בוואריה – הנס של הבתולה

"זהו המקום שבו השמים פוגשים את האדמה, המקום שבו רוח הקודש נוגעת בלבבות שלנו", אמר פיטר והביט ביבלות המרשימות שכיסו את כפות רגליו. בארבעת הימים האחרונים הוא צעד ברגל 140 ק"מ, מהעיר רנסבורג לעיירה הקטנה אלטאוטינג (Altoetting). אני מנסה לברר האם עבורו העלייה השנתית לרגל, זו שלא החמיץ במשך 30 שנה, היא אירוע חברתי, ספורטיבי, דתי או רוחני, אבל לפני שהוא מספיק לענות, הכומר כבר מתחיל את דרשתו: "יש אומרים שהחוויה של הדרך היא החוויה העיקרית, אך אני אומר לכם: לא ולא! באנו לכאן לא כדאי לטייל בטבע, באנו לכאן כי אנו מאמינים בכוחה של המדונה השחורה לרפא את החולים, לשמח את העצובים ולהגן על כולנו". צלצולים רמים של פעמוני כנסיות מודיעים על בואה של קבוצה חדשה של עולי רגל, ופיטר, שהגיע לכאן בחברת 8,000 צליינים נוספים, ממהר לפנות מקום לבאים אחריו.

הכיכר המרכזית באלטאוטינג. המרכז הדתי של בוואריה

כמיליון עולי רגל זורמים בכל שנה לעיר הבווארית הקטנה, אל כנסיית הרחמים. הם באים כדי לבקש עזרה מהמדונה השחורה (דיוקן של הבתולה מריה שצוירה בימי הביניים כאישה שחורת עור) – הם תולים פתקים וציורים עם בקשות לעזרה בפתרון בעיות שונות ותודות על צרות שנפתרו. בדרך, הם גם מספקים פרנסה לתושבי העיירה.

גם במאה ה-21 בוואריה נותרה מעוז של הנצרות הקתולית הגרמנית. כנסיית הרחמים באלטאוטינג הוקמה במאה ה-8 לספירה על ידי מיסיונרים נוצרים, שהפכו את העיירה הקטנה למרכז הדתי של בוואריה ולאתר העלייה לרגל הגדול ביותר בגרמניה כולה. הסיבות לבחירת המקום המסוים הזה מעט מעורפלות – אין כאן נהר, שעל גדותיו היה אפשר לנהל מסחר; אין כאן אוצורת טבע, כמו מלח, כסף, זהב או ברזל. כל שהיה כאן בימים בהם הוקמה הכנסייה היתה חורשת עצים על קרקע בוצית. חוקרים סוברים שהכנסייה נבנתה על יסודות של מקדשים פאגניים מתקופות קדם נוצריות, ויתכן כי האמונה שהאלילים נמצאים בקרבת מקום היא שהביאה להקמת הכנסייה דווקא בנקודה הזאת.

עולת רגל נושאת צלב. מאז הנס של שנת 1489 הצליינים נוהרים לעיירה

המדונה השחורה, לב הקדושה במקום, הגיעה לאלטאוטינג בשנת 1330 וב-150 השנים הראשונות היא לא עוררה תשומת לב מיוחדת. השינוי הדרמטי חל ב-1489, כאשר על פי האמונה הנוצרית ארע כאן נס: המדונה הצילה את חייו של ילד בן שלוש שטבע בנחל. מאז ועד היום זורמים המוני מאמינים למקום בתקווה לעוד ועוד ניסים. עולי הרגל הזרימו כספים רבים לאזור, העיירה התפתחה, הכנסייה גדלה והתושבים נהנים מרווחה כלכלית.

זרם בלתי פוסק של עולי רגל מגיע הנה בין החודשים אפריל לאוקטובר, אך הימים העמוסים ביותר הם בתקופת החג הנוצרי פנטקוסט (המזוהה עם חג השבועות שלנו), שחל חמישים ימים לאחר הפסחא. בתקופה הזאת מצטופפים מאמינים רבים ברחובות העיירה, בעיקר בכיכר המרכזית, שבה נערכים טקסים דתיים ותהלוכות שונות.

טקס לילי לכבוד המדונה השחורה. מבקשים עזרה ומודים על פתרון בעיות

אחרי שהתרשמתם מהנעשה באלטאויטנג עצמה, כדאי לצאת לבקר בסביבתה. אלטאויטנג נמצאת כ-40 ק"מ צפונית-מזרחית לאגם קימזה ולפני שאתם מסיירים באזור כדאי לעצור בלשכת התיירות הממוקמת בכיכר Kapellplatz, אתר אינטרנט.

כ-16 ק"מ מדרום לאלטאויטנג נמצאת העיירה בורגהאוזן (Burghausen), הראויה לביקור לא רק בגלל העיר העתיקה הציוריות שלה, אלא בעיקר בשל המבצר יוצא הדופן שבשטחה. זהו המבצר הארוך ביותר בכל אירופה –  אורכו 1,040 מטרים. הוא נבנה בין המאה ה-12 למאה ה-15 ושימש כמקום מקלט לשליטים ממתקפות שבאו ממזרח, ככספת אדירה לאוצרותיהם וכבית מעצר לנשותיהם, שנכלאו כאן לאחר שבעליהן החליטו להחליפן בנשים צעירות יותר. המבצר פתוח כל השנה והכניסה אליו היא ללא תשלום. סיבה נוספת להגיע לעיירה היא פסטיבל הג'ז הבינלאומי שנערך כאן בכל שנה בחודש מרץ (פרטים נוספים באתר של לשכת התיירות המקומית).

טיטמונינג. רק נסיך רכוב על סוס לבן חסר להשלמת התמונה האגדית הזאת

כ-15 ק"מ מדרום לבורגהאוזן, בשולי המסלולים התיירותיים המובהקים, נמצאת העיירה טיטמונינג (Tittmoning), שמפתיעה בשלל אטרקציות שלא הייתם מצפים למצוא בעיירה כה קטנה: באחת הכיכרות היפות ביותר בבוואריה נמצא בית העיירה הגדול מהמאה ה-17, שפסלים מוזהבים של קיסרים רומים מאתרים את חזיתו. אפשר לבקר גם במבצר המרשים שנותר ללא שינוי מאז נבנה בשנת 1,234. חומה אדירה מקיפה את המבצר, וגשר עץ מוביל ממנה אל עמק קסום, שקולות פכפוך המים ואפלולית היער משלימים את התפאורה האגדית. חסר רק נסיך רכוב על סוס לבן שיגיע בדהרה קלה כדי להציל את הנסיכה שנכלאה בטירה על ידי אמה החורגת… מדי יום בשעה 14:00 נערכים במקום סיורים מודרכים באנגלית.

חוויה מיוחדת לילדים (וגם לכם) מזמנת הפלגה מטיטמונינג לבורגהאוזן בסירות מלח משוחזרות, במסלול שבו הובילו בעבר את "הזהב הלבן" ממכרות המלח אל העיר. ההפלגה בת 40 הדקות עוברת דרך נופים מקסימים.

כנסייה זעירה ליד טיטמונינג. נופים ירוקים ומרחיבי נשמה

אין דרך טובה יותר להיווכח ב"יקיות" הבווארית מאשר בשדות הפרחים שלצדי הכבישים. בכל רחבי בוואריה ישנם שדות פרחים, וליד כל שדה נעוץ שלט עם מחירם של הפרחים הצומחים פה, ולצד השלט – קופסה. מי שהפרחים מוצאים חן בעיניו יכול לעצור בשדה, לקטוף זר צבעוני ולשלשל לקופסה את המחיר המדויק על פי מספר הפרחים שקטף. קשה להאמין שיוזמה דומה היתה זוכה להצלחה כלכלית בישראל… אנחנו בחרנו ליהנות ממראה פרחי בר מראשה של כנסיית סנט קולומן (St. Coloman) בכפר טנגלינג (Tengling). לפנינו נפרש עמק ירוק, מנוקד בצבעי סגול, לבן וצהוב של פרחי הבר. נהוג לומר על מראות יפים כי הם עוצרי נשימה, אולם מול היופי השקט הזה הרגשנו דווקא כיצד הנשימה מתרחבת.

__________

תודה לחברת לופטהנזה ולגולדי גוטליב מלשכת התיירות הגרמנית על הסיוע בהכנת הכתבה.