בתחילת שנות הששים הציעה ישראל עזרה בפיתוחן של ארצות אפריקה. מר אברהם אילון, מנהל "המדפיס הממשלתי" באותה תקופה, הגה את רעיון שילוב הבולים במאמץ הכללי. לפי תכניתו אמור היה לקום בארץ "המרכז לעיצוב בולים אפריקאיים" אשר ישלח למדינות אפריקה ציירים וצלמים שיכינו ארכיון תמונות המתאימות למטרה זו. (מר אילון נפטר בשנת 1975 וכתבה זו מוקדשת לזכרו). לתכנית היתה חשיבות רבה, במיוחד בהתישה בתהליך ציורו של בול. מעצב הבולים מתחיל לעיתים את עבודתו ברישומי עפרון וצבעי מים הנעשים בטבע. רישומים אלה אמנם אינם שונים מרישומיו של כל אמן אחר אך הציור הסופי אשר ממנו מודפס הבול שונה מאד מתמונה מוגמרת. על הציור לעמוד בדרישות הגבוהות של תהליך הדפוס, בהקטנת הפרטים לגודל בול, במגוון הצבעים המוגבל ובקומפוזיציה הקושרת את הדמות עם הטקסט. בשל כל אלה היתה חשיבות לנסיונם ולמקצועיותם של האמנים שיישלחו.
בשמת 1963, פנה אלי מר אילון והציע לי לעשות את הנסיון האפריקאי הראשון. ישראל מימנה את הוצאות המסע, והמדינה המארחת היתה אמורה לממן את שהותי. אני עצמי עבדתי בהתנדבות. כמקובל, הוסכם אז שהזכויות על ציורי יישמרו במשך 25 שנים בידי המדינה המזמינה ו"המדפיס הממשלתי". רק בימים אלה שבו הזכויות לידי, ולכן מתפרסמים כמה מן הציורים והרישומים כאן לראשונה.
המדינה הראשונה שהזמינה צייר ישראלי היתה גיניאה, וכאשר הגיעה ההזמנה שהיתי בחופשה בפריס, מרכזן של כל הקולוניות הצרפתיות לשעבר. ניצלתי את ההזדמנות לביקור בשגרירות גיניאה בפריס, והגשתי רשימה שערכתי ובה הדברים שרציתי לראות, המקומות שנראו לי מעניינים ומועילים ובעלי החיים שרציתי לצייר. את הרשימה ערכתי על-פי עיון בארכיונים ובספריות שעמדו לראשותי בפריס. הובטח לי שבקונקארי
(CONAKRY) הבירה יש מוסדות מדע, גנים בוטאניים וזואולוגיים המציגים את בעלי החיים ואת הצמחיה במדינה, מרכזי אמנות, מלאכת יד ופולקלור. כמו כן הבטיחו לקשר אותי עם אנשי המקצוע המתאימים, שיוכלו לעזור לי בכל אחד מהתחומים שהופיעו ברשימתי. אנשי שגרירות גיניאה בפריס אמרו לי, כי כל שעלי להכין הוא חליפה טרופית אלגנטית למסיבות הקוקטייל שאליהן אוזמן. מלבד החליפה רכשתי לי ציוד צילום כבד מאד, המתאים לעבודה בסטודיו ויצאתי לדרך. הלבן היחיד במטוס מלא שחורים.
גיניאה הגדולה
בקונאקרי שיכן אותי שגריר ישראל, מר מיכאל רביד, במלון פאר, שריד מהתקופה הקולוניאלית, אחד מרבי הקומות היחידים בעיר. מחדרי בקומה החמישית נראתה העיר כולה כאוסף בקתות הנטוע בלב הג'ונגל הירוק. ימים מספר לאחר מכן נפגשתי עם שר הדואר הגיניאי, שהגיש לי את תכנית הביקור הערוכה על פי רשימה שהכנתי בפריס. נדהמתי לגלות שהסיור השתרע על פני הארץ כולה. השר פרש מפה והצביע על המקומות שבהם אבקר: על מנת לראות, לצייר, לצלם או להסריט את הפרטים שציינתי ברשימתי, היה עלי לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה.
המציאות שבה נתקלתי בקונאקרי היתה שונה לחלוטין ממה שתארו בפני בפריס ימים אחדים קודם לכן. עמדתי לי שם בחליפה הטרופית הלבנה המיועדת למסיבות קוקטייל מהודרות, והרגשתי מאד לא מוכן לחציה מפרכת של הג'ונגל האפריקאי. את בעיית החליפה ניתן היה עדיין לפתור, אך בשלב זה כבר הבנתי את הטעות שעשיתי כאשר הצטיידתי במצלמות מסורבלות המתאימות להפעלה בעיר. ציוד הצילום ששקל 11 קילוגרם הכביד עלי מאוד. במשך המסע כולו נשאתי אותו בעצמי, באקלים טרופי כבד, ארוז בשלוש תיבות שתליתי על כתפי. לא העזתי לתת אותן לאחד הסבלים שנלוו אלינו, כיוון שחששתי שיפלו או יאבדו, ובכך נסתכן בסיכול המבצע כולו.
לפני צאתי לדרך ביקרתי במוסד המדעי היחיד שמצאתי בקונאקרי. קיויתי למצוא שם מידע חיוני על בעלי החיים ועל הצמחיה, ולבקר ברשות השמורות והיערות והגן הבוטאני והזואולוגי. לצערי כל שמצאתי שם היו כמה קופים, גור פילים, איילה, תאו אפריקאי ואת מנהל המקום, שהבטיח תשובות לשאלותי כשאחזור מן המסע. הייתי המום מן המצב שנוצר. היה עלי לסמוך על עצמי ועל הידע המועט שהיה לי בתחומים אלה, ללא כל עזרה. למזלי הרב פגשתי בעוזר נפלא ולא צפוי בהמשכו של המסע.
פסטיבלים מאורגנים
הסיור לאורכה ולרוחבה של גיניאה החל ב-29 באוקטובר 1963. ניתנה לי מכונית ממשלתית וליווי של מנהל הדואר. היה זה אחד האפריקאים המכובדים שפגשתי בגיניאה: ידידותי, אדיב ותמיד במצב רוח מרומם. בן הלוויה השני היה צלם של המינסטריון, אדם צעיר וצלם מעולה, אחד הלבנים היחידים שחיו שם. הנהג היה מוסלמי שחור שהשאיר בביתו שלוש נשים, והצטרף אלינו על-מנת להכיר את הארץ. כדי להגיע לכל אותם מקומותשבהם רציתי לצייר עבור סדרת הבולים שתכננתי עברנו במהלך המסע כ-10,000 קילומטרים. ביקרנו בארבעת האזורים הגדולים של המדינה: השפלה באיזור החוף שבה שוכנת הבירה; איזור פוטה-דז'אלון (FOUTA-DJALLON)- סוואנה המכוסה כולה בעשב ועצי באובב ענקיים; איזור גיניאה העליונה במזרח המדינה, היכן שזורם נהר הניגר (פעמים אינספור נזקקנו לשירותי מעבורת כדי לחצות את הנהר, דבר שהותיר בידי דיי זמן לצייר וללמוד מקרוב את חיי חיות הנהר. סביב הנהר חיו עשרות סוגים של ציפורי מים בכל צורה וגודל, והאפשרות להשתמש בהן לעיצוב סדרת בולים בנושא זה קסמה לי מאד); האיזור הרביעי הוא היער שנתחם בהרים תלולים ומזדקרים בגבול בין גיניאה לליבריה. יופים של היערות סכור לי כאחד המראות היותר מסעירים באותו מסע.
 |
במעבה הג'ונגל נתקלתי במדען שוודי (אחד הלבנים היחידים שפגשתי), שהתמחה בתחומים שסיקרנו אותי וענה ברצון על כל השאלות שהצגתי לו. למרות היותו מדען בעל שם עולמי כינו אותו הכפריים בשם "הנחש הזקן". המוזיאון השוודי למדעי החיים בשטוקהולם שלח אותו לגיניאה, כדי למצוא סוגים נדירים של נחשים וחיפושיות. הוא אומנם נשלח לשם למשך שבועיים בלבד, אך כאשר נפגשנו חלפו כבר ארבע-עשרה שנים מאז הגיע למקום. יופיו של הג'ונגל, חביבותם ונאמנותם של הכפריים, העושר במיני נחשים, חיפושיות וזוחלים הפכו עבורו את המקום לגן עדן. הוא גר בבקתת חימר מקורה בקני במבוק בחברת קוף שאיתו נהג לשוחח. הביקתה כולה היתה מלאה כלובי נחשים חיים, אוספי חיפושיות, פרפרים ונחשים הטבולים בבקבוקי כוהל ענקיים וממתינים למשלוח הבא למוזיאון בשוטקהולם. עיקר גאוותו היה על כך שמצא את החיפושית הגדולה ביותר בעולם. נחרדתי לשמוע מפיו שגיניאה מפורסמת במגוון נחשיה, עובדה שהוכיחה עצמה מדי יום ביומו במהלך המסע. (מובן מאליו שהייתי מצויד בנעליים שטוחות וחצאיות ולא מגפיים גבוהים ההכרחיים למסע מסוג זה).
שהיתי בחברתו יום שלם, שבמהלכו סיפר לי רבות על הרפתקאות הכרוכות במגעיו עם נחשים. צילמתי חלק מן האוסף שהיה ברשותו בתקווה להשתמש בתמונות אלה בציור סדרת הבולים על נחשים. כאשר ראה שיש ברשותי ציוד הסרטה, ביקש ממני להנציח אותו שעה שהוא לוכד נחש. כשהחל לרדוף אחר אחד היצורים התרגשתי ונבהלתי כל כך, עד ששכחתי להפעיל את המסרטה. עמדתי שם, קפוא מפחד, חסר תנועה, ולא עשיתי דבר.
בכל אחד מן האזורים הכרתי שבטים אחרים, ריקודים מיוחדים, מסכות מעניינות מנהגים ואמנויות שונים. למרות שצרפתית היא השפה הרישמית, לכל אחת מ-14 הקבוצות האתניות בגיניאה שפה משלה. מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת הארץ ל-28 מחוזות ובראש כל אחד מהם עומד המושל. כשמשרד הדואר אירגן עבורי את הסיור נשלח מכתב לכל המושלים והם התבקשו לאפשר לי לראות את הדברים האופייניים למחוז, לארגן פסטיבלי ריקודים והצגות פולקלור שיפגינו את התלבושות המסורתיות, את המסיכות ואת האומנויות. האמנים בעלי המלאכה,המוסיקאים והרקדנים שהתגוררו במקומות מרוחקים נקראו או הובאו לביתו של המושל, ונאלצו להמתין לבואנו. פסטיבלים יזומים אלה היו פיסגתו של הסיור, והותירו בי רושם עז. באירועים אלו יכולתי לצלם, להסריט ולצייר את הריקודים והמסיכות האקזוטיים ביותר. לכל אורך המסע טרחתי הן לצלם והן לצייר את כל האירועים כיוון שחששתי שהצילומים לא יצליחו ואז אשאר בלא כלום. ברוב המקרים הכנתי בשטח רישום ראשוני בלבד, ואחר כך פיתחתי אותו לציור בצבעי מים כאשר איפשרו זאת התנאים, כלומר כאשר לנו במלון או במקום מואר ומסודר. את התוצאה המוגמרת יכולתי להראות למארחי ולשמחם בכך.
האפריקאים נהגו לערוך את הופעותיהם בלילה. סופר לי שפתגם אפריקאי עתיק אומר: "רק טיפש רוקד לאור היום". אך באותה הזדמנות, כיוון שלא היה ברשותי ציוד תאורה מתאים, נאותו לבקשתי וביצעו את הריקודים ואת ההופעות במשך היום למרות החום העז והשמש הקופחת.
המסיכות, שהן חלק בלתי נפרד מהריקוד, הן סוג הפיסול האפריקאי המוכר ביותר לעיניים מערביות. הן מייצגות מגוון רחב של דמויות אנושיות וחייתיות. הופתעתי לגלות, כי בעת שהמסיכות משמשות רק מרכיב אחד בתלבושת מסובכת, יש להן משמעות ותפקיד שונים מאלו המשתקפים מהן כשהן מוצגות במוזיאון. ההקשר השונה מאיר אותן באור חדש. המסיכות משמשות למשתתפי הריקודים ערוץ תקשורת בין בני האדם לבין הרוחות. הן חיוניות כל כך כיוון שבני השבטים מאמינים שהרוחות נכנסות לתוכם במהלך הטכס. זכורים לי מבטי התדהמה והפחד על פניהם של ילדים ונשים שצפו בטכסים; עבורם היתה לכך משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר נושא לעיצוב סדרת בולים.
הריקודים הרשימו אותי במיוחד. כחמישים שנה קודם לכן היו ריקודים אלה חלק מטכסי הקורבן בהם הושלכו ילדים באוויר, ובעת נפילתם שופדו על סכינים. כאשר בוצעו הריקודים לכבודי נתפסו הילדים בזרועות הגברים שהניפו אותם, בעוד הסכינים השלופות הוטו כלפי מטה ברגע האחרון. בכל הפסטיבלים שאורגנו עבורי נאספו הכפריים לצפות באירוע, והציגו לפני את הדמויות הבולטות של האיזור, ואת היפהפיות המקומיות שזכו בתחרות היופי האחרונה (מנהג ששרד מהתקופה הקולוניאלית).
באחד הימים, כאשר צפינו בריקוד מרהיב של שבט הקוניאגי (COGNAGUI) ביוקונקוןYOUKOUNKOUI)) שבגיניאה העליונה, ראיתי בשורת הצופים הראשונה אדם שפניו הזכירו לי מאד את פניו של המלך בהנזין מדהומי. פניו נחרתו בזכרוני כיוון שציירתי אותו זמן מה קודם לכן עבור סדרת בולים שהוקדשה לגיבורי אפריקה ולקדושיה. לתדהמתי נאמר לי, שזהו בנו של המלך החי בגלות. לאחר שהוצגתי בפניו הזמין אותי לביתו. דהומי היתה ידועה עד סוף המאה הקודמת בטכסי הפולחן האכזריים המתנהלים בתחומה. התרחשו בה דברים איומים ונוראים. לא פחות מ-500 קורבנות נטבחו באחד הטכסים שהתקיימו מדי שנה. בטכסי הפולחן בארץ זו הוקרבו חיים שבויים זרים ועבדים. במהלך השיחה התברר לי שעבור הנסיך לשעבר נראו דברים אלה כמעט מובנים מאליהם: על פי אמונתו מקילים קורבנות אדם על הקשר עם העל-טבעי. בסיומה של השיחה הציג בפני את צמד נשותיו, ואף חשף את סמל בית המלכות שהיה מקועקע על גבן.
מנה אחרונה
מארחינו, מושלי המחוזות שאירגנו את האירועים החגיגיים, נתנו דעתם גם על הדיור ועל המזון. התפריט המגוון היה שונה בכל אחד מן האזורים, וכלל דגים, יונים צלויות, עופות, כבשים, בננות אפויות, תפוחי אדמה מתוקים, אורז, תפוזים, מנגו ואננס. גם עכברושים צלויים הוצעו כאחת המנות וכובדו בהם אורחים מיוחדים. כמה פעמים נתקלנו בכלובים שבהם גידלו עכברושים והאכילו אותם בבננות. כדי לא להעליב את מארחי נאלצתי לקבל כל מזון, משקה או מתנה שהוצעו לי. בכל פעם שנכנסנו לאחד הכפרים התקבלנו על ידי משלחת נגנים ורקדנים, שהגישו לנו את האוכל הלאומי- צלחת אורז ברוטב אדום וחריף. מייד לאחר שטעמתי ממנו היתה לשוני מתחילה לצרוב ולמשך ימים אחדים הפכתי כבד דיבור.
חיי הכלכלה של המחוז התנהלו במרכזים העירוניים שבהם חיו המושלים. במקומות אלו נערכו השווקים השבועיים, וכפריים מכל האיזור היו מביאים את סחורתם למכירה. ראינו אותם צועדים לאורך הדרכים בשורות ארוכות, והמראה היה ססגוני מאד בזכות תלבושותיהם המרהיבות. האמהות נשאו את התינוקות קשורים על גבן, ובאותו זמן איזנו מטען כבד על ראשן. הנשים נטלו על עצמן הן את המטען היומיומי והן תפקיד דומיננטי בחיי הציבור של המדינה. הן פעלו בחריצות למען בחירתה של המפלגה הדמוקרטית, ובמקביל לפעולות אלה ניסו ליזום חוקים שיקבעו גיל מינימלי לנישואין ויאסרו את הפוליגמיה. איני יודע עד כמה קודמו נושאים אלה במהלך השנים, אך כל המושלים המקומיים שבהם פגשתי היו נשואים לכמה נשים בעת ובעונה אחת. במהלך הסיור התחלתי לראות בנשים את סמלה של המדינה, ורציתי להקדיש להן אחת מסדרות הבולים שעמדתי לצייר. חשבתי לשלב את דמותן בציורים של פרחי גיניאה.
בתום המסע מפרך ומלהיב שארך חודשיים תמימים חזרנו לקונאקרי.במסיבת הפרידה שערך עבורי השר המארח הגשתי לו תקציר מרשמי הסיור. הודיתי לו על המאמץ העצום שעשו אנשים כה רבים כדי לעזור ביצירתם של בולי דואר, פיסות נייר זעירות, צבעוניות ומחוררות, שאמורות לשמש עדות ליופיה של הארץ ולגרום עונג לאלפי אספני בולים בכל העולם.
כאשר שבתי לישראל עיצבתי מספר סדרות המבוססות על החומר שאספתי במהלך הביקור. בולים אלה הודפסו בידי המדפיס הממשלתי, ונשלחו לגיניאה כדי שישמשו את אזרחיה. בשנת 1967 ניתקו רוב מדינות אפריקה את יחסיהן עם ישראל ושום צייר אחר לא נשלח למשימה דומה. חלומו הגדול של אברהם אילון בדבר הקמת מרכז לבולי אפריקה בישראל ממתין עדיין להגשמתו.
