מזה שנים אחדות אני מדריך טיולים לבלקן. עם השנים למדתי לאהוב את חבל הארץ הזה, שיש בו הרים נישאים, יערות עבותים, נהרות ואגמים. הטבע המופלא שזור בכפרים אותנטיים ועקבות של תרבויות עתיקות שהתקיימו באזור במשך אלפי שנים. יצאתי למסע אישי מרתק בעקבות תרבות עתיקה ומסתורית, הממלכה של העמים התרקים, שהתקיימה מצפון ליוון לפני 2,500 שנה, במקביל לימי הזוהר של אתונה. זאת היתה ממלכה גדולה, בעלת תרבות חומרית ורוחנית מתקדמת. מי ששימש לה דוגמה ומופת, היה לא אחר מאשר אורפיאוס, המופיע במיתולוגיה היוונית כנגן אגדי שירד לשאול בכדי לחלץ משם את אהובתו אורידיקי. המאמר שלפניכם מספר את סיפורו של אורפיאוס, שלוב בסיפור גילוי התרבות התרקית והמסע האישי שלי בעקבותיה. מידע נוסף: 
כפר בהרי רודופי בדרום בולגריה. כאן, על פי המיתולוגיה, אורפיאוס חי ופעל | צילום: אייסטוק
המסע אל השאול
מי מאיתנו לא חווה פרידות כואבות, שכול ועצב. סוף אדם למות, כך נגזר, ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה. אלא שלפני 2,500 שנה היה אדם אחד שקרא תיגר על עצב בלתי נמנע זה – אורפיאוס. הוא היה בנו של האל אפולו ואחת הנימפות, שנולד בהרי רודופי, בדרום בולגריה של ימינו. הוא גדל כאחד האדם, אלא שהיה לו כישרון בלתי רגיל לנגינה. כשאורפיאוס ניגן האלים הפסיקו ממעשיהם, הציפורים נדמו ואפילו הסירנות עצרו את שירתן בהשתאות. היה רק דבר אחד שאורפיאוס אהב יותר מהנגינה – את אהובתו אורידיקי. ערב חתונתם, אורידיקי נלקחה אל עולם המתים, ואורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער. כיצד ייתכן שאושר כה גדול ייעלם לפתע? מה ההיגיון במוות של אישה צעירה ויפה בשיא כוחה? מדוע להתאהב ואז לאבד את הכול? אורפיאוס החליט לקרוא תיגר על הגורל ועל שרירות לבם של האלים בעזרת הדבר שהוא ידע לעשות הכי טוב – נגינה. הוא החליט לרדת לשאול עם הלירה (כלי נגינה) שלו, ולאלץ בעזרת הנגינה את אלי השאול לשחרר את אהובתו. התוכנית היתה פשוטה: בהרי רודופי יש מערות, שדרכן אפשר להיכנס לממלכה שמתחת לאדמה. אורפיאוס תכנן ללכת לאורך נהר הטריגרד ולהיכנס למערה שבה הוא נבלע באדמה, לרדת במערה עד שיגיע לנהר הסטיכס שבבטן האדמה – הוא גבול ממלכת הצללים, עליו שומר כלב הקרברוס הענק בעל שלושת הראשים. הוא תכנן להפנט את קרברוס בעזרת נגינתו, לעבור את הנהר בסירתו של כארון, איש המעבורת, ולהכריח בעזרת הנגינה את אלי השאול, האדס ופרספונה, לתת לו את אורידיקי. וכך היה. אלא שלהאדס היה תנאי לשחרור אורידיקי: בדרכם חזרה למעלה אל פני האדמה, תלך אורידיקי אחרי אורפיאוס, והוא לא יסתכל אחורה ולו לרגע אחד. הבלתי אפשרי קרה: מלך השאול שחרר נשמה מתחום שלטונו, ואורפיאוס ואורידיקי עשו את דרכם הארוכה והקשה למעלה, אל פני האדמה. אבל כשאורפיאוס ואורידיקי טיפסו חזרה למעלה, התחיל להתגנב ללבו של אורפיאוס החשש שמא אורידיקי איננה אחריו. הדרך נמשכה שעות על גבי שעות, בטיפוס אינסופי על גבי סלעים חשוכים וחלקים. האם לא ייתכן שהיא החליקה אי שם ושוכבת כעת בתהום? האם לא ייתכן שהיא איבדה את הדרך? 
נהר הטריגרד במקום בו הוא נבלע בבטן האדמה. מכאן אורפיאוס ירד לשאול | צילום: mitko denev, flickr
הספקות כרסמו בלבו של אורפיאוס, שהיה תשוש מהמאמץ ומהמשימה שלקח על עצמו. ולמרות זאת, הוא המשיך ועלה, נאבק מאבק אדירים שלא להסתכל אחורה. מרחוק כבר נראה שביב של אור, פני האדמה. תחושת רווחה מילאה את לבו ולאחריה בהלה פתאומית: אולי היא לא איתו, אולי עשה את כל הדרך לשווא? שום קול לא נשמע מאחוריו, והרי אם הייתה שם היה ודאי שומע את צעדיה… מה יקרה אם יציץ לרגע אחד אחורה? הרי הם כבר קרוב לפני האדמה, מי ישים לב? החולשה השתלטה עליו, ולרגע אחד הציץ אחורה, עושה את עצמו כאילו זה לא במתכוון, אבל הרגע הזה הספיק. בזווית עינו ראה אורפיאוס את צלה של אורידיקי, שהלכה אחריו כל הזמן הזה, נסחב במהירות חזרה לתהום, אל השאול. זעקה אדירה בקעה מגרונו של אורפיאוס עת הסתער אחורה בניסיון נואש לתפוש את אהובתו, אבל זה היה מאוחר מדי, הסלעים נסגרו בפניו. אורפיאוס עלה אל היער למעלה מותש, שבור, אבוד ומוטרף. הוא לא זכר כמה זמן עבר והיכן הוא, מה עבר עליו ומי הוא, כשקרני שמש ראשונות, ציוץ ציפורים וחיה שעברה בסביבה העירו אותו לאחר שינה טרופה, ספק עלפון, שנמשכה יותר מאלף שנה, כך זה לפחות נראה בעיניו. "אז השמש עדיין זורחת", היתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשו, "זה סימן שיש עדיין חיים כאן על פני האדמה, וכל עוד יש חיים יש תקווה ונחמה". בעקבותיו של אורפיאוס
כשנכנסתי פעם ראשונה למערה ממנה ירד אורפיאוס לשאול הבנתי את גודל המשימה שלקח על עצמו. המערה נקראת אולם הרעם או פי השטן (Dyavolsko Garlo בבולגרית), ודרכה נבלע נהר הטריגרד בבטן האדמה. בסיפורים זה נשמע מאוד פשוט, אך כשאתה יורד בחשיכה ובקור את הצוקים החשוכים לקול המים הרועמים, זה נראה סיפור אחר לגמרי. בימים אלו יש במערה חשמל ושביל מסודר, ולמרות זאת הטיפוס והירידה קשים ומפחידים. אני רק יכול לתאר לעצמי את תחושותיו של אורפיאוס בימי קדם. נדמה שלמצוקים במערה אין חקר, הנהר הגועש נשמע הרחק למטה בתהום, והירידה אליו קשה ומסוכנת. 
הכניסה למערת פי השטן. כאן אפשר להבין את גודל המשימה שאורפיאוס לקח על עצמו | צילום: Nenko Lazarov
התאכסנתי במלון בעיירת הנופש דווין, לא רחוק מהמקום שבו נולד אורפיאוס והמקום שממנו ירד לשאול. בטלוויזיה הוקרן סרט שנקרא "עיני מלאך", המספר על גבר צעיר שעשה תאונה בה נהרגו אשתו ובנו כתוצאה מכך שהסתכל אחורה בזמן הנהיגה ולא שם לב. סיפור אורפיאוס מודרני ויפה. משום מה צער גדול של הנשמות הטהורות ביותר מעורר בנו תחושה של יופי. היוונים קראו לזה קתרזיס, וזה היה תפקידה של הטרגדיה. ככל שהנשמה יותר נאצלת, כך הטרגדיה גדולה וחזקה יותר, ממלאת את תפקידה. רגשי האשם שמילאו את אורפיאוס היו בוודאי ממלכת צללים אישית משלו, שאול נורא שאין מוצא ממנו. לא רק שהוא איבד את אהובתו, אלא שזה היה באשמתו! ובכל זאת, הוא אזר אומץ ויצא מהתהום לאיטו, כמו האיש שבסרט.
בימים הבאים פגשתי כמה מחסידי אורפיאוס בכפרים שבהרי הרודופי. הם סיפרו לי שלאחר הטרגדיה הוא השתנה וזכה להארה. מוטרף, בודד ושבור הסתובב בין היערות העבותים בהרים הללו, היערות הגדולים ביותר בבלקן שמלאים בחיי בר, דובים, צבאים, ציפורים מכל הסוגים. הטבע עזר לו להבין שהחיים בעצם ממשיכים במחזוריות אינסופית, שהדוגמה הבולטת ביותר שלה היא זריחת השמש ושקיעתה. מאחורי המחזוריות נמצא כוח עליון אלוהי, שהוא אינסופי ונצחי. הכול הוא בעצם אחדות, שנראית דרך קלידוסקופ המפצל אותה למיליוני רסיסים של צורות וצבעים. אדם לא צריך לאחוז בצורה אלא להתכוון אל התוכן. הניסיון שלו להציל את אורידיקי היה נאצל אך חסר טעם, אורידיקי הייתה מתה בכל מקרה בבוא זמנה. אבל היא חיה לנצח כנשמה במחשבתו ורגשותיו, ובבוא היום יתאחד איתה בעולם שמעבר. אורפיאוס הפך להיות נביא ומורה של דרך רוחנית לחיי נצח והארה, הוא עבר בכפרים, מנגן בלירה שלו ומספר סיפורים לילדים וזקנים. דרך הסיפורים והשירים הבינו האנשים שהכל הוא אחד. הוא היה עולה כל בוקר להר גבוה לקבל את זריחת השמש בתפילה, שירה וניגון. הוא לימד בני אדם להיות טובים ומתחשבים, לפתח איכויות אציליות ואת החלק הגבוה שבתוכם. היתה לו היכולת לדבר עם חיות ומלאכים. הוא לימד בני אדם נגינה מקודשת, ריקודים ורפואה מצמחים. חסידי אורפיאוס נפוצו בערים ובכפרים וחיו חיים של טהרה, צמחונות, לובשים בגדים לבנים וחיים באחוות רוחניות כגון אשרמים בהודו. בית ספר של המסתורין האורפי התפתח באזור תרקיה ויוון באלף הראשון לפני הספירה, אנשים רבים וחשובים היו קשורים אליו, מהם נזכיר את פיתגורס המתמטיקאי. המסתורין האורפי נפוץ בעולם ההלני וגם בעולם הרומי, אפילו בישראל אנו מוצאים פסיפסים של אורפיאוס – למשל, בציפורי. האם סיפור אורפיאוס ובית הספר שהוא הקים הוא רק אגדה או אולי מציאות? בירור עניין זה היה מטרת נסיעתי.
המסתורין האורפי הגיע גם לישראל: פסיפס מציפורי של אורפיאוס מנגן בלירה, מוקף בבעלי החיים המוקסמים מנגינתו
ממצאים מדהימים
העמים התרקים היו שבטים הודו-אירופיים שהתיישבו באזור הבלקן בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. הם היו לוחמים טובים, רוכבי סוסים, שסגדו לכוחות הטבע. לפי היסטוריונים יוונים מאוחרים, התרקים אכלסו את האזורים של בולגריה, תרקיה התורכית וצפון יוון, ומנו מספר רב של אנשים. עד לפני כמה שנים חשבו ההיסטוריונים ששבטים אלו היו ברברים, מפורדים, ובעלי אמונות פאגאניות פרימיטיביות. בעשר שנים האחרונות התגלו בבולגריה ממצאים מפתיעים ששינו את פני התמונה. בסטרוסל (Starosel), שבמרכז בולגריה, התגלה מקדש תרקי מדהים הבנוי בצורה של פירמידה עגולה ענקית מכוסה בכיסוי אבן גרניט המעובדת למשעי, ובתוכה מקדש עגול שפרוזדור וחצר טקסים גדולה מובילה אליו. הבנייה היא באיכות גבוהה מאוד המזכירה את הפירמידות במצרים. היקף מקדש הפירמידה הוא 220 מטר, גובהו קרוב ל-40 מטר, והוא מתוארך למאה החמישית לפני הספירה. אחד הממצאים המפתיעים היה שהאבנים מחוברות ביניהן בווי ברזל מצופים בבדיל כנגד חלודה. בכניסה למקדש יש עיטורים עדינים על כרכובי הדלתות, ובתוכו – חצאי עמודים דורים ועיטורי תקרה בצבעים שונים. המקדש מראה על יכולת טכנית ואמנותית גבוהה של התרקים הקדומים. המספרים, העיטורים והפרופורציות שבתוכו מעידים על תפישה מתקדמת של מהות האדם. לא רחוק ממקדש סטרוסל נמצאו אוצרות כסף וזהב של אחד המלכים התרקים, בהם שימוש מסיבי בזהב הכולל מסכות בדמות שמש. לפי האגדה העתיקה, אורפיאוס התחיל באזור תרקיה תרבות שמש מתקדמת, שהתייחסה אל השמש כלוגוס הנמצא מאחורי הבריאה. כל אזור סטרוסל, וגם אזור עמק הוורדים הסמוך, זרוע באלפי טומולוסים ובהם קברים של המלכים והאצילים התרקיים. בנוסף לכך, התגלתה עיר שלמה בשם Septopolis מלפני 2,500 שנה, שהיתה בירת הממלכה וכיום היא נמצאת מתחת לאגם מלאכותי. מאצ'ו פיצ'ו של הבלקן
אזור נוסף שבו נתגלו ממצאים מדהימים הוא אזור העיר קרג'ליק (Kazanlak), בדרום מזרח בולגריה. מצפון מזרח לקרג'ליק, מרחק 15 קילומטר, נמצא המקדש האבוד של דיוניסוס, ובו היתה האורקל החשובה ביותר בעולם הקלאסי לאחר זאת של דלפי. במשך שנים רבות ידעו ההיסטוריונים על קיומו של מקדש דיוניסוס המתואר על ידי הסופרים העתיקים, אך לא ידעו היכן הוא. חפירות של השנים האחרונות גילו עיר אבודה גדולה ובנויה לתלפיות על ראש הר סלעי הצופה על סביבותיו, ובה מתחם גדול של מקדשים וארמונות. לעיר קוראים פרפריקון (Perperikon), והיא כעין מאצ'ו פיצ'ו של הבלקן. 
שרידי העיר התרקית המרשימה פרפריקון, שנבנתה על ראש הר | צילום: אייסטוק
באחד המקומות בין הסלעים, מקום אליו מובילה דרך תהלוכות מרשימה חצובה בסלע, נמצא אולם גדול עגול ללא גג, ובמרכזו מזבח עגול בקוטר שני מטרים. לפי התיאורים של הסופרים הקלאסיים, זה היה מקום האורקאל של דיוניסוס. על המזבח העגול היתה אש תמיד, שעליה היו שופכים יין, ולפי גובה הלהבות היתה האורקל, אישה כמו בדלפי, מתנבאת לגבי זה שהופיע לפניה. בצורה זו התנבאה האורקל לאלכסנדר מוקדון כי יכבוש את העולם – האש שיצאה מהיין שנשפך על המזבח עלתה אל מעבר לגג. נבואה דומה ניתנה לאביו של אוגוסטוס קיסר לגבי בנו.
מדרום מזרח לקרג'ליק, מרחק 20 קילומטר, נמצא סלע נישא בשם טטול (Tatul). מקום זה עשה עלי את הרושם החזק ביותר. צוק הסלע מגיע לגובה אדיר וצופה אל המרחק, בראשו נמצא אתר פולחן מסתורי ובו מקדש קטן, בורות מים, שייתכן כי הם בורות ליין, במות ושקעים לא ברורים. הפריט המעניין ביותר נמצא במרכז המתחם: שתי גומחות לקברים, האחת בראש הסלע והשנייה בצדו. זאת שבראש הסלע תופשת את כל שטח הקודקוד, והיא בצורת אליפסה מוארכת ולא שווה בעובייה, המכוונת כלפי כיוון זריחת השמש ביום הקצר בשנה. הגומחה שבצד הסלע היא בגודל אדם, ומעליה יש חצי עיגול חצוב בסלע בצורת שמש. לפי המסורת המקומית זהו קברו של אורפיאוס. לפי המיתולוגיה והמסורת התרקית, רק אדם אחד זכה להיקבר בראש פירמידה ולא בתחתיתה, ואדם זה היה אורפיאוס. כיוון שבטטול הקבר הוא בראש פירמידת האבן, הרי שהזיהוי של האתר כקבר אורפיאוס הוא הגיוני.
הארה ביום הקצר בשנה
ישבתי בראש צוק הסלע של טטול, רגליי בתוך גומחת הקבר העליונה, ואני צופה על הנוף הנפלא. פני השקיפו מזרחה, כלפי זריחת השמש. ביקשתי מחבריי שהיו איתי שייתנו לי כמה דקות של שקט, לנסות ולהרגיש את המקום. היה זה ב-21 בדצמבר, בשעות הבוקר. לפתע הבנתי: אני יושב במקום קברו של אוריפאוס, נביא השמש, האיש שגילה את סוד חיי הנצח, ביום הקצר ביותר בשנה – יום הלידה המחודש של השמש, של האור. 
בראש הצוק בטטול, במקום בו על פי המסורת נמצא קברו של אורפיאוס
21 בדצמבר נחשב במסורת העתיקה ליום בו אורפיאוס נולד מחדש, זכה להארה. זהו היה גם היום הראשון של חנוכה, שבו היהודים חוגגים את חג האור. הכל התחבר פתאום: לא במקרה אני כאן דווקא ביום זה. הייתי עם עצמי, בראש ההר, אל מול השמש הזורחת, והרגשתי מאושר. הרגשתי את מה שהרגיש אורפיאוס במקום הזה, ביום הזה לפני 2,500 שנה. כאן סוף סוף מצא שלווה לנפשו והבין שהשמש זורחת כל פעם מחדש, החיים הם מחזור של לידה, מוות ולידה מחודשת. כאן, סוף סוף, יצא ממעמקי האדמה, מהזיכרונות הקשים בהם היה לכוד, וטיפס אל ראש ההר, מקום שבו רואים מאופק אל אופק – גם אל העתיד וגם אל העבר. מצאתי את התשובות לשאלות שבגללן יצאתי למסע: אורפיאוס היה קיים ועדיין קיים. מצד אחד הוא אגדה, מיתוס שנמצא בראשנו, מחשבותינו, הרגשותינו. ויחד עם זאת, הוא מציאות, דמות הגיבור המספר את סיפור החיים שלנו.
לאתר "תרבויות עולמי" של זאב בן אריה |
