בועות של פעם: חבילת תיור לעבר משופר

קרקסון העתיקה-חדשה שבצרפת אינה רק יפה ורומנטית יותר משהיתה בימי הביניים, היא גם נקייה יותר. אין תרנגולות, אין זבל ואין עביטי שופכין | צילום: ברוך גיאן

טבע ולפיסות היסטוריה משוחזרות על פי נושאים, והכל ייראה כמו מוזיאון אחד גדול, נקי וסטרילי ומסודר וידידותי לסביבה, גם אם העבר לא נראה בדיוק ככה.
אבל לפני זה קצת היסטוריה, שגם אם אי אפשר להסיק ממנה לגבי העתיד, אולי היא יכולה לספק השראה לתחזית: בימים טובים יותר (לפני 20 שנה?) אפשר היה לנסוע למקומות הנכונים בעונה הלא נכונה, ולצאת מזה בזול ולא צפוף. לא מדובר בנוסטלגיה של זקנים אלא בעובדה, פחות אנשים נסעו. אבל בלונדון או בפריז ואפילו בוונציה כבר אין עונות – קשה לחזות את מזג האוויר, וכנראה שלא רק בגלל ה"אל ניניו". אולי משום שכדור הארץ מתחמם, מה שמביא איתו משום מה קרה ושטפונות לא צפויים. וחוץ מזה, שם תמיד צפוף.
כמו במוזיאונים. עניין מתמיה למדי. ואם להיזקק שוב לטענה הנשמעת כמו טרוניית קשישים, אבל לאמיתו של דבר אינה אלא תיאור עובדתי, הרי הוותיקים בעכברי המוזיאונים זוכרים בוודאי שלפני פחות מ־30 שנה עוד אפשר היה להיכנס לתערוכה גדולה במוזיאון מכובד ולראות משהו. מתישהו בשנות השבעים זה השתנה, אולי כשהציגו במוזיאון הבריטי בלונדון את אוצרות המלך המצרי תות ענך אמון. אנשים ישנו על המדרכה כדי לראות לרגע קצר – וצפוף – את תכולת הקבר שלו, ומאז נדמה שהם לא מפסיקים לעמוד בתור מאמסטרדם עד ניו יורק, ומרומא לשיאן, בשביל לא משנה מה – ואן גוך, אמנות סינית קדומה, בני דורו של קרוואג'ו, זהב סקיתים, אפילו "צבעים" בירושלים.

הרפתקה ביער אוכלי אדם
פעם היה לא רק פחות צפוף, גם יותר קל, כי היה ברור מה זה מוזיאון: מקום של שימור העבר, עם גופות חנוטות, פוחלצי חיות נדירות, ציורים ופסלים של אנשים שמתו מזמן; וגם לא היו כל כך הרבה. מאז התרחב מאוד מושג המוזיאון והתמסמס מאוד מושג העבר,

והמוזיאונים מתחרים בטלוויזיה ברצון לתפוס את הרגע החולף לפני שהוא יספיק להתקרר, שלא לומר למות בכבוד. המוזיאונים נהפכו לכוורות עמלניות של יצירתיות, הם משתדלים לכסות את כל שטחי החיים, ויש כמובן הרבה מאוד.
בחוברת האחרונה של כתב העת "ארץ וטבע", למשל, כתוב שבישראל פועלים כיום כ־100 מוזיאונים לתולדות ההתיישבות ואתרים היסטוריים הפתוחים לקהל הרחב, ומבקרים בהם קרוב לשני מיליון אנשים בשנה. וישראל, אם להסתכן בהכללה, אינה יוצאת דופן בעניין זה, שאפשר לכנותו בשם ההולם, גם אם מכוער – מוזיאליזציה, כמו שהיא אינה יוצאת דופן באקדמיזציה (החלת משטר לימודים כמו־אוניברסיטאי על כל פעילות אנושית, מרקמה אמנותית ועד ניהול משרד). שני תהליכים אלה נובעים ככל הנראה מהאמונה שכל בני האדם שווים, כשנלווית לה ההכרה בריבוי אופני ההתבטאות והיצירה שלהם.
בכיתה העולמית ההולכת וקמה לנגד עינינו יש לכל אחד מקום לתלות עליו ציור או שיר, וכל ילד וילדה יכולים לספר במלה או בתנועה את תולדותיהם כפי שהם רואים אותן ולכנס

הופעה לתיירים של בני שבט זולו בכפר מסורתי-מומצא – טרנד חזק במפת התיירות בדרום אפריקה. איש עסקים לבן קנה שטח אדמה, הקים שם בקתות מסורתיות ואכלס אותן בבני שבט זולו, המלינים ומאכילים את התיירים וגם מופיעים לפניהם | צילום: הראל סטנטון

צופים סביב מדורת השבט שלהם. בקיצור, בעולם שוחר צדק לכל, שכל מקום בו הולך ונהיה דומה לכל מקום אחר, וגם צפוף יותר, ושאין סיכוי גדול לצאת ממנו במאה הקרובה – בעולם כזה לא יהיה לאן לטייל, לברוח, אלא לפארקים "נושאיים" (למשל, יומיים של הרפתקאות ביער אוכלי אדם), מאורגנים כמו מוזיאון מסודר (עם מפות והסברים דידקטיים, תנועה חד סטרית ושירותים נקיים), לשמורות טבע ולשמורות עבר שמנוהלות כמו מוזיאונים (עם תור ארוך וכרטיסי כניסה לפי שעות) וכמובן – למוזיאונים.
וכל המוזיאונים האלה יציגו, ברוח הזמן, עבר קצת יותר אופטימי וידידותי לסביבה ממה שהיה נהוג. כמו תצוגה שראיתי לפני שנים אחדות בפתיחת המוזיאון האינדיאני בניו יורק, שהיו בה בגדים רקומים וכלים יפים וסרטי וידיאו עם צ'יפים נשואי פנים המציעים פילוסופיה מהזן העמוק, אבל אף לא קרקפת אחת.

בלי ריח, כמו פרחים מיובשים
שמורות עבר – מקומות שההיסטוריה פסחה עליהן שנים, עד שיום אחד מישהו שם לב שזה מעניין ומחליט לטפח אותם ולשמור שלא ישתנו כמעט -הן לא עניין חדש לגמרי: המצודה הגדולה של קרקסון (Carcassonne), למשל, בדרום־מערב צרפת (הכי גדולה באירופה), מקום חשוב בימי הביניים שנזנח כמעט לגמרי במאה ה־17, משכה את עינו של פרוספר מרימה. הסופר הידוע, שהיה גם המפקח הכללי על המונומנטים ההיסטוריים מטעם ממשלת צרפת, ראה את חורבות המצודה בשנות השלושים של המאה ה־19, התלהב ומסר אותה לשחזור בידי האדריכל ויולה לה דוק, שרוחו הרומנטית שיוותה למקום מראה עוד יותר ימי

צילום קבוצתי של מטיילים ישראלים ב"כפר הולנדי טיפוסי", אחד מכמה כפרים המציעים לתייר מפגש "אותנטי" עם המסורת ההולנדית צילום: הראל סטנטון

ביניימי משהיה לו בימי הביניים. עד היום זהו אתר תיירות למופת, בלי כניסה למכוניות, מתוחזק יפה, שופע מסעדות וחנויות מזכרות וצפוף מאוד.אבל לא מסריח. כמו פרחים מיובשים, גם לשמורות עבר אין בדרך כלל ריח – אלא אם זה ריח של חומרי ניקוי – וקרקסון העתיקה־חדשה לא רק יפה יותר, או לפחות רומנטית יותר משהיתה העיר בימי הביניים, היא בוודאי נקייה יותר; תרנגולות וגלי זבל ועביטי שופכין אפשר לראות בסרטים על ימי הביניים (למשל "מקבת" של פולנסקי), אבל לא באתרים המשמרים את העבר כמו שהוא לא היה.על קרקסון, או על אלברסין (Albarracin), שמורה ימי ביניימית מעניינת אחרת, הנמצאת בחבל טרואל (Teruel) בספרד, או על קאיפנג (Kaifeng), בירת סין לפני אלף שנה, שבה בנו מחדש לפני כמה שנים את הרחוב המלכותי – על כל אלה אפשר לומר לפחות שהיתה להן שעה, ועל הגדוּלה הזאת מתרפק הצופה, גם כשהמקום בחורבות, כמו "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י לפני השיפוץ המסיבי שעשו לה, וגם כשהוא רועש ומסריח מצבע טרי (אחרי השיפוץ). ואילו ונציה, לעומת זאת, המפוארת בערים המשומרות, ירדה אמנם מגדולתה לפני מאות שנים, אך בכל זאת היתה לה היסטוריה גם אחר כך, ובאו אליה רומנטיקנים במשך כל הזמן הזה, וגם אם אין לה עתיד אלא כעיר תיירות, יש בה די גודל ודי חיים, ובוודאי עניין מוזיאלי, שיקיימו אותה בתור משהו שאינו רק בועת עבר.

ספרנבולו (Safranbolu), עיירה שיושבת בעמק הררי צר ויפה, כ־200 קילומטרים מצפון לאנקרה, לא היתה אף פעם מקום חשוב במיוחד, אבל היה לה מזל נדיר מאוד: היא שמרה על צביונה החצי כפרי ועל בתיה הישנים – מבנים נאים וצנועים, דו קומתיים, שמתחת לציפוי הטיח שלהם יש אבן, לבנים, קורות עץ ומילוי גבבה, והקומה השנייה בולטת קצת, לפעמים בזווית. לפני כעשר שנים העלה אחד מתושבי העיירה רעיון, וביוזמתו שיפצו (בתבונה) כמה בתים במרכז העיר הישנה והפכו אותם למלונות ולבתי קפה, ריצפו שבילים שאפשר לטייל בהם בין בתים פחות משופצים ובין חצרות עם תרנגולות וכרובים, ותיקנו וניקו שני מסגדים וחמאם נאה. כיום זהו אחד ממוקדי תיירות הפנים בתורכיה, ואפשר לקנות שם למזכרת דגמים של הבתים שפרסמו אותה, וגם רחת לוקום וחלווה מתוצרת מקומית. לא ראיתי שם תיירים זרים, אבל בסלון התה המהודר של החנות הכי גדולה לדברי מתיקה מוכרים תה משקיות ואסור לעשן, מה שמראה אולי שהעבר המשומר שם – פניו לעתיד.

תושבי הכפר בנגלי פוראן, הנמצא במסלול התיירים באי באלי, אינדונזיה, התאחדו, ערכו לכפר מתיחת פנים והפכו אותו לבונבוניירה לתיירים, המחויבים בתשלום דמי כניסה. רחובות הכפר מצטלמים מצוין | צילום: איילת אידלברג

אבירים, בוקרים ואנשי זולו
לספרנבולו אולי אין עבר מפואר, אבל יש לה עבר ממשי, והחיבור של המקום לעבר הזה הוא רציף וסימפטי, ויש לקוות שהוא יידע לשמור על זה גם בעוד 50 שנה. על עשרות, מאות ואולי אלפי מקומות שכבר מבססים את תביעתם לנתח משוק התיירות העולמי על קסם העבר, אי אפשר לומר את זה.
העבר שמונצח במקומות האלה הוא על טהרת ההמצאה, מין מימוש של חלום על ימים אחרים, של רצון לחנך או סתם לעשות כסף, כמו המקרה המפורסם שתיעד ההיסטוריון האנגלי טרוור רופר בספר הנקרא בשם המתאים "המצאת המסורת", על הדרך שבה המציא סוחר בדים אנגלי במאה ה־19 את האריגים המשובצים, שציינו כביכול את הקלאנים הסקוטיים של ימי הביניים.
תיירות מסוג זה היא אולי התעשייה הכי גדולה בעולם, והיא רק תלך ותגדל. הושעיה,

העיר מדינה שבאי מלטה נשמרה בשלמותה כפי שהיתה בימי זוהרה במאה ה-17. זו לא סתם בועת עבר, ועל החשיבות המוזיאלית של המקום מעידה כניסתו לרשימת "נכסי התרבות לאנושות" של אונסק"ו | צילום: דובי טל

למשל, יישוב קהילתי בגליל התחתון, לא רחוק מציפורי, שצליינים באים אליו כדי ללבוש בגדים עבריים קדומים, לרכוב על חמורים ולהעלות סצנות מתוך הברית החדשה; או "כפר אדו" היפאני, בעיירת המרחצאות החמים יוּבאקו (Yuwaku)ֹ, שהוא אוסף של בתי כפריים ואדונים, משוחזרים מתקופת אדו (1600 עד 1868); או "כפר סונג" בהונג קונג, עם אקרובטים ומוכרי מניפות וטקס נישואין כמו פעם בקאיפנג; או כפר זולו מסורתי (בן חמש) בדרום אפריקה, שתושבי עיירה סמוכה באים אליו בשעות העבודה לשבת בבקתות קש, לרקוע מגינים ולרקוד ריקודי מלחמה להנאת התיירים; וכיוצא באלה מקומות של עבר וירטואלי (אם כי ממומש בעולם החומר), חוות קדומים, מחנות בוקרים של יום ראשון, שדות של קרבות אבירים, ברים רֶטרוֹ, שבאים אליהם בבגדי אלוויס פרסלי.
כן, אבל מה בעוד 50 או 100 שנה? אותו דבר, רק יותר, וכמובן עבר טרי יותר ועבר שהוא כיום עתיד – למשל, מוזיאון לתולדות ההתיישבות על קרקעית האוקיינוס השקט. כמו תושבי פראג, ששחזרו לא מזמן "יום תחת המשטר הישן" (כלומר לפני עשר שנים וקצת) עם חנויות מזון ריקות, משרדים למילוי טפסים ודגלים אדומים.
אני לא חושב שיש ברירה, אלא אם אנשים יפסיקו בכלל לנסוע. ובין בועות העבר יהיו גם מפעלי היי־טק, מזבלות, מעברות, קניונים (כמו עזריאלי, לא כמו גרנד), מוזיאון התיישבות עם גבעות שוממות להתנחלויות יום, חומת ברלין משוחזרת, אולפני טלוויזיה, מועדוני דיסקו, דגמים של חוף ים עם חול מיובא וביוב, וחיים יבין יקרא את החדשות.