פרו, 7:30 בבוקר, 21 ביולי 2003. טלטול האוהל וצעקותיו של אלדו, מדריך הטיפוס שלנו, העירו אותנו. רק לפני שעה וחצי נכנסנו אסף ואני אל האוהל, תשושים באופן קיצוני ומאוכזבים במידה דומה, לאחר שלא הצלחנו להעפיל אל פסגת הר האלפמיו (Alpamayo). יצאנו מהאוהל בבהלה. במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו נגלה לעינינו מחזה מזעזע: על שולי קרחון עצום שהגיע עד לפסגת ההר שכבה ללא רוח חיים קבוצת מטפסים. שני סדקי קרח (קְרֵוַוס) ברוחב של כמה מטרים תחמו את משטח הקרח משני צדיו, ולתוכם נמשכו חבלים מתוחים שרמזו על שאר המטיילים שנבלעו בתוך חשכת ההר.
שלושה חודשים קודם לכן ייחלתי בדמיוני לאותו רגע מופלא, שבו אני ניצב על פסגת האלפמיו, אחד ההרים היפים בעולם, כשהטבע פרוש לפני במלוא עוצמתו. מסביבי הפסגות הלבנות, הלגונות התכולות, השמים האינסופיים והשקט. אני לבד בעולם, מאזין לרוח הקרה, שיכור מאוויר הפסגות.
כיבוש האלפמיו היה חלום משותף לי ולאחי אסף זה זמן רב. כשנה לפני הנסיעה גמלה בלבי ההחלטה שעוד אטפס אל פסגת ההר הזה. לא נדרש הרבה כדי לשכנע את אסף להצטרף אלי, וכעבור פחות משנה עלינו על המטוס בדרכנו ללימה, בירת פרו. בעיר הוארז (Huaraz) השתתפנו בקורס טיפוס קרח שארך כשבוע ובמסגרתו רכשנו מיומנויות בסיסיות בטיפוס אנכי. מכיוון שזה היה הטיפוס הטכני הראשון שלנו, החלטנו לטפס להר בליווי מדריך מוסמך.
לא העליתי על דעתי סוף שכזה.
היום הראשון
4:00 לפנות בוקר. במונית לכפר קצ'פמפה (Cashapampa), שבו מתחיל המסע, פגשנו את דניס האמריקאי ושלושה בחורים מאקוודור, שאף הם היו בדרכם אל ההר. בקצ'פמפה התחלנו לצעוד בדרך יפהפייה. מזג האוויר היה מצוין וכך גם ההרגשה של כולנו. אך לא לאורך זמן. לאחר כחצי יום הליכה תקפו אותי כאבי בטן וסחרחורות. באותו הרגע לא ידעתי שזה אות לבאות. לאחר כמה שעות הליכה השמש החלה לשקוע ועצרנו לחניית הלילה. האלפמיו היה קרוב מתמיד.
היום השני
לאחר לילה של כאבי בטן והתכווצויות קמנו ליום טיפוס שבמהלכו קיווינו לעבור דרך מחנה הבסיס ולהגיע עד למחנה השני, מוריין (Moraine), שבו נמצאת נקודת המפגש בין הקרקע החשופה וקצה הקרחון המכסה את רכסי ההרים. במחנה הזה תכננּו לשמור את השבת ולנצל אותה למנוחה.
תכנונים לחוד ומעשים לחוד. אחרי פחות משעה של הליכה הרגשתי רע עד כדי כך שלא יכולתי להמשיך לצעוד. עצרנו שוב בצד הדרך ואני נשכבתי על האדמה בתקווה שהכאבים יחלפו. הדקות חלפו, אבל הכאבים נשארו. לאחר שעתיים שבהן כבר חשבתי על חזרה להוארז החלטתי להגיע למחנה הבסיס ולעשות שם את השבת. דניס ושלושת החברים מאקוודור המשיכו הלאה. הפעם הבאה שניפגש תהיה בבסיס העליון.
הצעידה למחנה הבסיס היתה אטית ומדודה. עכשיו, כשהתכנון השתנה ולא נטפס היום עד למוריין, אפשר להנמיך קצת את הקצב. הכאבים פחתו והצלחתי אף ליהנות מהנוף. השביל טיפס במעלה חד, והליכה ב"זיגזגים" הקלה עלינו מאוד את המאמץ. לאחר כמה שעות הגענו למחנה הבסיס, הקמנו את האוהל לצד כמה אוהלים של קבוצות מטפסים אחרות והתחלנו לבשל לשבת.
לשמחתנו, במהלך היום הגיעו למחנה אופירה, גיא וסבסטיאן, שני ישראלים והמדריך הארגנטינאי שלהם. את אופירה פגשתי כחודש קודם לכן בהוארז, בסוכנות התיירות Andean Kingdom, שבה עבדה. ממנה קיבלתי מידע על טרקים באזור ושמעתי על ההרים שכבר טיפסה עליהם. כל אחד מאיתנו ידע על תכנוניו של האחר לטפס על פסגת האלפמיו, ובכל זאת הופתענו כשנפגשנו למרגלות ההר.
אופירה וגיא תכננו להמשיך לטפס למחרת בבוקר, ואילו אנחנו תכננו לחנות עד צאת השבת. לקראת החשכה אכלנו את "סעודת השבת" שלנו והזדחלנו לשקי השינה. מחר בלילה מחכה לנו עלייה תלולה יותר, ולאחריה נתחיל בטיפוס על הקרחון. האוויר הדליל בחמצן ייתן בנו אותותיו ככל שנגביה, ולכן כדאי לנצל את השעות הבאות לחילוץ עצמות ולמנוחה.
שבת
שבת בבוקר, יום יפה, אסף, אלדו ואני שותים קפה. גיא, אופירה וסבסטיאן יצאו לדרך. נפרדנו מהם באיחולי הצלחה, ואת שאר היום בילינו באכילה, שינה והרבה שחמט. המנוחה המוחלטת החזירה לי את כוחותי, וציפיתי לבוא הלילה. היעד הבא: מוריין. היום השלישי
3:30 לפנות בוקר. לאחר שעות שינה ספורות קמנו אל לילה קר במיוחד. ככל שנקדים לצאת, כך יהיה קל יותר להשיג את מטרתנו ליום טיפוס זה ולהגיע לבסיס העליון לפני החשכה. ירח ואינספור כוכבים האירו את השמים השחורים, ורק רעשי פירוק האוהל הפרו את השקט המוחלט.
יצאנו לדרך כשרק אור הפנס מאיר את השביל. העלייה למוריין תלולה, את מבטינו נעצנו בקרקע כדי להימנע ממכשולים, והכתפיים כאבו ממשקל התרמילים, אך המחשבה כי כל צעד נוסף מקרב אותנו אל המטרה סייעה לנו להמשיך. בסיום העלייה מצאנו את אוהליהם של אופירה, גיא וסבסטיאן. הגענו אל המוריין. החבר'ה בדיוק השכימו ואנו הצטרפנו אליהם לארוחת בוקר. "גיא טיפס אתמול ממחנה הבסיס למוריין בקצב מטורף", סיפרה אופירה. לצדנו נצנצו הקרחונים בקרני השמש הראשונות. בקרוב נמשיך בדרכנו עליהם ממש.
נעלנו את נעלי טיפוס הקרח, עליהן הרכבנו דוקרנים לשיפור האחיזה בקרח, ועברנו מהאדמה החשופה אל המשטח הלבן והחלקלק המגיע עד למעלה. הטיפוס על הקרח מורכב הרבה יותר מצעידה על אדמה חשופה. הקצב אטי וצריך להתאים לכלל המטפסים הקשורים זה לזה, נעלי הטיפוס נוקשות כמו בטון, והגרוע מכל – בקרחונים סדקים רבים שיכולים להגיע לעומק של מטרים רבים, ויש סכנת נפילה. מקצת סדקי הקרח מכוסים בשכבה דקה של שלג טרי, ולא תמיד אפשר להבחין בהם.
נקשרנו זה לזה בחבלים. הקשירה נועדה למקרה שאחד המטפסים ייפול לסדק. במקרה כזה, החבל המחבר בין המטפסים נמתח מיד ושאר המטפסים צריכים למנוע את המשך הנפילה על ידי שכיבה על הקרקע ונעיצת גרזן הטיפוס בקרח.
הנוף העוצר נשימה פיצה על הקושי הפיזי שבטיפוס. מתחתינו נתגלתה לגונה בצבע טורקיז, כלואה בשלוחות סכין מחודדות מכל עבריה. מסביב הרים מושלגים ושמים נקיים. עצרתי לרגע כדי לצפות בנוף הציורי, אך משיכה בחבל המחובר אלי חייבה אותי להמשיך. היה זה אלדו שהתקדם. "אם אנחנו רוצים להגיע לפני החשכה למחנה העליון עלינו להזדרז", אמר לי והמשיך לטפס. כעבור זמן קצר הגענו לסדק חשוף ברוחב מטר. את תחתיתו לא הצלחנו לראות, מה שהעיד על עומקו הרב. כל אחד מאיתנו דילג מעליו בתורו, משאיר לסדק פעימת לב במתנה.
כמאה מטרים מתחת למחנה העליון ניצב קיר קרח שאותו אפשר לעבור רק בעזרת גרזני הטיפוס. עצרנו מתחתיו למנוחה קצרה וללגימת נוזל אנרגיה. הקור חדר לעצמותינו, ולאחר כמה דקות המשכנו בטיפוס. ראשון בטור היה אלדו, שחצב בעזרת הדוקרנים כוכים בקרח ששימשו מעין מדרגות לבאים אחריו. הקטע התלול דרש מאמץ יוצא דופן, אולם כשהגענו לקצה הקיר, אל המחנה העליון, למרגלות קטע הטיפוס האחרון, נגלה לעינינו סוף-סוף ההר במלוא הודו. גלויות צילומי האלפמיו שראיתי בהוארז התגמדו לעומת הדבר האמיתי.
שלוחתו האנכית של ההר מכוסה בשלג ומרשימה ביותר. מבט בלבד מילא את כולנו אושר. אופירה שכחה לגמרי את מאמץ הטיפוס, קפצה משמחה וביקשה מגיא שיצלם אותה על רקע ההר. "זו תמונה לאמא שלי", אמרה וחייכה חיוך רחב.
במחנה העליון, 5,450 מטר גובהו, כבר חנו מטפסים נוספים, בהם צמד ניו זילנדים, ארבעה גרמנים, הולנדי עם מדריך פרואני בשם מקס, זוג ספרדים וכמובן דניס ושלושת האקוודוריאנים שציפו לבואנו. הקמנו את האוהלים והתחלנו במלאכת הבישול. בגובה זה כל פעולה פשוטה נעשית מסורבלת, ההתנהלות הכללית מגושמת, ושהייה ללא פעילות מחוץ לאוהל היא אתגר גם לפינגווינים. כדי לשתות כוס מים, למשל, צריך להמיס סיר מלא בשלג. היום הרביעי
חצות. בזריחה אני אמור להיות על הפסגה, אמרתי לעצמי ופקחתי את העיניים. הסיבה לטיפוס הלילי היא שבלילה הקרח קשה מהודק יותר וסכנת הקריסה פוחתת. הרתחנו שלג שיהיה משהו לשתות, נקשרנו – הפעם רק אלדו, אסף ואני – ויצאנו לכבוש את הפסגה.
טיפסנו לאט ובזהירות מרבית, גרזני הקרח ננעצים בצלעו האנכית של ההר ואחריהם דוקרני הנעליים. זה היה הקטע הקשה והטכני ביותר של הטיפוס עד כה. הטמפרטורה עמדה על מינוס 20 מעלות, אבל המאמץ חיפה על הקור העז. כעבור שעתיים הגענו לסדק עצום, שמאחוריו ניצב קיר הקרח האינסופי ובקצהו הפסגה המיוחלת.
עצרנו כדי לבנות עיגון בקרח לפני מעבר הסדק. כדי לחצות אותו עלינו לרדת מעט פנימה לאזור שבו רוחב הפתח צר יותר, ומשם לעבור לצדו האחר של הסדק ולטפס החוצה. אלדו עבר ראשון את הסדק ואחריו נכנסתי אני. חשש קל התגנב לראשי כשירדתי פנימה, אך באותה קלות שבה נכנסתי כך יצאתי. אסף המאסף הצטרף והמשכנו אל קיר הקרח.
מתחת לקיר זה קרה. ברגע אחד נגמרו לי הכוחות. לא הצלחתי אפילו להרים את היד כדי לנעוץ את הגרזן בקרח. ביממה האחרונה השקענו מאמץ פיזי רב וכמעט שלא ישנּו, ולזה נוספו כאבי הבטן מתחילת המסע. הרגשתי רע מאוד. ביקשתי מאלדו ומאסף לנוח לדקה, אך בתוך תוכי ידעתי שאין ביכולתי להמשיך, לא הלילה בכל אופן. באותן שניות, ירידה חזרה למחנה העליון נראתה כאחת ההחלטות הקשות בחיי. העפלה לפסגה היתה שאיפתי העיקרית בחודשים האחרונים, והיא היתה חשובה לאסף לא פחות. אם אני מחליט לרדת, ידעתי, אסף לא ימשיך בלעדי.
בין שרציתי ובין שלא, זו היתה האפשרות היחידה. אופירה, גיא וסבסטיאן היו במרחק של עשר דקות מאיתנו. "תצטרף אליהם", ביקשתי מאסף, "אני חייב לרדת". אבל הוא לא חשב פעמיים. "אתה חיוור מאוד, אני יורד איתך", ענה בהחלטיות.
התחלנו לרדת ובדרכנו חזרה פגשנו את גיא ואופירה. "תדקרו את הפסגה גם בשבילנו", אסף אמר ונפרדנו באיחולי הצלחה. הירידה ארכה שלוש שעות, בדיוק באותו הקצב שבו עלינו. הגענו למחנה העליון בשש בבוקר ונכנסנו תשושים לאוהל. בתוך פחות מדקה כבר צללנו לשינה עמוקה.
הקריסה
ב-7:20 ניתק גוש קרח בגודל של אוטובוס מפסגת ההר. הוא גלש במהירות בדרך שבה טיפסו גיא, אופירה, סבסטיאן, המטפס ההולנדי וארבעת הגרמנים. ההולנדי ספג את החבטה הראשונה מגוש הקרח העצום ונהרג במקום. מפולת השלג פגעה בשאר המטפסים וניתקה את עמדות האבטחה שבנו. כולם נפלו מגובה של מאות מטרים ונבלמו במשטח קרח קשה למרגלות צלע ההר.
צמד הניו זילנדים, שבמקרה לא השתתפו בטיפוס מכיוון שקמו מאוחר מדי, צפו באירוע מתחילתו. הם העירו את כל צוותי הטיפוס ששהו במחנה העליון וסיפרו על האסון. היה אפשר להבחין בחלק מן המטפסים שוכבים על משטח הקרח בלי תזוזה, ואת מיקומם של השאר היה אפשר לנחש על פי החבלים שהוליכו אל תוך סדקים רחבים בקרח. קולות חלושים של קריאה לעזרה ואנחות כבדות נשמעו עד המחנה העליון, ועדיין לא הצלחנו לעכל את גודל הטרגדיה.
אלדו, אחד האקוודוריאנים והצמד הניו זילנדי יצאו מיד לחלץ את המטפסים. הצמד הספרדי ירד לכיוון מחנה הבסיס כדי להזעיק עזרה. אסף, מטפס מאקוודור בשם ג'ושוע ואני התחלנו להמיס קרח בשביל לטפל בפצועים. כשחזרו המחלצים הם הביאו עימם רק את אופירה. באותו רגע הבנו שהיא היחידה ששרדה את הנפילה.
טיפלנו בה ודיברנו אליה. היא השמיעה אנחה חלשה, לגמה מעט מים מפקק הבקבוק, פקחה אחת מעיניה וסגרה מיד. זו היתה הפעם האחרונה שהצלחנו לחלץ ממנה תגובה.
באמצעות גלגלת העלינו את אופירה למחנה העליון, ומשם המשכנו את החילוץ לכיוון מחנה הבסיס. כשהגענו אל קיר הקרח שבו "בנינו" מדרגות ביום הקודם, העברנו את המשך החילוץ לידיהם של אלדו ואחד המטפסים מאקוודור, שכן ידענו כי אין לנו הניסיון והמיומנויות הטכניות כדי לבצע חילוץ שכזה. אלדו החזיק את אופירה בשתי ידיו והאקוודוריאני הוריד את שניהם למטה בעזרת חבלים. כעבור זמן קצר פגשו מטפס הולנדי, רופא במקצועו, שהחל לטפס ממחנה הבסיס כשנודע לו מפי הספרדים על מה שהתרחש בפסגה. לא נותר לו אלא לקבוע את מותה.
גופתו של גיא, שנקברה תחת מעטה שלג כבד, נמצאה לאחר חיפושים קדחתניים כמה שבועות לאחר מכן.
היום החמישי
מי נשאר שוכב שם על הקרח המקפיא? כמה אנשים תלויים בתוך הסדקים העמוקים? אולי בכל זאת יש מי ששרד מתוך עשרה מטפסים נעדרים? פתאום הבנתי כמה קרובים היינו גם אנחנו להיהרג מקריסת הקרחון. אם היינו ממשיכים לטפס 45 דקות נוספות ורק אז מתחילים לרדת, המפולת היתה פוגעת בנו בדרך חזרה. במהלך כל הירידה אל מחנה הבסיס חשבתי על המשפחה שלי שוודאי כבר שמעו על האסון ומצפים בכיליון עיניים לאות חיים.
לקראת השקיעה חזרו אלדו והאקוודוריאני למחנה וסיפרו לנו על אופירה. התקווה האחרונה שעוד היתה בלבנו נעקרה.
היום השישי
כארבע שעות לאחר שעזבנו את מחנה הבסיס, הגענו לכפר קצ'פמפה. המקומיים הפנו אותנו למבנה קטן שבו נמצא מכשיר הטלפון היחיד בכפר. כשגילינו שהוא אינו מוציא שיחות בינלאומיות נשברנו לראשונה ופרצנו בבכי.
נאלצנו לחכות למונית שתיקח אותנו לקאראס (Caraz), העיר הקרובה ביותר לקצ'פמפה. לאחר שלוש שעות של נסיעה מורטת עצבים הגענו. שני טלפונים ציבוריים ניצבו ליד התחנה שבה ירדנו. השעה בישראל היתה שתיים בלילה. אסף התקשר לאשתו ואני צלצלתי הביתה. "הלו", אמר אחי יואב בהתרגשות מעברו השני של הקו, "יואב, זה בוזי", אמרתי ושנינו פרצנו בבכי ובצחוק. הכתבה מוקדשת לזכרם של אופירה צוקר וגיא בן זאב שאיבדו את חייהם בדרך לפסגה. בועז פרידמן – חובב טיפוס וטיולים בארץ ובעולם, בוגר החוג לגיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון |
