בלגיה – עימות לאומי

בניין בגרנד פלאס, הכיכר המרכזית בבריסל. הפסל חזר מניקוי ושב למקומו באמצעות מנוף | צילום : נורית מלצר-פדון מפות ומדריכים מודפסים ליעד בריסל, בהנחה לגולשי מסע אחר!

מראם הגס בולט ברחוב המהודר. המכונית והכלב שלהם, והם אינם מבינים על מה המהומה. הכלב כבר בידי הרשויות והמכונית פרוצה. שני הגברים פותחים בצעקות רמות בצרפתית רצוצה עם מבטא פלמי כבד. השוטר מבקש מהם להתלוות אליו לתחנה לצורך חקירה בחשד לעברה. אחד הגברים נענה, חברו מתרחק מן המקום בצעדים נרגזים: "מה פתאום? מי אתם בכלל שתגידו לי מה לעשות עם הכלב שלי?". בעלי הכלב היו פלֶמים, השוטרים – ואלונים. כולם בלגים, אזרחים של מדינה אחת, שהתפרים בין העמים המרכיבים אותה מתרופפים והולכים.
בראשית העת החדשה, הותוו קווי ההפרדה המדיניים בארצות השפלה על פי מפתח של דת. במאה ה־16 ניהלו הספרדים הקתולים מלחמת חורמה ארוכה וכושלת נגד מה שהם כינו "הכפירה" – הנצרות הפרוטסטנטית, שקנתה לה אחיזה באותם אזורים. סופה של המלחמה היה שהוגדרו שני חלקים נפרדים: קתולי בדרום ופרוטסטנטי־קלוויניסטי בצפון. החלוקה מתאימה פחות או יותר למדינות המוכרות בימינו כבלגיה והולנד, והיא נעשתה על פי קווי החלוקה בין האזורים הקתוליים והאזורים הפרוטסטנטיים. משמעות החלוקה היא שבפלנדריה (Flanders), החבל הצפוני של בלגיה, חיים הפלמים, המהווים כשני שלישים מאוכלוסיית המדינה, ודתם היא הנצרות הקתולית. הוואלונים, קתולים גם הם, מדברים סוג של צרפתית. הזיקה האתנית של הפלמים נתונה לצפון, להולנד, ואילו הוואלונים חשים קשר חזק לצרפת.
הלאומיות שהתעוררה בקרב עמי אירופה במאה ה־19 הבדילה את הישות הבלגית מן המדינות מסביב, וכך קמה המלוכה הבלגית מתוך חפיפה בין קווי חלוקה דתית וגבולות לאומיים. במשך דורות אחדים בלגיה אף ניסתה להקים לעצמה אימפריה באפריקה, בעיקר בקונגו. בלגיה הלאומית התבססה, ולרגע היסטורי קצר נראתה הזהות הבלגית כגוברת על ההבדלים בין העמים השוכנים בה. כיום מבחין כל מבקר בבלגיה בסימנים ברורים לכך שהפלמים והוואלונים אינם מתכננים לעצמם עתיד משותף, ובוודאי שאין הם מצליחים לחיות יחד.

הבלגי האחרון וחלון הראווה
לפני 20 ו־30 שנה השפה המדוברת העיקרית בבריסל (Bruxelles בצרפתית, Brussel בפלמית) היתה צרפתית. כיום – הפלמית מושלת בכיפה. חנויות מציגות שלטים המבשרים "מדברים צרפתית" כדבר מיוחד, והשפה הראשונה שבה פונים אליך

במקומות רבים היא פלמית, שפה אחות להולנדית. השפה מכונה בפי דובריה "הולנדית", ואם בעבר היה זה אולי סימן לרגש נחיתות, הרי שגם בעניין זה התהפכו היוצרות, וגאווה פלמית חדשה הולכת ומתחזקת.
עד לפני זמן לא רב, היה ברור שזר המבקש להיקלט בבלגיה צריך לעבור תהליך של רכישת התרבות הצרפתית. כיום פלמים רבים מלינים על כך, ושואלים מדוע נתיניה לשעבר של האימפריה הבלגית אינם מאמצים את התרבות הפלמית. הדבר הגיע לידי כך שהורים רבים דוברי צרפתית הרוצים שילדיהם "יתקדמו בחיים" שולחים אותם לבתי ספר פלמיים.
העימות התרבותי בולט במיוחד בעיר בריסל, בירתה של הממלכה השברירית, שהיתה למדינה קונפדרטיבית. בכל אשר פונים במרכז העיר, נתקלות העיניים בסימנים לכפל העמים: משרדי ממשלה ופרלמנטים נפרדים, עיתונות כתובה מפוצלת לשניים, תחנות רדיו שונות ועשרות מוסדות ממלכתיים ועירוניים המחולקים לפי מפתח של זהות לאומית, ואלונית ופלמית. בכל פעם שפורצת בבלגיה שערורייה ציבורית, עוסקים הכל בבחינת זהותו הלאומית של כל שופט בהרכב של בית המשפט שדן בעניין, ומשווים את הסיקור בעיתונות הפלמית לסיקור בעמיתתה הצרפתית.
בבריסל המתח גואה יותר מאשר בכל מקום אחר. הבירה היא הסמל לאיחוד הלאומי הנמצא בסכנה, וגם חלון הראווה של בלגיה. וכשהמריבה הלאומית מתרחשת במקום החשוף ביותר, אין פלא שהתשוקות בולטות לעין. בנוסף, מתברר כי העובדה שבבריסל הושלטה התרבות הצרפתית היתה לצנינים בעיני פלמים רבים, הרואים בה עיר פלמית מדורי דורות ודואגים לבטא זאת היטב בשנים האחרונות.
מדוע, אם כך, לא מתפלגת המדינה לשתיים, בדומה לצ'כוסלובקיה? הבלגים מצביעים על שלוש בעיות מרכזיות בדרך לפרידה בין פלמים לוואלונים: החוב הלאומי, המלוכה ובריסל. החוב הלאומי הוא בעל ממדים אדירים, כתוצאה מנטייה לפתור כל בעיה על ידי הזרמת כספים. בכל פעם שהמתח הלאומי בין שני העמים עלה על פני השטח, פוצלו ארגונים ומוסדות לשניים, והדבר דרש הגדלת תקציבים עד כדי מימון כפול. אם המדינה תתחלק, יהיה צורך לקבוע כיצד לחלק את "עוגת החוב".
בעבר היו דוברי הצרפתית הכוח המניע בכלכלת המדינה, אך בדור האחרון השיגו אותם הפלמים ואף פתחו פער גדול. האם תישא פלנדריה העשירה במרבית החוב? הפלמים טוענים שאין זה הוגן שהם ייאלצו לסבסד את אנשי ואלוניה (Wallonia), שאותם הם רואים ממילא כעצלים. הוואלונים טוענים בפשטות שהם עניים, סובלים מהתמוטטות מחירי הפחם שפרנס אותם פעם ושכבר איננו חיוני לתעשייה ולהסקה, ושהפלמים התחזקו בשל יתרונם היחסי כקרובים לגרמנים. ומיד נשלפת האיבה הגאלית נגד הגרמאנים וניצבת בלב הוויכוח.
המלוכה היא נקודה רגשית, המעוררת אי נעימות רבה בדיון על התפרקות בלגיה. אם תתחלק המדינה לשתיים, על מה ימלוך מלכה של בלגיה? האם

יוכל להיות דמות סמלית בבריסל קונפדרטיבית, בירתה של מדינה מרוקנת מתוכן? אולי לא בכדי תואר המלך בודואן הראשון, שנפטר לפני שנים ספורות, כ"בלגי האחרון". מותו לווה בהפגנות צער עממי רב ובביטויים כנים של אבל, שהיה למעשה אבל על בלגיה עצמה. מאידך, בלגים המביטים במציאות בעיניים פקוחות טוענים כי ממילא מדינה קונפדרטיבית אינה יכולה לשאת עליה מלך. מדינה כזו, הם טוענים, היא שילוב מלאכותי, פונקציונלי, של שתי מערכות ממשל, מין מסגרת רופפת לקיום שני העמים החיים בה, והמהלך ההיסטורי הטבעי הדרוש כעת הוא פירוק המלוכה.

בירת אירופה ומקדשי המזון
ונותרת בעיית בריסל. מעבר להיותה נושאת הזהות הלאומית הבלגית החלוקה, העיר היא אחת הפנינים היפות של אירו פה. בתוך התמורות העוברות על בלגיה, ממשיכה העיר המושכת והמפנקת לתפוס את עצמה כבירתה של אירופה המתאחדת. ואכן, בריסל היומיומית, זו שתושביה נהנים ממנה והמבקרים בה מתענגים עליה, היא עיר אירופית גדולה בכל מובן.
בריסל מפגינה שילוב קסום של רצינות ונהנתנות. הארכיטקטורה הבסיסית שלה מזכירה את פריז בגנים המטופחים ובבתי הקפה הפתוחים, בחיי הרחוב התוססים ובשפע האמנות המשובצת במקומות ציבוריים. על כל אלה נוספת חומרה הולנדית בדמות כיכרות מלבניות שסביבן מבני ציבור עתיקים – שילוב המזכיר את מסורת ארצות השפלה, שלפיה העיר היא היחידה המדינית־כלכלית הבסיסית. בריסל משופעת גם בבנייה מודרנית המאכלסת משרדי ממשלה ומטות של חברות בינלאומיות. העיר היא מקום מושבם של מוסדות רבים של הקהילה האירופית, וקריה שלמה של מבני זכוכית ושיש חדישים בולעת לקרבה בכל בוקר אלפי "אירוקרטים" – הבירוקרטים המנהלים את אירופה המאוחדת.
בתוך השילוב בין ישן וחדש, מתגלה לה גם בריסל של החושים. בירת בלגיה היא הבירה הקולינרית של אירופה. חובבי הגסטרונומיה הרציניים

השוק בבריסל בשבת בבוקר. בירת בלגיה היא הבירה הקולינרית של אירופה, כאן נמצאות המסעדות המעולות של היבשת | צילום : נורית מלצר-פדון

יודעים שכאן, ולא בפריז, נמצאות המסעדות המעולות של היבשת ופועלים בתי הספר הטובים ביותר לבישול. הרחק מן ההשפעה האמריקאית הרעה, סמוך למסורת הצרפתית העשירה, קרוב להשראה הגרמנית ולייחוד ההולנדי, מתעלה הגסטרונומיה הבלגית לפסגת הבישול העולמית.
במסעדות העיר מתבטא הבישול המורכב והמעודן, המשלב בשר בקר, בשר סוס ובשר ציד, דגים ופירות ים מכל סוג, אפייה ברמה הצרפתית הגבוהה ביותר וכן שימוש מגוון בפירות יער למיניהם. אם נוסיף לכך את עליונותו הידועה של השוקולד הבלגי ואת מאות סוגי הבירה המיוצרים במקום ומוגשים בכל בר ובית קפה, הרי שאין כבריסל לפתות את חובבי המזון והמשקה האנינים. היותה מרכז מנהלי וציבורי של היבשת כולה, מקום המארח בכל ימות השנה שועי ארץ, אנשי עסקים ופקידים בכירים, תרם להתבססותה כמרכז גסטרונומי. המבקרים בה יכולים ומוכנים לשלם ביד רחבה תמורת חוויה קולינרית, והעיר נענית להם בשפע וברצון.

אחות חורגת וקצת מופרעת
כאשר דנים בבריסל בהקשר עתידה הבלתי ברור של בלגיה, מדגישים רבים את אופייה הדקדנטי של העיר, וקושרים אותו לעקרון "מרבה מוסדות מרבה שחיתות". העיר מאכלסת בירוקרטיה עירונית (ואלונית ופלמית), לאומית־בלגית, ארצית־פלמית וארצית־ואלונית, וחשבונות ההוצאות הנדיבים מעניקים ציפוי של פאר נהנתני. חנויות יקרות להפליא של מעצבי אופנה ורהיטים, אמני חרסינה ועור, מעצבי שוקולד ויצרני נייר כתיבה בשיטות עתיקות, צעצועי עץ המיוצרים ביד ועטים נובעים מצופים ביהלומים – כולן משגשגות משפע בעלי האמצעים.
אבל האופי הדקדנטי של בריסל טבוע בה מדורות. עוד במאה ה־19 היתה העיר מעין "הצד שני של המטבע" לעומת פריז. בירתה של צרפת, מקום מושבו של השלטון הצרפתי הריכוזי להפליא, זכתה לאחות חורגת וקצת מופרעת בדמותה של בירתה של בלגיה קטנת האימפריה. סימן לכך אפשר לראות, למשל, בתערוכה שבספרייה המלכותית הבלגית, המציגה את "תור הזהב" של ההוצאות לאור הבלגיות במאה ה־19.
סודו של עידן המכירות האדירות והשפע הכלכלי הזה טמון בכך שבריסל היתה המרכז הגדול שבו הודפסו מהדורות פיראטיות של מיטב הסופרים הצרפתים, והתערוכה מציגה זאת בגלוי וללא בושה. אונורה דה בלזק, ויקטור הוגו וסופרים אחרים נאלצו לראות בעיניים כלות כיצד נגזלות מהם הכנסות בשל הדפסה, הפצה ומכירה של ספריהם במהדורות ענק בלגיות בלתי מורשות. החוק הבלגי לא טיפל בבעיה, ומה שהיה בלתי חוקי בצרפת מצא קרקע פורייה אצל השכנה דוברת הצרפתית.
אותה מידה של אי סדר, העדר חשיבה ואטימות, שאפשרה את הפיראטיות הספרותית, שבה ומתגלגלת בבלגיה של ימינו ומולידה שערוריות כמו פרשת הפדופיליה אשר הסעירה את בלגיה ואת אירופה כולה ב־1996. האטימות והשחיתות במוסדות החקירה, המשפט והשלטון לגבי הפרשה הוציאו לרחובות בריסל מאות אלפי מפגינים, שזעמו על השלטונות וגם ביכו את הידרדרותה של בלגיה לתחתיתה של מדמנה מוסרית. בריסל ראתה הפגנות מחאה גם עקב פרשת העוף הנגוע, שפגעה בציפור נפשה של העיר – המסעדות וחנויות המזון – כאשר העופות, הביצים ומוצריהם, ואפילו השוקולד, הוגדרו כמסוכנים למאכל. שוב התגלה השלטון כאיטי, אדיש ואטום, ושוב זעמו הבלגים וביכו את ארצם בטרם שבו לשקוע בהתכתשות הפלמית־ואלונית.
יחד עם זאת, הדקדנס של בריסל מאפשר חופש ומעניק אפשרויות. הדוגמה המובהקת לכך היא המדיניות הסובלנית של העיר כלפי המעצבים והאדריכלים האוונגרדיסטים שביקשו לפתח בה בשנות העשרים של המאה שעברה את סגנון האר־דקו. התוצאה היא מורשת עשירה בדמות עשרות רבות של בתי מגורים ומבנים אחרים, שנבנו בסגנון החדשני ונותרו במצב מושלם עד היום. החלונות הצבעוניים, החזיתות המשלבות כמה סוגים של לבנים בגוונים שונים, הידיות שעל הדלתות, שערי המתכת עם הפיתוחים, גופי התאורה והמעקות – כולם מעידים על החיוב שבגישה הסובלנית כלפי מה שבאותם הימים היה בגדר תעוזה מוחלטת.

ברוז'. רוקמת תחרה בבית קפה. אומנות הרקמה המפורסמת של ברוז' הפכה לתעשייה לתיירים | צילום : נורית מלצר-פדון

טן־טן והנקודה היהודית
אחד מהמבנים המרשימים ביותר בבריסל, בסגנון האר־דקו, שופץ והפך למוזיאון הסדרות המצוירות (Bandes Dessinés), תחום הקרוב לליבם של צרפתים ובלגים רבים. באולם הכניסה לבניין המרשים ניצב פסל גדול בדמותו של טן־טן (Tin-Tin), הגיבור הבלגי המפורסם של סדרת הספרים המצוירים. סמלי שבניין בסגנון אוונגרדי ופורץ גדר לתקופתו מנציח את גדולתה של דמות בדיונית בלגית. טן־טן נחשב היום לכלי מרכזי בבניית התודעה העצמית הלאומית והמוסרית הבלגית.

הספרים מציגים אותו כעיתונאי צעיר, בהיר שיער ונמרץ, הרפתקן ורודף צדק, שאינו מהסס לצאת לפינות הנידחות ביותר בעולם כדי לעזור ל"טובים" מול המזימות של "הרעים". מלווהו הנאמן הוא, כמובן, כלבלב חביב, שמעולם לא נשכח במכונית בצהרי יום לוהט. ייתכן מאוד שבלגיה המתאבלת על עצמה בוכה גם על התרחקותה מדימויה העצמי כטן־טן מוסרי ושוחר טוב, המביא לעולם צדק והגינות. אבל גם במקרה זה, כדאי לדייק: סדרת הספרים על טן־טן תרמה לא מעט גם לעיצוב הדימוי האירופי ביחס לאפריקה. בספרים צויר היליד כעילג, שחור יותר מפחם, פרימיטיבי להדהים. דמות האדם השחור, אותו אוכל אדם המתהלך עם עצם בשערו בשעה שהוא מבשל את האירופאי בקדרה ענקית, נוצקה לא מעט בשל הספרים המצוירים הללו.
משבר הזהות הבלגי והדימוי העצמי הבעייתי ניכרים היטב גם במוזיאון הגדול בבריסל, המוקדש לצבא ולהיסטוריה. אולמות ענקיים מאכלסים תצוגות של מדים וכלי נשק מן המאות הקודמות. סמלי יחידות ומדליות, חרבות ורובים ממלאים ארונות זכוכית. בתצוגה לא ניכר סימן כלשהו לעקרונות החדשים בתחום הצגת נושאים היסטוריים לקהל בן ימינו. הזמן כמו קפא אי שם בראשית המאה ה־20. אין התמודדות ביקורתית עם משמעות המוצגים או ניסיון לבחון את התפתחותה של המדינה הבלגית. שטחים עצומים מוקדשים לתצוגות של טנקים, כלים משוריינים ומטוסי קרב ותובלה מכל הדורות, והכל עומד בניגוד מוזר לבלגיה העכשווית, הרחוקה מכל מעורבות צבאית ואפילו מהתרפקות על ימים של גדולה ועוצמה.
תערוכה מעניינת במיוחד, שהוצגה במוזיאון בקיץ 1998, עסקה בבלגיה בימי הכיבוש הנאצי. התצוגה הקטנה הציגה פרטי לבוש ומסמכים, תצלומים ואביזרים מהתקופה, תיארה לקהל את ימי הכיבוש כפי שחשו בהם אזרחי בלגיה והתמקדה ברדיפת היהודים בשטחה. על בלגיה הוחל שלטון צבאי גרמני, ועיקר מעייניהם של הכובשים היה לדאוג לכך שהמדינה תתנהל כרגיל, תוך שאיבה מינימלית של משאבים כספיים וצבאיים מגרמניה. מסיבה זו, הושארה על כנה למעשה כל מערכת השלטון הבלגית.
מקימי התערוכה לא התביישו להציג את אחריות הבלגים להשלטת החוקים הנאציים, ואף לגעת במה שמקובל לכנות בבלגיה "עמדתו הבעייתית של המלך" נוכח הכיבוש. עד היום ניטש הוויכוח על מידת שיתוף הפעולה של המלך וממשלתו עם הנאצים, ויש המנסים להעביר קו מפריד בין השניים ולטעון שהממשלה תמכה בגרמנים, ואילו המלך נגרר לעמדה של הסכמה פסיבית. כך או אחרת, התערוכה שיקפה גם את השסע הקונפדרטיבי הבלגי.
מישלין ונתן ויינשטוק הם זוג אינטלקטואלים יהודים בלגים. היא פסיכותרפיסטית והוא עורך דין, ושניהם עוסקים גם בתולדות היהודים בבלגיה בדורות האחרונים וביחסים בין נוצרים ליהודים בהקשר זה. הם ערים מאוד להבדלים בין ימי השואה בוואלוניה לבין אותם הימים בפלנדריה. "רוב מעשי ההצלה, הן מצד אזרחים והן מצד הכנסייה, התרחשו באזורים דוברי הצרפתית. הפלמים ראו בכיבוש הגרמני מין איחוד בין עמים גרמאניים ומיהרו לקבל על עצמם את האידיאולוגיה הנאצית אף מעל לנדרש", אומרים בני הזוג. התבוננותם בשני העמים המרכיבים את ארצם מעלה בי את התחושה שמא, כפי שקורה במקומות אחרים, רק על היהודים אפשר לומר שהם הבלגים "האמיתיים", אלו הנמצאים מעבר לסכסוך האתני ומעוניינים לחיות בארץ על מורכבותה.

ונציה של הצפון וכיבוש הולנד
בפלנדריה פועמת גם גאווה חדשה. פנינת הארץ היא העיר ברוז' (Bruges בצרפתית, בְּרֵיכֶה בפלמית Brugge), "ונציה של הצפון". העיר, המבותרת על ידי תעלות אינספור, קולטת כמויות מדהימות של תיירים, וכמו ונציה, גם תושבי ברוז' מתלוננים על ריבוי התיירים, על הרחובות שקשה ללכת בהם, על תקתוקי המצלמות ועל המולת המבקרים. אך מעל לכל התלונות הללו, מורגשת שמחה גדולה על ההכרה שברוז' זוכה לה.
ברוז' היתה ליבו של מה שמכונה "הרנסאנס של ארצות השפלה", כאשר הערים הפלמיות וההולנדיות לקחו את הבכורה מערי איטליה בתחום ייצור הטקסטיל המתוחכם. ליכולת האמנותית, הטכנולוגית והתעשייתית המרשימה הצטרפה ספנות מן המעלה הראשונה. המלחים מארצות השפלה היו מוכנים להפליג בכל מזג אוויר. בניגוד לעמיתיהם האיטלקים, שכרם לא היה מבוסס על ימי עבודה על הספינה, שיטה שעודדה את האיטלקים לעצור את ההפלגה ולהמתין על הסיפון עד לשוך הסערה. המלחים הפלמים־הולנדים הרוויחו יותר ככל שהקדימו להביא את הסחורה ליעדה.
כושר ארגון מופלא בצירוף ערכים פרוטסטנטיים של חסכנות ועבודה קשה סייעו לתעשיית הטקסטיל באיזור להפוך למובילה בעולם. ערים כמכלן
(Mechelen, מאלין בצרפתית Malines), חנט (Gent בפלמית, גאן בצרפתית Gand), ברוז' ואנטוורפן (Antwerpen בפלמית, אנוורס בצרפתית Anvers) היו לשם דבר ולמעצמות כלכליות.
לאחר שנים רבות של נחיתות לעומת הוואלונים וגם ביחס לקרוביהם ההולנדים, חשים כיום הפלמים בעוצמה המחזירה אותם לימים אחרים, טובים יותר. באחרונה התקיימה תערוכה ייחודית שסקרה את הציור הפלמי בגדולתו, מהנס ממלינג (Memling) ועד פיטר פורבוס (Pourbus). התערוכה היא מעין הקדמה לכך שבשנת 2002 תוכרז ברוז' לבירת התרבות של אירופה. ממשלת פלנדריה והעיר ברוז' יצאו מגדרן כדי להעמיד את התערוכה העצומה. לדברי ראש העיר, "התערוכה מנפצת את המיתוס של 'ברוז' המתה', כאילו שבמאה ה־16 נקלעה העיר לשקיעה כלכלית ותרבותית חמורה". כששאלתי את אחד מאנשי המוזיאון אם פלנדריה החזקה עתידה להצטרף להולנד, הוא שמח לבשר לי שהתעשייה הפלמית לא רק מטילה צל על זו הוואלונית, אלא שאף עלה בידה לגבור על אחותה בהולנד. "אני חושב שמה שצריך לקרות זה שהולנד תצטרף אלינו", סיכם.
סמלי הוא שבלגיה, שהיתה אולי המודל למדינה האירופית, נולדה על סמך חלוקה דתית ומתפרקת על בסיס חלוקה אתנית־לאומית. פלנדריה מתחזקת על סמך זהותה וערכיה החברתיים, המקרבים אותה להולנד, ובלגיה הוואלונית חוסה תחת כנפי צרפת. במובן זה פלנדריה דומה יותר למדינה האירופית החדשה, שבה הדת אינה הגורם המוביל בזהות, ואילו ואלוניה נותרת מאחור.
אירופה כולה פונה להביט בעממיה ולתת להם ביטוי במסגרת המדינה האירופית הגדולה, ובלגיה שוב משמשת מודל. אין לדעת אם בלגיה של שנות ה־2000 תבשר קיום לאומי שיש בו קשרים רופפים בין הלאומים או אולי תסמן את התפרקות החבילות המדיניות ליחידות של זהות מקומית מובחנת. כך או אחרת, דומני שגם אנו, הישראלים, המבינים אט אט שאנו עתידים לחיות בחברה רב אתנית מפוצלת, יכולים למצוא בבלגיה לא מעט חומר למחשבה.

תודת המערכת לחברת התעופה סבנה על הסיוע הרב בהפקת הכתבה.