכנן אקזופרי עוד קודם לכן, כאשר התייאש מן העתיד ומן הבעיות שהקיפו אותו.

אבל גם ההמשך הדרמטי של הסיפור הולם את חייו הפלאיים של הסופר: ב-1998 מצא דייג צרפתי צמיד זהב לא רחוק מחוף העיר מרסיי. רבים טענו אז שמדובר בזיוף. אמרו שהדייג ייצר את הצמיד בעצמו כדי לזכות בקצת פרסום ואולי כסף. עברו כמה שנים והתברר שסיפור הצמיד הצית זיכרון אצל צוללן שהתמחה במציאת מטוסים שהתרסקו לחופי דרום צרפת. חיפושים קדחתניים הצביעו בשנת 2000 על שרידי מטוס טבוע. מספרי הזיהוי שלו העידו בבירור – מדובר במטוסו של סנט אקזופרי. ארבע שנים לאחר מכן נמשו שרידי המטוס, למרות התנגדות של רבים ממעריציו של הסופר. הם רצו שהתעלומה תישאר בעינה. הם רצו שהאגדה שאופפת את הדמות המסתורית, שנעלמה לפתע מבלי להשאיר עקבות, לא תימוג. לרווחת רבים לא נמצאו במטוס שנמשה שרידי גופתו של אקזופרי. בדל תעלומה עוד נותר.

בצרפת, בה נחשב אקזופרי לגיבור לאומי, על שמו נקרא שדה התעופה בליון ואתרים נוספים, מציינים בכל שנה את יום ההולדת באירועי קריאה בספריו וטיסות מחווה לזכרו.

כדי לציין את יום הולדתו של הטייס והסופר אנו מביאים כאן כמה קטעים מכתבה פרי עטו של דודו בן צור, שפורסמה בעבר במסע אחר לזכרו של בנו אסף ולזכרו של אנטואן סנט אקזופרי.

ב-2004 נמשו שרידי המטוס של סנט אקזופרי,  למרות התנגדות של רבים ממעריציו  של הסופר

אנטואן ז'אן בטיסט מרי־רוז'ה דה סנט אקזופרי נולד ב־1900 בעיר ליון (Lion) שבצרפת. את רוב ילדותו בילה בפנימיות, וכבר אז נמשך מאוד לסוד קסמם של מכשירים והמצאות חדשות. חוויית הטיסה הראשונה שלו, בגיל 12, השפיעה עליו עמוקות. אפשר לומר אפילו שקבעה את המשך חייו. בלעדיה אולי לא היה נכתב "הנסיך הקטן". שירותו הצבאי כאיש צוות קרקע של טייסת רק חיזק את תשוקתו לעוף. ב־1921 השיג רשיון טיס אזרחי והמשיך לדבוק בתעופה, למרות שרשרת תאונות טיס שהיה מעורב בהן.

חברת תעופה צרפתית קיבלה אותו ב־1926 לעבודה כטייס בקו דואר אווירי בין טולוז  (Toulous) לדקר (Dakar), כיום בירת סנגל שבאפריקה. זמן קצר אחר כך מונה לראש התחנה בכף ג'ובי (Cape Jobi) שבמרוקו, שם הכיר את נופי המדבר שבסהרה, את שבטי הבֶּרְבֶּרִים ובעיקר את הבדידות השקטה. על הסהרה כתב במסה "מכתב לבן ערובה" (1943): "הסהרה אינה מציעה, עד לאין סוף, שום דבר פרט לחול חדגוני, או ליתר דיוק, בשל נדירותן של הדיונות, חוף סלעי… יחד עם זה, ישויות אלוהיות בונות לה רשת כיוונים, מגמות וסימנים, מערכת שרירים סודית וחיה. אין עוד חדגוניות. הכל מתכוונן. אותה דממה אינה דומה לדממה אחרת".

כיום אני נמשך יותר ויותר לנוף צחיח של מדבריות, טונדרות, שדות קרח וחוליות. קשה לי לאתר פרטים ודמויות בתוך מרחב עמוס באנשים ובצמחים. האופק הריק והשקט מחדדים אצלי את תחושת החסר ומקילים את הכאב בו־בזמן.

יצאתי אל מישורי החמדה שבשולי הסהרה, סביב עמק תפילאלת (Tafilalt) בדרום־מזרח מרוקו. מי נהר הזיז (Ziz) מאפשרים כאן נאת מדבר של אלפי דקלים, הנמשכת כמאה קילומטרים לתוך המדבר. לאורך העמק בנויות קַסְבּוֹת וקְסַרִים (מבני מגורים), רבים מהם נטושים והרוסים. כאן צמחה השושלת העלאווית, השולטת במרוקו עד היום. גברים ונשים נמלטו מהחום המעיק של הבתים בעיירה א־רשידייה (Er Rachidia) אל המרחב הפתוח של המדבר.

כמו דמויות רשומות בצבעי מים נעו הנשים בחן, כששולי שמלות הדררה הצבעוניות מתנופפים ברוח וילדיהן אוחזים בכף ידן. הגברים כרעו בסגנון אופייני לאנשי המדבר. אלה שיודעים לחשב את זמן החול, ומוצצים את עשן הסיגריות שהרוח ליבתה. את הלילה עשיתי בארפוד (Erfoud), ולקראת זריחה המשכתי דרומה אל מרזוגה (Merzouga) ואל החוליות הגדולות של ארג צ'בי (Erg Chebbi). הברברים, תושבי האיזור, עטופים בבדי אינדיגו כחול, כבר הגיעו עם גמליהם אל חמוקי חול אדומים נצחיים וארוכים, מתמזגים זה לתוך זה. על המראה הזה כתב סנט אקזופרי: "הנוף הזה הוא בעיני היפה והעצוב בכל הנופים… במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על הארץ וכאן גם נעלם. הסתכלו בנוף הזה יפה־יפה, כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר".

ספרו של סנט אקזופרי "מצודה" מתאר את החיים ואת מערכת היחסים בין מלך ברברי לנתיניו בממלכה קדומה בסהרה. האם ההשראה לספר באה מהברברים בסהרה התוניסאית, אשר בנו את מבצרם בתוך האדמה כדי לברוח מהחום?

הזמן שעשה במרוקו הביא את סנט אקזופרי לכתיבת ספרו הראשון, "דואר דרומי", שפורסם ב־1929 וזכה להצלחה רבה. הספר מתאר רומן בין טייס בקו הדואר טולוז־דקר לבין חברת ילדות נשואה. לאחר מות בנה היא בורחת עם הטייס, שנהרג אחר כך בתאונת טיס. 15 שנה לאחר פרסום הספר נהרג סנט אקזופרי עצמו, כנראה בתאונת טיס. מוטיב הילד המת חוזר הרבה בספריו. מקובל לפרש זאת כהד לחוויית האובדן שחש עם מות אחיו, פרנסואה, אשר נפטר ממחלה כשהיה נער בן 15. סנט אקזופרי היה אז בן 17.

אחרי מרוקו הוצב סנט אקזופרי בארגנטינה, כמנהל קו הדואר האווירי בין בואנוס איירס לפונטה ארנס. השנתיים שעשה שם הביאו לכתיבת ספרו "טיסת לילה" ולנישואיו עם קונסואלו סונסה דה סנדוול. מערכת היחסים ההרסנית בין השניים והעובדה שמעולם לא הביאו ילד לעולם אפשר שהיו הבסיס לתיאור היחסים בין הנסיך הקטן לשושנה המפונקת.

ב־1932 חזר סנט אקזופרי אל הרפתקת הטיסה בין צרפת לסהרה. טיסתו הסנסציונית של צ'רלס לינדברג מעל לאוקיינוס האטלנטי הציבה רף חדש לטייסים בני התקופה, וסנט אקזופרי החליט לשבור שיא חדש בטיסה בין פריז לסייגון. בעזרת מכונאי המטוסים אנדרה פרבו, הוא שיפץ מטוס מדגם סימון (Simoun), וב־29 בדצמבר 1935, המריאו השניים בדרך לתחנתם הראשונה בקהיר. תקלה טכנית אילצה אותם לנחות נחיתת אונס במדבר ולשרוד שם חמישה ימים ללא מזון ומים. חוויה זו בסהרה המצרית תוארה בספריו "ארצם של אנשים" ו"הנסיך הקטן". יש הטוענים כי ההתייבשות והחום שפקדו את סנט אקזופרי באותו אירוע גרמו לו להזיות, שבהן הופיעה דמותו של אחיו המת.

בצרפת, בה נחשב אקזופרי לגיבור לאומי, הוציאו שטר של 50 פרנק לזכרו

סנט אקזופרי נעלם
התאונה לא הרתיעה את סנט אקזופרי לנסות לשבור שיאי טיסה חדשים. יחד עם פרבו הוא שיפץ את המטוס והחליט לשבור שיא נוסף, הפעם בטיסה בין ניו יורק לארץ האש שבאמריקה הדרומית. השניים יצאו לדרכם ב־14 בפברואר 1938 ועברו בהצלחה כמה תחנות ביניים, אבל מעל לגואטמלה צלל מטוסם והתרסק עקב טעות בחישוב הדלק.

סנט אקזופרי נפצע קשה בראשו ונזקק לתקופת החלמה ארוכה בניו־יורק. אז כתב את ספרו "ארצם של אנשים". הכשלונות לא ריפו את ידיו, ולאחר שהתאושש ניסה שוב לשבור שיא – הפעם בחציית צפון האוקיינוס האטלנטי בטיסה. הוא גם הספיק לייסד את קו הדואר בין קזבלנקה לדקר ולבמקו
(Bamako), כיום בירת מאלי, ורשם במהלך שנות השלושים  המצאות רבות, המשמשות אפילו היום את התעופה המודרנית.

כניסתה של צרפת למלחמה נגד גרמניה הביאה לגיוסו של סנט אקזופרי לחיל האוויר הצרפתי. למרות גילו המבוגר ושיתוק חלקי בכתפו השמאלית, עקב תאונת הטיס בגואטמלה, התעקש סנט אקזופרי לבצע טיסות צילום מודיעיני מעל לאזורי הכיבוש הגרמני. את אחת מהן, שבה נפגע מטוסו מירי של כוחות גרמניים, הוא תיאר בספרו "טייס מלחמה" (1942), אשר זכה להצלחה רבה במיוחד בארצות הברית. בספר הוא מתח ביקורת נוקבת על צרפתים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ופרסומו חולל בצרפת ויכוח ציבורי סביב דמותו של סנט אקזופרי. מסיבה זו נאלץ הסופר לגלות לניו־יורק, ולא יכול היה לחזור לצרפת הכבושה.

"הנסיך הקטן" נכתב בצרפתית וראה אור בניו־יורק ב־1943, אך התפרסם בצרפת רק לאחר מותו של סנט אקזופרי, ב־1946. אחרי כתיבה בוטה וישרה, שתיארה את המציאות הקשה של המלחמה, הפתיע סנט אקזופרי בספר הזוי ודמיוני, מאויר בציורים נאיביים פרי מכחולו.

יש הרבה פרשנויות לספר. אחת מהן רואה בעצי הבאובב המשתלטים על העולם רמז לנאציזם ולרוע שאיימו על העולם בתקופת המלחמה וטמונים בכל חברה ובכל זמן. את הדמויות שפוגש הנסיך הקטן מקשרים לעיסוק בזוגיות (השושנה), חברות (השועל), רוע (הנחש), חוסר שליטה (השתיין) וכדומה. חוויית השכול ואובדן הבן חידדו אצלי את הקריאה בספר. מצאתי בו מסרים על חשוב וטפל בחיים, ועל מימד הזמן מול מימד החומר.

נסיבות היעלמותו – וכנראה גם מותו – של סנט אקזופרי נראות כחידה המתרחשת בכמה ממדים. זמן קצר לאחר שפורסם "הנסיך הקטן" בארצות־הברית, חזר סנט אקזופרי לשירות פעיל והצטרף כטייס קרב לכוחות הברית. ביוני 1944 הוצב באי סרדיניה (Sardinia), משם המריא למשימות קרב שונות. למרות התאונות האוויריות, המשיך לצאת לגיחות. ב־31 ביולי 1944 המריא למשימה מעל מזרח צרפת, ומאז אבדו עקבותיו. חבריו ליחידה לא הצליחו לגלות מה גרם להיעלמות סנט אקזופרי ומטוסו.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: