בולגריה – פסטיבל עמק הוורדים

לרגלי רכס הרי הבלקן בבולגריה נמצא עמק שבו מגדלים יותר מ-60 אחוז מהוורדים המשמשים לתעשייה בעולם. העמק, הגדול פי כמה וכמה מעמק יזרעאל, משתרע לאורך יותר ממאה קילומטרים בין רכס הרי הבלקן ורכס נמוך יותר שנקרא סרנה גורה. בשל תנאים אקלימיים מיוחדים המצויים בו הוא מתאים מאין כמוהו לגידול ורדים מזן הנקרא ורד דמשקאי, היחיד המתאים לייצור שמן ומוצרי ורדים נוספים כגון מי ורדים.

מידע נוסף:

• בולגריה – מדריך מסע אחר – כתבות, מסלולים טיפים
• סופיה – המקומות שאסור להחמיץ
• פסטיבל עמק הוורדים בבולגריה
• ורנה – מדריך מסע אחר

גידול הוורדים בעולם החל לפני 5,000 שנה במזרח והתפתח בארם נהריים, במסגרת האימפריה הפרסית – מקור השם "ורד" הוא פרסי. לפני יותר מ-2,500 שנה הגיע הוורד הדמשקאי ליוון ולמרחבי הים התיכון. אלו אינם הוורדים הנפוצים בגינות אלא שיח הפורח פעם בשנה ולו ריח משכר. יש אומרים שהוא הכלאה של ורדים עתיקים יותר מפרס עם ורדי הבר המקומיים, ושהמקום הראשון בו גידלו אותו היה דמשק ומכאן שמו. אולם יתכן שהוא בא כזן מוגמר מפרס ונקרא דמשקאי כדי לציין את איכותו. כך או כך, היוונים אמצו את הוורד בהתלהבות ובתקופה ההלנית נפוץ השימוש בו הן למטרת יופי בגנים והן לשימוש בתעשיית הרפואה והתבלינים.

הרומאים הרחיבו את השימוש בוורדים: הם נהגו לקנות כמויות אדירות של עלי כותרת ופיזרו אותן על הרצפה במשתאות של העשירים (אם לא היה לך מספיק כסף, היית מפזר עלי כותרת רק על המיטה). מסופר על מטרונה רומאית עשירה, שנהגה לשכב עירומה בתוך ערימה של עלי כותרת, נותנת לאחרים לנחש האם היא לבושה אם לאו… גם הגברים נהגו להתבשם ולהשתמש בעלי הוורדים בכינוסים ומשתאות. גידול הוורדים לתעשייה הגיע לשיאים חדשים, ובכל וילה שמכבדת את עצמה היו שיחי ורד.

עם גסיסת העולם הקלאסי ומעבר לימי הביניים המשיכו לגדל ורדים במנזרים. הוורד נחשב לפרח קדוש המסמל את ישו, ועד היום ישנם מסדרים ברחבי העולם הנוצרי הקוראים לעצמם בשם "הורד". פריחה מחודשת של השימוש בוורדים החלה עם מסעי הצלב והצלבנים הביאו זנים חדשים ועתיקים לאירופה. שימוש רב עוד יותר בוורדים החל עם עליית האימפריה עות'מאנית. באסלאם הוורד נחשב לפרח קדוש ומשתמשים בתמציות המופקות ממנו כדי לבשם את הגוף ולשטוף ידיים. הסולטאנים במאה ה-17 נקראו "סולטני הצבעונים והוורדים", מכיוון שחלק גדול מזמנם הוקדש לגינות הנוי שלהם. תצרוכת שמן הוורדים עלתה פלאים וזה הביא לניסיונות גידול ופיתוח בכל רחבי האימפריה, ובמיוחד באזורים הסמוכים לאיסטנבול.

במאה ה-17 הגיעו הוורדים הראשונים לבולגריה, ואז פותח זן הנקרא "קזלנק", על שם עיירה בלב עמק לרגלי הרי הבלקן, שהסתבר כאזור מתאים מאוד לגידול ורדים. הוורדים שגודלו בעמק הזה הצליחו לשמור על תכונת ותכולת השמן בעלי הכותרת גם לאחר הקטיף, יותר מאשר בכל מקום אחר עלי אדמות. העמק הארוך והגדול התפתח במהרה לאחר ממרכזי גידול הוורדים החשובים בעולם וקיבל את השם – עמק הורדים. לזן שפותח בו כ-30 עלי כותרת העשירים בשמן, צבע הפרחים ורוד (יש גם זן לבן), והם פורחים במשך שלושה שבועות – מסוף מאי עד אמצע יוני.

החיזיון של עמק הוורדים בזמן הפריחה הוא יפה מעין כמוהו – שדות אינסופיים של פרחים ורודים על רקע הרים גבוהים וכפרים ציוריים. אלא שהמראה אינו הכול: ריח בושם מתקתק נישא באוויר ומטריף את החושים, ובנוסף לכך קול שירה נשמע בכל מקום. בזמן הפריחה מתגייסים כל תושבי העמק, בחיזוק של פועלים שכירים, לקטיף עלי הכותרת. הקטיף חייב להתבצע עד השעה 10 בבוקר, שכן לאחר מכן השמן נעלם מעלי הכותרת. עם שחר מתמלאים השדות בקוטפים העושים מלאכתם עד שעות הבוקר המאוחרות. ומה עושים לאחר מכן? התשובה בבולגריה היא פשוטה: חוגגים! שותים משהו, אוכלים משהו, רוקדים ושרים. בעיירות העמק מוקמות במות, שבהן מופיעים להקות רקדנים, ובכל מקום נראים אנשים שרים.

בקזלנק, בירת עמק הוורדים, נערך טקס בחירת מלכת הוורדים, אותה אחת שהיא יפה כמו ורד. בערב נערכים מופעי אש עם להטוטנים, בכנסיות יש קונצרטים, ברחובות דוכנים, ובמוזיאונים והגלריות תצוגות חפצי אמנות. קזלנק היא עיירה מנומנת רוב חודשי השנה, אלא שבתוכה שרידים היסטורים חשובים – מקדש של התרקים, תושביה הקדומים של בולגריה. על הגבעה בלב העיר יש מעין פירמידה עגלגלה ובתוכה מקדש אבן עם ציורי תקרה מדהימים. המוזיאון בקזלנק מספר את סיפורו של עם עלום זה, שהתקיים במקביל לאתונה הקלאסית ובנה ערים ומקדשים מסתוריים בכל רחבי העמק. כאן היתה בירתו ולכן העמק נקרא (בנוסף לעמק הוורדים) גם עמק המלכים.

בבית של ניקוליי בקלופר תכונה רבה. זהו בית אירוח מקסים באחת מעיירות העמק, שבו אני נוהג לבקר עם קבוצות הבאות לפסטיבל הוורדים. ניקוליי הוא רקדן מקצועי הבקיא ברזי הריקוד הבולגרי. מחוץ לעיירה יש לו שדות ורדים ועם שחר משכימים התיירים לצאת ולקטוף את עלי הכותרת ביחד עם המקומיים. את הקטיף אי אפשר לעשות במכונה, מכיוון שהפרחים נפתחים רק ליום אחד ובכל יום נפתחים פרחים אחרים, רק אדם מסוגל להבחין במידת הפתיחה של הוורד ולהבדיל בין פרח אחד לשכנו. הקוטפים, לבושים בסינרים, עובדים במרץ רב – פועל טוב קוטף יותר מ- 20 ק"ג של עלי כותרת ביום אחד!

ב-10 בבוקר נגמר הקטיף והשמש שעולה למרומים מנדפת את השמן מהפרחים, ואין עוד טעם לקטוף אותם. מכל רחבי העמק באים אנשים עם שקים מלאים בפרחים אל המזקקה המקומית. בחצר המזקקה נערמת ערימה ענקית של פרחים, המנשאת לגובה שבעה מטרים. הפרחים עוברים תהליך של זיקוק, שבסופו מפיקים מהם שמן ורדים ומי ורדים. מחירו של השמן יקר יותר ממחיר הזהב, כ-7,000 אירו לקילו, והוא משמש כבסיס לרוב תעשיית התמרוקים בעולם. בולגריה מייצרת כ-200 טון שמן ורדים בשנה, שזה רוב היצור העולמי.

ניקוליי ואורחיו עושים את דרכם חזרה לבית הארחה. בחצר היפה עמלה אמא של ניקוליי עם הנשים האחרות על הכנת ריבת ורדים מעלי הכותרת. הריבה טעימה מאוד ועוזרת בניקוי מערכת העיכול. לוורד יש תכונות אנטיספטיות בולטות ולכן מוצרים המיוצרים ממנו טובים כנגד דלקות עור וזיהומים, וגם לניקוי מערכת העיכול, אלא שמי שזולל יותר מדי ריבת ורדים מסתכן בשלשול, וכבר היו דברים מעולם… אביו של ניקוליי עמל ביחד עם הגברים ביצור ערק ורדים (בבולגריה קוראים למשקה "ראקי"). ערק אפשר לייצר כמעט מכל דבר, ועדיף שעה אחת קודם, כמו שאמרו חכמי הבולגרים…

בצהרים יוצאים אל הפסטיבל. אנשים בתלבושות מסורתיות מקבלים את פנינו עם לחם ומלח. ניקוליי מלמד אותנו את צעדי הריקוד הבסיסיים – הקצב של הריקודים הבולגרים שונה משלנו, אבל קצת ראקי עוזר לרגליים. בכל מקום יש נגני חמת חלילים, באופן מפתיע מתברר שזה כלי הנגינה הלאומי של בולגריה, והסבתות הבולגריות מפליאות בשירתן. בערב הולכים למקום שבו מתרחש טקס תראקי עתיק – הליכה על גחלים. לצלילי מוזיקה אקסטטית ובעזרת איקונה קדושה הולכת אישה בגיל העמידה על גחלים לוחשות, ולא קורה לרגליה דבר. אולי זה בגלל השיכרון מריח הורדים הנמצא בכל מקום, ואולי בגלל הראקי. מכל מקום, מדריך הטיול, שניסה את כוחו בריקוד, נאלץ ללכת אחר כך עם תחבושות במשך שבוע שלם.