בלון משי גדול בצבעי אדום־לבן, מלא בחלקו בגז, ירד לאטו מהשמים עד שפגע בקרקע בחצר ביתה של גברת ראסל בעיר גלוסטר (Gloucester) במערב אנגליה. כאשר ניגש משרתה של גברת ראסל לקחת את הבלון, הוא גילה כי מוצמד אליו כרטיס קטן, שבו כתוב בכתב יד מסולסל: "ארֶבּוּס. קו אורך °112 מע', קו רוחב °71 צ'. שלושה בספטמבר 1851. חסומים".
זה קרה בחמישה באוקטובר 1851. השמועה על מציאת הבלון בגלוסטר פשטה במהירות ברחבי המדינה. לא היה צריך מומחה לצפנים או לכתבי סתרים כדי להבין את המכתב שצורף אליו. "ארֶבּוּס" היתה אחת משתי אוניותיו של סר ג'ון פרנקלין – אדמירל אנגלי עטור קרבות ונערץ, לשעבר מושל טסמניה (Tasmania) וחוקר נודע של האזורים הארקטיים. שש שנים קודם לכן נעלם פרנקלין באיזור הארקטי יחד עם 129 קצינים ומלחים של הצי הבריטי בלי להותיר עקבות. האפשרות שהגיבור הלאומי האנגלי ואנשיו הצליחו לשרוד והם לכודים אי שם בים הקרח עוררה התרגשות עצומה והציתה את דמיונו של הציבור.
הנתונים בשטח לא בישרו טובות. כאשר יצא לדרך נטל עימו פרנקלין אספקה לשלוש שנים. קשה להניח שהוא הצליח לשרוד במשך תקופה ארוכה כל כך באיזור הארקטי ללא מזון. יתרה מזאת, כמעט ארבעים משלחות חיפוש, שנשלחו בזו אחר זו בשנים קודמות בניסיון לאתר את עקבות הספינות, לא מצאו שום שריד. הדעה שרווחה בקרב אנשי הצי הבריטי היתה שפרנקלין ואנשי צוותו כבר מזמן אינם בחיים.
נחיתת הבלון בחצר ביתה של גברת ראסל חייבה לפתוח מחדש את הנושא. במשך כמה שבועות ניהלו חוקרי הצי חקירה שקטה באשר לנסיבות מציאתם של הבלון והמכתב. המומחים חשדו שמדובר במסר מזויף, כי התוכן נראה לא אמין: לפני שם האונייה לא הופיעו, כנהוג בז'רגון של הצי, האותיות HMS (ספינת הוד מלכותה), וקו האורך צוין לפני קו הרוחב, בניגוד למקובל.
האם ייתכן שמישהו העיף לאוויר את הבלון כדי להטעות את מקבלי ההחלטות האנגלים? התשובה שמציע לכך החוקר הקנדי וו. גיליס רוס היא חיובית. ויש לו גם חשוד. בספר המתפרסם בימים אלה בשם The Gloucester "
"A Communication from Franklin? – Baloon טוען רוס כי זו דמות ציבורית ידועה ואהודה לא פחות מסר פרנקלין עצמו.
שימורי עופרת ופסנתר כנף
ראשית המעשה בשנת 1845, כאשר ג'ון פרנקלין, אז בן 59, מחליט להיענות לאחד האתגרים המורכבים והמסוכנים של אותה תקופה: מציאת "מעבר צפון־מערב" – נתיב ימי העובר אי שם במרחבים הארקטיים הקפואים בצפון קנדה וגרנלנד ומחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. מציאת הנתיב היתה אמורה לצמצם את מרחק ההפלגה של אוניות הסוחר בין אירופה לחוף המערבי של יבשת אמריקה דרך הודו וסין. במשך כ־300 שנה ניסו ספנים רבים לאתר את המעבר, ללא הצלחה. רבים מהם שילמו על כך בחייהם, עקב תנאי המסע הקשים.
פרנקלין, שנעדר מהים עשרים שנה, תכנן מסע שיימשך בין שנתיים לשלוש שנים. לשם כך
 |
| סר ג'ון פרנקלין, אדמירל אנגלי עטור קרבות ונערץ, לשעבר מושל טסמניה וחוקר נודע של האזורים הארקטיים |
הוא בחר בשתי אוניות מפרש, שצופו ביריעות דקות של ברזל, על מנת להקל עליהן לחדור דרך הקרח. כל אחת מהספינות צוידה במנוע קיטור ומדחף ובפחם ל־12 ימים, והמזון שהועלה על כלי השיט היה עשיר במיוחד וכלל כ־8,000 קופסאות שימורים שנחתמו בעופרת, בקבוקי רום וטבק. פריטים נוספים, בהם כלי אוכל מפוארים וגביעי חרסינה מסין, שיוו למסע הדר. על אחת האוניות אף הועמס פסנתר כנף רחב מידות. לימים יטענו החוקרים כי העופרת בקופסאות השימורים חלחלה פנימה וגרמה להרעלה של אנשי הצוות. אחרים יאמרו שעדיף היה לקחת הרבה יותר מזון במקום את הפסנתר הכבד.
ב־19 במאי 1845 יצאו הספינות ארֶבּוּס וטֵרוֹר מעיר הנמל גרינהיית
(Greenhithe) שבמחוז קנט
(Kent). חודשיים אחר כך הן נראו ליד האי בפין
(Baffin), צפונית־מערבית לקנדה. זו היתה הפעם האחרונה שבה נראו האוניות ונוסעיהן. שנתיים אחר כך, לאחר שלא התקבל שום סימן חיים מהמשלחת, החל הצי הבריטי לצייד אוניות מיוחדות ולשלח בזה אחר זה צוותי חיפוש והצלה בניסיון לאתר את האוניות האבודות. באחד ממבצעי החיפוש הגדולים בהיסטוריה נשלחו בסך הכל 39 אוניות בריטיות ואמריקאיות, שסרקו רבות מתעלות המים הקפואות ורבים מהמפרצונים המצויים באיזור הארקטי שמצפון לקנדה.
הכוח המניע מאחורי מאמצי החיפוש היה ג'יין פרנקלין, אשתו השנייה של סר פרנקלין. ליידי פרנקלין היתה אשה עיקשת, דעתנית והרפתקנית בזכות עצמה, שהשתתפה בכמה מסעות חקר גדולים באיים שמדרום לאוסטרליה. במשך 13 שנים הסתובבה פרנקלין בחוגי הצבא והממשל בניסיון לרתום את מקבלי ההחלטות ואת מעצבי דעת הקהל למבצעי החיפוש. היא גייסה כספים רבים ואף הוציאה את כל הונה האישי לשם כך.
פרנקלין מקוננת על בעלה
ביטוי לפעולותיה של פרנקלין ולעוצמת הזעזוע שהותיר המקרה בדעת הקהל באנגליה ובעולם כולו הוא הבלדות ושירי ההספד הרבים שנכתבו על סר פרנקלין ואנשי צוותו. מרשימה במיוחד היא הבלדה "פרנקלין מקוננת על בעלה", שזכתה לביצועים מוזיקליים רבים, שחלקם מושמעים עד היום:
נפשה, כך נראה, שרויה בעצב עמוק
זועקת בקול, לא אוכל לנוח, לשתוק
עשרת אלפים פאונד אתן בחינם
לאיש שיודיעני כי בעלי חי, אי שם.
ג'יין פרנקלין היא גם זו שקנתה וציידה יאכטה מפוארת בשם פוקס, שעתידה היתה לצאת לאיזור הארקטי ב־1857 ולהביא את הרמזים הראשונים לגורלה המר של המשלחת (ראו מסגרת). אלא שהשנה היא עדיין 1851, וכל מה שיש לאדמירלות הבריטית בשלב הזה הוא בלון משי הנושא עימו כרטיס קטן.
החוקר רוס נבר בארכיון הצי הבריטי וגילה שאכן בוצעה חקירה מאומצת בעניין הבלון. מתברר כי ייצר אותו מהנדס בריטי בשם שפרד, והוא השתייך לסדרה של בלונים שסופקו למשלחות הצלה שיצאו לאזורים הארקטיים שנה קודם לכן. הכוונה היתה לשחרר לאוויר את הבלונים, שמולאו בגז, בתקווה שאנשיו של פרנקלין יאתרו אותם ויקבלו באמצעותם פרטים על מיקומן של אוניות הצלה ובסיסי אספקה קרובים.
לחוקרי הצי היה ברור שהבלון שנחת בגלוסטר לא הגיע מהאיזור הארקטי, בגלל מצב הכרטיס והחוט שבו נקשר לבלון. אחת האפשרויות שהועלו אז היתה שחבר באחת ממשלחות ההצלה חמד לו לצון ושחרר את הבלון לאוויר לאחר היציאה מהנמל האנגלי.
חקירותיו של רוס העלו כי שפרד נתן בזמנו בלונים כאלו במתנה לכמה אישים חשובים בחברה המלכותית הבריטית. שני בלונים, הוא גילה, הוענקו לג'יין פרנקלין. לטענת רוס, כאן טמון פתרון התעלומה. לדבריו, לפרנקלין היה מניע, והיתה לה, כנראה, גם הזדמנות. הליידי הנמרצת, הוא מזכיר, ניהלה כמעט לבדה את כל מבצעי החיפוש אחר בעלה. היה לה אינטרס להשאיר את הנושא חם באמצעות שיגור הבלון, ובכך לעורר את דעת הקהל בתקופה שבה הצי הבריטי כולו כבר הרים ידיים.
