ברחבי העולם היו פזורות חבורות קטנות של ציידים־לקטים, משפחות מורחבות הנודדות ממקום למקום. תזונתם, ולפיכך סדר יומם, הושפעו מזמינותם של פירות, שורשים, פקעות ובשר ציד. את מקומות יישובם הארעיים ללילה, או לעונה, בנו בסמיכות למקור המים, לשם נמשכים גם בעלי החיים. היציאה לציד נקבעה לפי הצרכים לטווח הקצר, תוך התחשבות בצורך לשמר את הבשר. לעיתים התחלקה החבורה לקבוצות עבודה: האחת יצאה לציד, השנייה ללקט, והשלישית עסקה בייצור ובתיקון כלי עבודה וציד. אם תכננה החבורה לנדוד למרחקים, היא נשאה עימה מים בתוך ביצי יענים או בנאדות עור.
כך עשה האדם רוב שנותיו עלי אדמות. מציאות זו של ציידים־לקטים היא חלק מהתמונה שמספקים לנו ממצאים ארכיאולוגיים על תולדות האדם. במאה ה־20 נשארו קבוצות מעטות מסוג זה, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה (ראה "מסע אחר" 54) והבושמנים בדרום־אפריקה.
המציאות הנוכחית, שבה משחק האדם תפקיד של שליט כל־יכול, העושה בעולם כרצונו תוך שבירת מערכות עדינות ומאוזנות של הטבע, משקפת תקופה קצרה בלבד בתולדות המין האנושי. יישובי קבע, שבהם נוצרות המסגרות החברתיות של תרבויות חקלאיות ועירוניות כפי שהן מוכרות לנו, הם עניין חדש יחסית, בן כ־10,000 שנים. אלפי השנים הללו מהוות רק כמחצית אחוז מהזמן שחלף מאז הופיע היצור האנושי על פני כדור הארץ, לפני כמיליון שנים וחצי; ורק עשרה אחוזים ממשך הזמן בו קיים ההומו־סאפיאנס – האדם המודרני – שהופיע כאן לפני כ־100,000 שנים. ישיבת הקבע היתה בעיקר תוצר של תִרבות הצמחים ולאחר מכן – בעלי החיים.
משמעותו של "ביות" היא שינוי דגם ההתנהגות הטבעי של בעלי החיים, כתוצאה מהתערבות בני אדם. חיות מאולפות אינן נמלטות מפני אנשים ואינן תוקפות אותם. להיפך, לרוב הן מחפשות את קרבתם של מאלפיהן. דגם הנדידה העונתי או היומי של חיות מבויתות נשלט על ידי האדם, הדואג למזונן בעיתות מצוקה. גודל העדר והרכבו מוכתבים על ידי בעליו באמצעות פעולות כמו קטל בררני, סירוס והרבעה מכוונת. כך גם נוצר מאגר גנטי חדש, הנתון לשליטת האדם.
 | | חריש בעזרת פר במערב סין | צילום: אייל ברטוב |
הסתגלות הדדית
השינוי הדרמטי של החברה האנושית החל לפני כ־10,000 שנים, בתקופה הניאוליתית, עם "המהפכה החקלאית". כתוצאה ממנה חל גידול באוכלוסייה האנושית, ונוסדו הכפרים הראשונים. התמחות מקצועית – שבמסגרתה היו כאלה שדאגו לעדר והכירו את הליכותיו והאחרים עסקו בחקלאות, וכולם ניזונו בבתיהם ממאכלי בשר ודגנים – הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים. התמחות זו יצרה ארגון חברתי מורכב, וביישובי הקבע נולד מגזר שירותים. שינויים אלה הובילו בהמשך לממשל מסודר, למסחר, למיסוד אמצעי החליפין, לפיתוח טכנולוגיה וללוחמה מאורגנת, כדי לגייס טריטוריות נוספות לחברה הגדלה.
מדוע התחילו בני האדם לביית חיות? היכן ומתי החלו לעשות זאת? אילו חיות בויתו בראשונה? החיפוש אחר תשובות לשאלות אלה הוא בגדר אתגר לאינספור פרהיסטוריונים וארכיאוזואולוגים.
האדם, יצור נבון כפיים היודע להשתמש בכלים ולהסיק דבר מתוך דבר, צפה במחזור החיים של בעלי החיים האחרים, בהרגלי התזונה שלהם, בדרכי רבייתם, הבחין בפוטנציאל הטמון בחלק מהם וידע לרתום אותם לתועלתו. אך רק בשלב תרבותי מאוחר הגיעו בני האדם לכדי יכולת ורצון לשנות את חוקי הטבע ולשלוט בחיות אחרות, כלומר לבייתן. ביות בעלי החיים, סבורים חלק מהחוקרים, הוא אחת ההתפתחויות בהיסטוריה האנושית שאין מהן חזרה. תהליך זה נעשה במוקדים שונים ברחבי העולם, ולעיתים בזמנים שונים.
למה התחיל האדם לביית בעלי חיים? אחת המגבלות העיקריות שאיתן התמודדו הציידים־לקטים היתה הקושי לשמר בשר – מזון ההכרחי לאספקת תצרוכת החלבונים. ביות העז והכבש איפשר, לכן, לספק את תצרוכת הבשר לאוכלוסיות שלא יכלו או לא הצליחו לצוד כמות מספיקה של חיות בר. פירושו של הביות היה אספקה סדירה של בשר; מעין אחסון מזון לטווח ארוך.
מאוחר יותר למד האדם כי גם לצמר ולחלב שימושים רבים. בעלי החיים בטבע לא היו בעלי שיער ארוך, וכדי ליצור חיות ששערן ארוך דיו לצמר, חייב היה האדם להתערב בתהליך הרבייה ולהכליא את בעלי החיים באופן מכוון. גם ניצול החלב הוא תולדה של סלקציה אנושית, משום שהוא חייב שינוי בהרגלי הטיפוח של העדר.
עם זאת, יש לציין כי לא רק בעלי החיים הותאמו לצורכי האדם; גם האנשים היו צריכים לעבור תהליך של הסתגלות. בדיקה של אוכלוסיות מודרניות של ציידים־לקטים העלתה כי אין להם היכולת לפרק חלב במערכת העיכול. נראה שהאוכלוסיות הפרהיסטוריות בדרגה של התפתחות חברתית דומה סבלו מאותו חסרון. לפני שהפכו מוצרי חלב לחלק מהתזונה האנושית של בוגרים, היה האנזים המפרק את החלב קיים רק בקיבתם של תינוקות הניזונים מחלב אם. לאחר הביות, פיתח האדם הבוגר מנגנון חדש – צמחיית חיידקי מעיים, המפרקים עבורנו את מוצרי החלב.
משיטות אילוף מודרניות ניתן ללמוד, כי לביות היה יותר משלב אחד. בתחילה, לכדו גורי חיות סמוך להמלטה, וגידלו אותם במכלאות בסביבת מגורי האדם. השלב הבא, תהליך ההטבעה (התקופה שבמהלכה זקוק בעל החיים הצעיר לגירוי, חי או אחר, ומגיב כלפיו אינסטינקטיבית), התרחש כשהגדי הרך או הטלה נותרו בחברת האדם ונקשרו אליו נפשית. בהמשך, גרמה הסביבה החדשה להיווצרות תכונות התנהגותיות מיוחדות אצל החיות, שהקלו על הטיפול בהן. במקביל, הלכו ונעלמו תכונות שאינן שימושיות לחיות מבויתות, למשל רגליים דקיקות או צבעי הסוואה שעזרו להן בהגנה מפני טורפים.
 | | מימין: אתר קבורה בן 12,000 שנים, השייך לתרבות הנאטופית, ששרידיה התגלו בישראל. לצידו של האדם הקבור, בחלקו השמאלי העליון של הצילום, נמצא שלד של כלבלב, או זאב; משמאל: הכלב היה החיה הראשונה שבויתה וכיום הוא אחד מבעלי החיים המבויתים השכיחים ביותר | צילום: טל גליק |
החיות הראשונות
הבעיה העיקרית הניצבת בפני הארכיאולוג, המנסה להתחקות אחר תהליך הביות, היא קביעת קריטריונים להבחנה בין חיות בר למבויתות על סמך העצמות הנאספות בחפירות. מספר סימנים מנחים את החוקרים בנסיונם להבדיל בין בעל החיים המבוית לזה החי בטבע: הופעתם של מינים חדשים, שינויים מורפולוגיים וסימנים תרבותיים שונים.
הממצאים הארכיאולוגיים מוכיחים כי חברו הטוב ביותר של האדם, הכלב, הוא הראשון שבוית. זה קרה באזורנו לפני 12,000 שנה בתרבות הנָאטוּפִית. מדובר בתרבות הפרוטו־חקלאית הראשונה בעולם, שבה התרחש כנראה המעבר ההדרגתי מתרבות של נוודים, המתבססת על ציד ולקט, לחיי קבע. עצמות של עופות נודדים, שנמצאו באתרים נאטופיים, מעידים כי בני תרבות זו חיו ביישובי קבע לפחות עשרה חודשים בשנה. ממצאים ארכיאולוגיים מהתרבות הנאטופית כוללים לראשונה שרידים של בעלי־חיים, החיים בקרבת האדם וניזונים מהשיירים שהותיר אחריו: דרור הבית, עכבר הבית והחולדה.
שפע של כלי עצם, תכשיטים, חומרי גלם, צלמיות של חיות, בדרך כלל גאזלות (צבאים) או בקר צעיר, מבהירים כי החברה הנאטופית היתה מורכבת. אך המרשימה ביותר בתרבות זו היא מסורת הקבורה, השכיחה מאוד יחסית לתרבויות קדומות יותר. באתר הנאטופי עינן שבעמק החולה, למשל, נחשף קבר ובו שלד של בוגר, ולידו היו שרידים של גור כלב או זאב. על סמך בדיקת שיניו הסיקו החוקרים כי הגור מת בהיותו בן שלושה עד חמישה חודשים. ממצא זה על היווצרותו של קשר רגשי בין האדם לחיה; אך בעיקר זוהי עדות לכך שהנאטופים היו הראשונים שבייתו חיות לא רק למטרות תזונה, אלא כדי שיסייעו להם בציד ובשמירה, או כחיות מחמד.
העז והכבש בויתו בין 2,000 ל־3,000 שנים אחר כך, בתקופה הניאוליתית. רועי הכבשים הראשונים חיו באיזור איראן ותורכיה של ימינו. באתרים שנחפרו שם נמצא שיעור גבוה של עצמות כבשים צעירים, וזו נחשבת להוכחה המוקדמת ביותר לביותם. התיאוריה לפיה בויתו עיזים בפקיסטאן כבר באלף השמיני לפני הספירה נתמכה במציאתם של שני קברים, שבכל אחד מהם נחשפו חמישה שלדי גדיים. קברים אלה סודרו בחצי־עיגול סביב רגליו של שלד אדם. בהסתמך על שיני החלב הלא שחוקות של הגדיים, מניחים החוקרים שהם היו בני פחות משלושה חודשים, כשהומתו. תורת הביות והרעייה הופצה במהירות מערבה ומזרחה עד לסין של היום.
באתרים שנחפרו בסוריה, לבנון וארץ ישראל, רק לעיתים נדירות נמצאו עצמות כבש הבר בתקופה שקדמה לביות, בין 17,000 ל־8,500 שנים לפני הספירה. עם זאת, בתקופה הניאוליתית, לפני כ־8,000 שנים, מופיעות באזורנו עצמות כבשים מבויתים במספרים גדולים. עובדה זו מעידה על כך שהחיות הללו בויתו במקום אחר, ורק אחר כך הובאו לכאן. עצמות של חיות מבויתות התגלו גם באתר ביריחו מהאלף השביעי לפני הספירה. באחרונה, נמצאו עצמות כאלה גם בעין ע'זאל בירדן, שם שיעורן של עצמות העיזים והכבשים מהווה יותר ממחצית העצמות.
את העיזים המבויתות, למשל, מזהים הארכיאולוגים על פי קרניהן המתעקלות, לעומת עז הבר שלה קרניים ישרות ומחודדות. ייתכן שהשינוי המורפולוגי הזה קרה משום שהאדם העדיף עיזים בעלות קרניים מתעקלות, כי בעימות ישיר הן מסוכנות פחות. וייתכן שיש קשר גנטי בין קרניים מתעקלות לתנובת חלב גבוהה.
 | | עדר גמלים בנגב. לביות היה יותר משלב אחד. בתחילה לכדו גורי חיות סמוך להמלטה, וגידלו אותם במכלאו בסביבת מגורי אדם. בהמשך, גרמה הסביבה החדשה להיווצרות תכונות התנהגותיות מיוחדות, שהקלו על הטיפול בחיות | צילום: טל גליק |
התפתחות הדרגתית
החוקרים מסכימים כי הבקר בוית בסמוך לביות הצאן, אך לאחר שהאדם קנה לו ניסיון בביות הכבש והעז. העדויות הראשונות לכך הן מיוון, בין 6200 ל־6000 לפני הספירה. קשה מאוד לשבות פר, חיה גדולה הידועה בתוקפנותה; קל וחומר שקשה לאלף אותו. עם זאת, ניתן לפתות אותו להתקרב לאזורי היישוב על ידי אספקה קבועה של מלח ומים.
עדויות אתנוגרפיות המתארות תהליך זה מראות כי בשלב מסוים אפשר לשכנע את החיה לאכול מידי האדם. אלא שבעדויות אלה לא נראים בני האדם כשהם אוכלים או חולבים את הבקר, אלא משתמשים בו למטרות דתיות, כגון הקרבת קורבנות. יש חוקרים הסבורים כי בתחילה היתה תכלית הביות פולחנית־דתית; פועל יוצא של ההערצה שרחש האדם לחיה. דוגמה לפולחן כזה הם ראשי השוורים המפוסלים מטין, שנעוצות בהם קרניים של ממש, שנמצאו בצ'אטאל הויוק (CATAL HUYUK) באנטוליה שבתורכיה.
קרבת הבקר למקומות יישוב יצרה בעיה: ביום היה צריך לשמור על המים ועל השטחים החקלאיים מפני רמיסתם ברגלי החיות, ובלילה צריך היה להגן עליהן מפני טורפים. כך נוצר הצורך לגדר את הבקר ולבנות מכלאות.
בניגוד לצאן ולבקר, שעם עדריהם אפשר לנדוד לפי עונות השנה וצורכי המרעה, החזיר אינו בנוי לטלטולים. אכילה ושינה הן הפעילויות העיקריות בחייה של חיה זו. נראה איפוא, שהחברות שבייתו את החזיר לא היו של רועי צאן.
 | | כלבים באי באפין, קנדה, במהלך ניסיון עיקש לחצות תעלה של מים קפואים |
תפוצת אבות הבר של החזיר היתה רחבה, מאירופה ועד מזרח אסיה, ומכאן הקושי לקבוע היכן בויתה חיה זו בראשונה. כשבדקו חוקרים את מספר הכרומוזומים של חזיר הבר לעומת מספרם אצל החזיר המבוית, גילו כי אצל כל המבויתים היה מספרם 38, אך אצל חזירי הבר נע מספר הכרומוזומים מ־36 במערב אירופה ל־38 במינים המתגוררים במזרח אירופה ובאסיה. בהנחה שבעבר היתה תפוצת החזיר דומה, אפשר לשער כי הוא בוית בראשונה בין איזור יוגוסלביה של היום למזרח הרחוק. העדויות הקדומות ביותר לביותם של חזירים, מסוף האלף השביעי לפני הספירה, נמצאו בג'ראמו (JERAMO) שבכורדיסטאן. אחד הסימנים המורפולוגיים לביות החזיר הוא התקצרות הלסתות. נראה שבמזרח הרחוק, שם יש לחזיר חשיבות כלכלית רבה עד היום, בויתו לראשונה החזירים -והכלבים.
בזמנים קדומים היו שתי שיטות לגידול החזיר. לעיתים, התנהלו החיות הללו בעדרים גדולים ביער תחת השגחתו של רועה, ולעיתים, כמו בעולם המערבי היום, הם חיו בדיר. החזירים שבדירים היו גדולים, חלקים ולבנים, ובקושי יכלו לעמוד על רגליהם. לקראת סוף המאה ה־18 הובאו לאירופה חזירים קטנים יותר מסין. אלה התבגרו במהירות, והיו בעלי עצמות קלות יותר. כשהוכלאו החזירים החדשים עם המקומיים, נוצר זן חדש. נראה כי אי אפשר למצוא עוד באירופה את צאצאי החזירים המקוריים.
הפוטנציאל הגלום במהירותו ובחוזקו של הסוס התגלה לחקלאים שהתגוררו בערבות אוקראינה באלף הרביעי לפני הספירה. לפני כן, בסוף התקופה הניאוליתית, שימש הסוס במשך זמן קצר כמקור מזון. מעידות על כך עצמות שבורות שנמצאו באזורי המחיה של האדם. המהפך בגישה אל הסוס הוא תוצר של התובנה שהוא יכול לשמש כאמצעי תובלה ותחבורה. אך כדי להתאים את הסוס לתפקידו, היה צורך במעט סלקציה גנטית.
מיני הבר של הסוסים באזורנו נכחדו זמן רב לפני הביות. אך באחרונה התגלו עצמות סוסים באתר שקמים שבנגב מהתקופה הכלקוליתית, האלף הרביעי לפני הספירה. מצבורים גדולים מאוחרים יותר, מתקופת הברונזה הקדומה, התגלו בערד. מכך אפשר להבין שהסוסים המבויתים הובאו לאזורנו ממקום אחר.
| | כלבים באי באפין, קנדה, במהלך ניסיון עיקש לחצות תעלה של מים קפואים |
מי ביית את מי?
תהליך הביות שינה, כאמור, את הרגלי ההתנהגות ואת המראה החיצוני של בעלי החיים: השתנו פרופורציות הגוף וגודלו, צורת הקרניים, צבעי החיה, סוג הפרווה ואורכה. נמצא, למשל, כי החיות המבויתות קטנות יותר מחיות הבר. החוקרים סבורים כי לפחות במה שנוגע לבקר ולחזיר, יצר האדם סלקציה מלאכותית משיקולי נוחות: קל יותר לטפל ולאלף חיות קטנות. עם זאת, התברר כי במינים רבים דווקא החיות הקטנות תוקפניות יותר, ולפיכך ייתכן כי השינוי בתזונת בעלי החיים הוא שגרם לשינוי ממדיהם. החוקרים אינם יודעים מדוע החיות המבויתות קטנות מחיות הבר, אך תכונה זו משמשת את הארכיאולוגים בבואם להבחין בין שני הסוגים.
בהתחשב במגוון היונקים שניצודו על ידי בני האדם, מפתיע המספר הנמוך של מינים מבויתים. אך מצד שני, משום העובדה שהחיות המבויתות נשלטות לחלוטין על ידי האדם וחייהן מתנהלים סביבו, מפתיע המספר הרב יחסית של מינים שבויתו. לפיכך מניחים החוקרים, כי לשם ביותה של חיה מסוימת נדרשות לה תכונות שיאפשרו לה לעבור תהליך זה. ההסבר נעוץ, אם כן, ביכולות ההתנהגותיות של בעלי החיים השונים שאפשרו את תהליך הביות.
תיאור הביות של בעלי החיים מהכלב ועד הסוס, המינים המבויתים השכיחים היום, עמד על התהליכים בעולם החי, המעניינים את חוקרי מדעי החיים. הארכיאולוגים מעוניינים לדעת גם מדוע אירעו תהליכים אלה; מדוע דווקא לפני כ־10,000 שנים החל האדם לתרבת צמחים ולביית בעלי חיים?
אחת התיאוריות הראשונות הניחה כי הגורם העיקרי לכך היה השינוי האקלימי של סוף תקופת הקרח האחרונה. התנאים הקשים תרמו להתקרבות בין בני האדם, הצמחים ובעלי החיים, בעיקר בעמקי הנהרות ובנאות המדבר. כך, מאינספור תצפיות, למד האדם לנצל פרטים נבחרים לצרכיו. לפי תיאוריות מאוחרות יותר, התרחשה המהפכה החקלאית כשהאדם היה בשל לכך מבחינה תרבותית. לפי גישה חדשה, המקובלת משנות השמונים של המאה הנוכחית, דחף גידול האוכלוסין את האדם להמציא דרכים חדשות לייצור מזון. בשל הצפיפות החדשה, נאלצה כל חבורה להגן על שטחה ולהבחין בינה לבין שכניה. כך נוצר צורך בגיבוש זהות עצמית ומאפיינים ייחודיים. להתגבשותה של זהות תרבותית חדשה אנו מוצאים עדויות באתרים ניאוליתיים מלפני כ־10,000 שנה, במקביל לתחילת הביות.
מודלים תיאורטיים רבים, המנסים לעמוד על הגורם לתחילת הביות, נדחו לאור הנתונים הארכיאולוגיים הזורמים מאזורים שונים בעולם. לפיכך השאלה בעינה עומדת. ייתכן כי התשובה תינתן במודל שיתחשב במשתנים רבים, שהתאימו באקראי לראשיתו של הביות. חשוב להתמודד עם ה"מדוע" כדי שנדע לצפות תהליכים עתידיים בתולדות האדם, ואולי גם לשלוט בהם. שאלה נוספת היא: מי בעצם ביית את מי? האדם את החיה או שמא החיה את האדם; שכן החברות האנושיות כפי שהן מוכרות היום הופיעו בראשונה לאחר ביות הצמחים והחיות.
|
