שמונה זאבים טלואים הסתערו בפתאומיות על בור המים. עשרות בעלי החיים נסו בבהלה. אחד התנינים ניצל את המהומה, ונעץ את שיניו בבטנה של אימפלה. במשך כדקה וחצי ניסה התנין להטביעה ולשבור את מפרקתה, אבל נסיונותיו עלו בתוהו. היפופוטם שיצא מהמים הבריח את התנין, והאימפלה, פצועה וחבולה, ניצלה זמנית. ההיפופוטם התקרב בסקרנות אל האימפלה המדממת, ועודד אותה להתרחק ממקום הסכנה. לרגעים נראה כאילו הוא מנסה לטפל בה. כמה פעמים, במשך כשתי דקות, הכניס ההיפופוטם את ראשה של האימפלה בעדינות לתוך לועו הפעור. לבסוף, עזב אותה ושב למים. עשרות נשרים הגיעו למקום במהירות. לאחר שההיפופוטם התרחק, מתה האימפלה והנשרים עטו עליה. התנין, שהמתין בקרבת מקום, יצא מהמים ומשך אליו את החיה המתה. האירוע יוצא הדופן הזה קרה לפני שנים אחדות בשמורת הטבע רֵאֵם (Kalahari Gamsbok NP), במדבר קלהארי שבדרום־אפריקה. עד לאחרונה לא מצאתי הסבר להתנהגותו המוזרה של ההיפופוטם. ההיפופוטמים ידועים אמנם כבעלי חיים טריטוריאליים ותוקפניים, אך נחשבו תמיד לצמחוניים בלבד. ביולי 1995 צפו תיירים וצוות מארגון משמר כדור הארץ (Earth Watch) באירוע דומה, שהתרחש בשמורת הטבע הוונקי (Hawange) שבזימבבווה. עם השקיעה רדפו כמה זאבים טלואים אחרי אימפלה, שהצליחה לחמוק מהם לסכר מָסוּמָה הסמוך. שם השתלט עליה לפתע היפופוטם ואחז בה במלתעותיו. הוא הגביה את ראשו והורידו, לאחר שהחדיר את ראשה של האימפלה ללועו. לבסוף הרג אותה באמצעות ניביו התחתונים, שאורכם כ־50 סנטימטרים. הצופים בהתנהגות החריגה סברו תחילה שההיפופוטם הזכר הפגין את התנהגותו הטריטוריאלית האופיינית, אבל אחרי דקות אחדות הוא שב אל הגווייה ואחז באחת מרגליה. בעקבותיו מיהרו עוד חמישה היפופוטמים, אחזו באימפלה המתה ואכלו אותה במהירות. כחודשיים לאחר מכן צפתה קבוצה אחרת של משמר כדור הארץ בהיפופוטם, ש"גנב" גוויית אימפלה משני תנינים ואכל ממנה. גם אירוע זה התרחש באחת המלחות של שמורת הוונקי. חוקרים משערים שהתנהגות זו של ההיפופוטמים נובעת ממחסור בעשב זמין, כתוצאה משנות בצורת ממושכות. בהיעדר כמויות מספיקות של מזון צמחי, החלו ההיפופוטמים לאכול גם בעלי חיים. ליד בורות המים נצפו היפופוטמים שניזונו אפילו מגללים של פילים, הפוקדים את המקום לעיתים קרובות. לדברי החוקרים, אין לראות בכך עדות לשינויים אבולוציוניים, אלא פתרון של ייאוש לצרכים דחופים.
מפגש חברתי בבוץ היפופוטמים טורפים הם רק אחת התופעות המרתקות ויוצאות הדופן, שבהן אפשר לצפות בבורות המים של אפריקה. בורות המים הרדודים מושכים אליהם לא רק היפופוטמים, זאבים טלואים ואימפלות, אלא גם פילים, קרנפים, ג'ירפות, אריות, נמרים, צבועים, עופות רבים ובעלי חיים אחרים, הבאים כדי לשתות, ללקק מינרלים, להתרחץ וגם לשחר לטרף. העובדה שמקווי המים מהווים מוקד משיכה לבעלי חיים ידועה זה זמן רב, ולכן הוקמו בסמוך אליהם מעונות ציד, שבהם המתינו בעבר ציידים לחיות הבר. מאוחר יותר הפכו מעונות הציד הללו במקרים
רבים ללודג'ים, המשמשים היום זואולוגים, אתולוגים (החוקרים את התנהגותם של בעלי החיים בסביבתם הטבעית), צלמים ותיירים. צריך הרבה אורך רוח, וגם מזל – משום שלא תמיד מגיעים הטורפים, המעניינים יותר את מרבית הצופים; אבל ככלל, הסבלנות משתלמת. פלישת הפילים למקלחת בעונות היובש חופרים הפילים בורות בעזרת חדקיהם ורגליהם, ומגלים מים בקרקעיות של נהרות שיבשו. אם לא יצליחו בכך, ימותו בצמא, ועימם גם בעלי חיים אחרים. בדרך זו מגלים הפילים גם מרבצי מינרלים, הדרושים להם ולחיות אחרות. זו דוגמה אחת לתרומתם של הפילים לאיזון במערכת האקולוגית, שבה הם חיים. אנדריאה טורקאלו (Turkalo), שערכה מחקרים על התנהגותם החברתית של פילים ביערות המשווניים שבדרום־מערבה של הרפובליקה המרכז־אפריקאית, גילתה שהם נוטים להתקבץ בקרחות יער קטנות, שיש בהן מינרלים ומלחים. טורקאלו מצאה, שלמרות
נטייתם של פילי היער לנוע בקבוצות קטנות, יש להם חיים חברתיים ערים. הפילים מגיעים לקרחות היער בזוגות ובשלישיות וממהרים להתפזר ולברך לשלום את הפילים שהגיעו לפניהם. בדומה לפילי סוואנה, גם לזכרים של פילי היער יש מִדרג חברתי. לדברי טורקאלו, ההתקבצות בקרחות היער משמשת לקביעת מקומו של כל פרט בהיררכיה: פילים צעירים או קטנים מפנים תמיד את מקומם לפיל דומיננטי. כמה מים שותה הג'ירפה? בורות המים מושכים אליהם, כמובן, לא רק אוכלי עשב. האריה למד לנצל את אתרי השתייה למארבי ציד של ג'ירפות. להקות צבועים מנומרים (Crocuta crocuta)מתרכזות במאורות סמוכות לבורות המים, וגם נקבות הברדלס (Acinonyx jubatus) באות אליהם לעיתים קרובות עם צאצאיהן. בשבי נצפו ג'ירפות ששתו ביום חם כ־40 ליטר מים. קשה לאמוד את צריכת הנוזלים של הג'ירפות בטבע, אבל הן שותות במהירות רבה. חוקרת הג'ירפות איניס (Innis) צפתה בדרום היבשת בג'ירפות ששתו מים בחוות יחד עם בקר, אך טענה שגם עלוות הצמחים מהווה עבורם מקור חשוב לנוזלים. מסקנה זו מוצאת לה חיזוק בממצאיו של מג'יה (Mejia). במשך השנתיים שבהן ערך מחקר בשמורת סרנגטי (Serengeti) שבטנזניה, הוא תיעד רק 20 מקרים שבהם שתו הג'ירפות מים. תצפיות על ג'ירפות שותות אינן שכיחות, למעט אולי בדרום היבשת. מנהגי השתייה של הג'ירפות מעניינים גם מבחינה נוספת. מקרי תמותה רבים בקרב ג'ירפות בוגרות נגרמים בטריפה על ידי אריות. כאשר ג'ירפה גוחנת לשתייה, היא נאלצת לפשק את רגליה הקדמיות. במצב זה, קל יחסית ללביאה או לאריה להתנפל על צווארה, ולחונקה. אורחות חייהם והרגלי התזונה המיוחדים של בעלי החיים נלמדים, איפוא, במידה רבה ליד בורות מים או בקרבת אזורי כינוס דומים, שאליהם מגיעים בעלי חיים בשעות שונות של היממה.
ציד בחסות החשיכה בורות המים מהווים, אם כן, שדות ציד פוריים לטורפים בכלל ולאריות בפרט. עובדה זו הופכת את מקווי המים לאבן שואבת לחוקרי אריות, כמו בני הזוג ז'ובר (Joubert), שפעלו בדרום היבשת, באיזור סבוטי שבבוצואנה. החוקרים צילמו אריות, הפעילים בעיקר בשעות החשיכה, כשהם מצוידים במכשירים מיוחדים לראיית לילה, כדי לא להפריע לפעילות החיות. הם ערכו כ־25,000 שעות של תצפית ישירה על להקות האריות שאחריהן עקבו בעיקר בחשיכה. עבודתם נערכה על פי רוב בקרבת בורות המים באיזור סבוטי, בשטח של כ־520 קילומטרים רבועים, שבו חיים לפחות 460 מינים של בעלי חיים הגדולים מתנים. בורות המים
באיזור זה, שחלקם מלאכותיים, הם מוקד לעלייה לרגל של הטורפים, המנצלים את התקבצות חיות הבר. בני הזוג ניסו ככל האפשר לא להטריד את האריות, והרגילו אותם בהדרגה להפעלה מבוקרת של זרקור. בסופו של דבר יכלו החוקרים להתקרב אל הלהקה עד למרחק של כ־50 מטרים בלבד, בלי שתופרע פעילות הציד הטבעית. כך עלה בידיהם לזהות 120 אריות, שהשתייכו לשש להקות שונות.
הסיכוי האחרון של הפלמינגו לצד היונקים, פוקדים את בורות המים של אפריקה גם עופות שונים. ואין הדבר מפתיע. באזורים מדבריים באפריקה ומחוצה לה (למשל, בנגב הישראלי) מהווים מקווי מים ואפילו אגני חמצון מוקדי פעילות לעופות בכל שעות היממה, גם בשיא החום. במיני העופות הבאים אל מקווי המים המדבריים בולטת הקטה (Pterocles). הקטות מתקבצות בבורות המים בלהקות המונות בין עשרות לאלפי פרטים, המשתייכים למין אחד או יותר. כל המינים של הקטות חייבים לשתות מים לפחות פעם אחת ביממה, מכיוון שעיקר מזונם הוא זרעים יבשים. מקווי המים משמשים את הקטות לא רק לשתייה, אלא גם לפעילויות חברתיות שתפקידיהן ומשמעויותיהן טרם הובררו. הקטות וציפורים קטנות אחרות, הבאות אל מקווי המים, מושכות לשם דורסים מדבריים כמו בז הצוקים (Falco biarmicus) ומיני עיט (Aquila). בשל נוכחות הדורסים הממהרים לעוט על הקטות, הן מקצרות את שהותן בבורות המים. זה כנראה, ההסבר לתצפיות שהראו כי ישנן קטות שאינן שותות כלל. הדורסים באים אל בורות המים המדבריים לא רק לשם ציד. בשעות החמות הם מנצלים את מקווי המים לשתייה ולרחצה. פעילויות אלה אופייניות במיוחד לרחם (Neophron percnopterus)ולעיט הערבות (Aquila rapax). מלחת מקדיקגאדי שבבוצואנה ומקווי המים שבשמורת הטבע אטושה (Etosha NP) שבנמיביה הם שני אתרי הקינון העיקריים בדרום היבשת של הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), והפלמינגו הזוטר (Phoeniconaias minor), מינים שמספר פרטיהם נמצא בירידה. בשל הסכנה המרחפת על קיומם, נערכו מחקרים אחדים בניסיון לתכנן פעולות שיבטיחו את הישרדותם. ממחקריו של רוברט סימונס (Simmons) עולה, שב־40 השנים האחרונות נרשמו בשמורת אטושה רק שלושה מקרים שבהם הצליחו אפרוחי הפלמינגו לשרוד. סיבת המוות העיקרית של האפרוחים היתה התייבשות ורעב בעונות היובש. לפי ההערכות, מספר פרטי הפלמינגו בדרום היבשת ירד ב־15 השנים האחרונות בכ־40 אחוזים. מאחר שחלק הארי של אוכלוסיה זו מתרכז בנמיביה (93 אחוזים מאוכלוסיית הפלמינגו הזוטר ו־84 אחוזים מאוכלוסיית הפלמינגו הבכיר), הציעו סימונס וחוקרים אחרים לרכז את מירב המאמצים בשמורת אטושה, ולא במלחת מקדיקגאדי. סימונס ועמיתיו ממליצים להקים שם איים מלאכותיים, שבהם יוכלו לקנן כ־4,000 זוגות מדי שנה, ויתוספו לשפע האטרקציות שמזמן השילוב המרהיב שבין בעלי חיים ומקורות מים. ——- תודה לד"ר דני סימון על הערותיו המועילות ועל עזרתו. |
מקווי המים הפזורים באפריקה מושכים אליהם מגוון עצום של בעלי חיים, שם הם שותים, אוכלים ולפעמים גם נאכלים. הדרמה של המאבק הקיומי אינה פוסקת: אריות טורפים ג'ירפות הבאות לרוות את צמאונן, בזים עטים על להקות עצומות של קטות, ופילים וקרנפים מפלרטטים ומחליפים רשמים, כמעט כמו בפאב השכונתי פורסם 18.9.08 |
.jpg)
Array
(
)