אין כמו תיאור תחילת דרכו של הראל סטנטון כצלם להעיד על דרכו הצילומית: "נחתתי בהודו, כמטייל, בדיוק כשרצחו את ראג'יב גנדי. הלכתי לראות את מסע הלוויה, ובדיוק עברו שלוש משאיות עם עיתונאים. בלי לחשוב הרבה קפצתי פנימה. כעבור מספר שניות נזרקתי החוצה. קפצתי פנימה שוב, ושוב מצאתי את עצמי בחוץ. בפעם השלישית כבר עשו לי מקום ונתנו לי לשבת. אחר כך ישבתי בין אלפי האנשים, באיזור הסטרילי שהם בנו, עם מאות העיתונאים המכובדים והמעונבים מכל העולם, כולם מצוידים בתגים ובמצלמות עם זומים מפוצצים. לא לגמרי ברור לי איך, ככה הגעתי, כמו שהייתי, לבוש טי־שירט אומללה, עם מצלמה מסכנה, אל שורת הצלמים הראשונה". שם, מטרים ספורים מגופתו של ראש הממשלה ההודי, יצר סטנטון את הצילומים המקצועיים הראשונים. האירוע הזה, שהוביל למחרת למפגשים עם צלמים מהשורה הראשונה בעולם, היה אחת החוויות ששכנעו את סטנטון בכך שצילום הוא הדרך שלו. אחר כך ראה עצמו בדמיונו ללא כל רכוש, מלבד מצלמה התלויה על צווארו. האהבה לצילום ניטעה בו הרבה קודם לכן והיתה פרי אהבתו של אביו, סטיוארט סטנטון, לצילום. "אבא שלי היה חובב צילום רציני מאוד, אבל במקביל לאהבה זו, הוא נטע בי את החשש מפני הצילום כמקצוע. הוא חשב שאי־אפשר להתפרנס מצילום, שאי־אפשר לקיים חיים מסודרים עם מקצוע כזה. בקיצור, עדיף שאהיה עורך־דין". פגישה עם צלם אמריקאי באחד ממסעותיו לארצות־הברית שכנעה את הראל סטנטון כי הפרנסה והחיים המסודרים הם עניינים משניים. "הוא אמר לי: כמה עולה סרט צילום, עשרה דולר? וכמה עולה פיתוח, 15 דולר? אז, במקרה הרע, אני משלם 25 דולר ליום, ואני מבסוט כל היום ועושה מה שאני אוהב". סטנטון התחיל את הקריירה שלו כצלם בעיתון "חדשות". בימים ההם היינו קולגות. סטנטון, עם הקוקו הבלונדיני, אפוד הצלמים, האופנוע והחוצפה החיננית שלו, נראה לי, יותר מכל צלם שנתקלתי בו, כמו קאובוי של תמונות. היום, כשאנחנו משוחחים על התקופה ההיא ב"חדשות", והוא מדבר על אידיאלים של צדק חברתי, אני מבינה עד כמה הדימוי אכן התאים לו, ובמובן אחר – מתאים לו גם היום. "זו היתה זכות גדולה לעבוד ב'חדשות'. היום אין עוד עיתון או אמצעי תקשורת אחר שיש לו נכונות ללחום מלחמות ולנסות לתקן עוולות, כמו שהיתה ל'חדשות'." במקביל לצילום החדשותי, התחיל, כפי שהוא מגדיר זאת, את "הרומן עם מסע אחר". "אני אוהב את העבודה עבור מסע אחר, כי היא משלבת את שני הדברים האהובים עלי ביותר: לצלם ולטייל. אני לא נוטה להגדיר את מה שאני עושה כצילום גיאוגרפי, אלא יותר כצילום אנתרופולוגי, כי מה שמעניין אותי במפגשים עם מקומות אחרים הם האנשים". איזה צלם מהווה מודל עבורך? בתחילת המאה היה בארצות־הברית צלם שנקרא לואיס היין, שתיעד את קיומה של עבודת ילדים. לתמונות של ילדים עובדים היה אימפקט כל כך חזק על דעת הקהל בארצות־הברית, עד שבמובן מסוים היין היה יכול לראות את עצמו כאחד הגורמים שהביאו קץ לעוול זה. כשאני מצלם, אני חושב על הכוח שעשוי להיות לתמונות שלי. אם תמונה אחת יכולה להזיז משהו למישהו, לגרום לו לחשוב על איזו עוולה בעולם, להביא לאיזו הבנה ביחס לאנשים אחרים – עשיתי את שלי. החלום שלי הוא שיפנו אלי מארגון כמו אמנסטי, או מאיזה ארגון סיוע של האו"ם, ויגידו: קח כסף וסע לתעד את השיטפון בבנגלדש, את הרעב ברואנדה או את מסע הסיוע לקוריאה הצפונית". עד שידפוק נציג סוכנות הסיוע של האו"ם על דלתו, עוסק סטנטון במסע משלו לקירוב ופתיחת לבבות. בהרצאות מלוות בשקופיות שצילם במסעותיו, אותן הוא נותן ברחבי הארץ לאוכלוסיות שונות, מתלמידי בית ספר יסודי ועד לקשישים בבתי אבות, הוא מנסה להעביר מסר של סובלנות. בשנים האחרונות הוא מתעניין בעיקר "בצילום דתות ואמונות במזרח הרחוק". איך אפשר לצלם אמונה? כשאני מצליח, למשל, לתפוס אדם שניצב מול אמונתו במין יופי, שאנחנו, מתוך תפיסתנו המערבית, מכנים אותו פשטות או תמימות. אדם אחד, שלא משנה לו איפה הוא נמצא או מה הוא לובש, והוא רק מתחבר אל משהו גדול ונפלא מאיתנו, שכולו אהבת אדם. בשבילי, זה הדבר היפה ביותר בעולם. |
האם יכול צילום לשנות משהו בעולם? האם אפשר להתפרנס מזה? האם זה חשוב? מי יכול לשמש כמודל, ואיך אפשר לצלם אמונה? פורסם 24.6.08 |
Array
(
)