באזל – קרנבל הפאסנאכט

קרנבל הפאסנאכט הבאזלי נמשך בגלגוליו השונים יותר מ־700 שנה. מאז ימי ההלם והטראומה השווייצרית הלאומית האחרונה – יריית החץ הבלתי נשכחת של הגיבור הלאומי וילהלם טל, שפגעה בתפוח על ראש בנו, והחץ הנוסף שננעץ בלב הנוגש האוסטרי הרשע גסלר – שווייץ (כמעט) לא סבלה ממלחמות. לרצף הבלתי פוסק של הפסטיבל יש איפוא עוצמה מיוחדת במינה: זוהי מסורת קבועה, והשינויים שחלו בה בטלים בשישים.

השווייצרים השמרנים אוהבי מסורת ידועים. נכון, הם מוכרים גם כאדיבים, קרירים ומסויגים; אם השכנים מדרום, האיטלקים ה"חמים", נתנו לעולם את דאנטה ואת ליאונרדו דה וינצ'י, את ורדי ואת ויוואלדי, השווייצרים עם 700 שנות השלום ושבעים שנות הנייטרליות שלהם תרמו לעולם שוקולד ושעונים. אבל הפאסנאכט בבאזל שינה את דעתי עליהם, ודווקא לאחר היכרות ארוכה ואינטימית. לא ייאמן, אבל בקרנבל הנמשך שלושה ימים הם מתנהגים כמו פראים, והתנהגותם אינה דומה כלל לזו שהם מפגינים בשאר 362 ימי השנה.

משחקים באש
בעיירה ליסטאל הסמוכה לבאזל עורכים כבר במוצאי יום ראשון "פאסנאכט ישן", "כינבאזה" – (מילולית: "מטאטא זרדים"), אחד מטקסי גירוש החורף העתיקים, המתרחשים גם בכפרים אחרים באיזור דובר גרמנית זה. על גבעה סמוכה לעיירה מדליקים מדורה שלא היתה מביישת שום ל"ג בעומר מסורתי, וממנה משלחים גלגל אש ענק המידרדר במורד רחובות העיירה. התושבים והמבקרים מדליקים באמצעותו לפידים ועגלות מלאות עצים.

עיקר החגיגה היא התהלוכה, שבה נושאים לפידים עצומים עשויים קורות בוערות – שמשקלם מגיע לפעמים ל־70 קילוגרמים. עגלות מתכת עמוסות עצים בוערים נגררות על ידי נשים וגברים בריצה מטורפת מתחת לשער העיר המקורה. שם שוככות לשונות האש על העגלה, אך עם היציאה הן מזנקות לגובה של כ־15 מטרים. הקהל הדחוק ברחובות הצרים מריע, העגלה נגררת עוד כעשרים מטרים ואז נעצרת. החום העצום שהיא מפיצה מרחיק את הקהל, ומי שאינו מספיק לקפוץ הצידה בזמן, בגדיו ושערו נחרכים באש. העגלה הבאה נגררת כבר על מצע של גחלים לוחשות.

אחד ממקורותיה הפגאניים של החגיגה הוא גירוש החושך. זוכרים את השורה בשיר החנוכה: "באנו חושך לגרש"? כאן הבנתי שרקיעת הרגל (אצלנו, לפחות) נועדה לכבות את הגחלים. השווייצרים באמת משחקים באש. הכל מתמלא עשן, פיח – גיהנום. כאן גם מבינים שאש היא באמת "איתן טבע". אחד מתפקידי הקרנבל הוא התמודדות הומיאופתית עם הטבע: מלחמה באש מתוך קרבה גופנית והזדהות איתה. כמעט כל קרנבל חורף אירופי – בעיקר בסביבה הגרמנית־שווייצרית – קשור איכשהו באש, ביסוד הטבע הזה ההורס ובונה בו־בזמן: משמיד, מכלה ומאכל את הישן, מאיר ומחמם את החדש האמור לצמוח.

בפאסנאכט של באזל, קרנבל שהיה פעם עממי ועתה הוא בורגני למדי, מופיעים מהרחובות הצדדיים של הכיכר הגדולה אנשים, יחידים או בקבוצות, ואינספור פנסי נייר בידיהם. אלה טקסי אש מעודנים. פנסי הנייר – ה"לטרנות" – מעוצבים בידי אומנים, לעיתים אומנים מפורסמים מאוד; אלא שבפאסנאכט הכל אנונימי, ואין איש אמור לדעת מי מעצב ומי עומד מאחורי המסכות. מין דמוקרטיה עלומה. קבוצות אזרחים מכינות את התלבושות המדהימות, את המסכות ואת הפנסים חודשים רבים מראש, ומתאמנים בתיפוף ובנגינה בפיקולו – שני כלי הנגינה הרשמיים. כדי לנגן בתהלוכה חייבים ללמוד לנגן במשך שלוש שנים.

עניין פוליטי
גם בקרנבל ממלאת הפוליטיקה השווייצרית, בעיקר הפוליטיקה העירונית, מקום מרכזי. זה הזמן להתחשבן עם הרשויות ולבקר אותן. חוץ מהפנסים המקושטים כקריקטורות ענק מתוחכמות (שזרים אינם מבינים את משמעותן, אלא אם יתנדב מקומי אדיב להסביר), נהוג לחלק בין הנוכחים דפי נייר ארוכים וצרים, שעליהם קטעי שירה ופרוזה סאטיריים ומרושעים. לבתי הקפה והמסעדות – העסקים היחידים הפתוחים בעיר בימי הקרנבל – נכנסות קבוצות, שחבריהן מתפקדים כשחקנים בתקופת הקרנבל בלבד. הן נקראות "שניצלבנק" ועורכות קברטים מוסיקליים־פוליטיים. אם הקהל אוהב אותן, הוא מריע; אם לא – הליצנים פשוט עוזבים. הומור מתחת לחגורה אינו מקובל אפילו בפאסנאכט. אגב, בשונה מהקרנבל בריו דה ז'נירו, הפאסנאכט במפורש אינו מיני. לדעתי, יש לו צדדים ארוטיים, אבל הם מוצנעים ומפעפעים במסתור: אין חשיפת הגוף (קר מדי) ואין בדיחות גסות (מדי).

בדרך כלל לקוחים נושאי הסאטירה של הפאסנאכט מההווי הפוליטי של באזל. כך, למשל, הופנו חיצי הלעג כלפי ארכיבישוף (קתולי, החייב בפרישות מנשים) שעיבר את חברתו. העניין התגלה, וההגמון נאלץ להתפטר ממשרתו הכנסייתית הכבודה ונשא אותה לאשה. אמנם, הוא קיבל על עצמו אחריות מיניסטריאלית, אך חיצי הסאטירה לא נחסכו ממנו. קורבן אחר לסאטירה היה בניין חדש ומודרני, שזכה בביקורת מצד רבים מתושבי העיר.

טראנס מוסיקלי
מוסיקה היא עוד יסוד חשוב בקרנבל. עשרות אלפי המשתתפים הפעילים בו צועדים כיחידים, בזוגות, בשלשות או בקבוצות גדולות, ורובם מנגנים. ביום הראשון נהוג (כלומר, זהו חוק בל־יעבור) לנגן בפיקולו ובתופים בלבד, ורק מי שלמד עשרים מנגינות רשאי להשתתף. ואמנם, רמת הנגינה מפתיעה באיכותה. העיר העתיקה מלאה מנגינות המצטלבות זו בזו, וההצטלבויות המוסיקליות מפעימות ומדהימות. איכותן מזכירה את צלילי חמת החלילים הקלטית, ואין זה מפתיע לגלות שמוצא השווייצרים הוא אמנם קלטי.

צלילי באזל הם מיזוג מדהים של חלילי־פיקולו שורקניים עם פעימות תופים תזזיתיות. המוסיקה המהפנטת הזאת, בסיוע נדיב של אלכוהול, מחזיקה את הנגנים ערים במשך שעות ומאפשרת להם לצעוד כמו בטראנס ברחובות הקרים: זרם אדיר של אנרגיה מואטת באופן מכוון. כל קבוצת נגנים מלווה על ידי אוהדים, הצועדים בעקבותיה. מדי פעם "בוגדים" כמה מהם ופונים ללוות קבוצה אחרת או נסוגים לסמטאות צרות, שעגלות הקבוצות הגדולות אינן יכולות להיכנס בהן, ומצטרפים לנגנים בודדים.

ההליכה בעקבות להקה היא חלק מהבילוי בקרנבל. כמקובל באירועים כאלה, מתבוננים כולם בכולם: המשתתפים הפעילים והמחופשים מתבוננים בקהל, והקהל שאינו מחופש (בבאזל אתה משתתף או צופה, אין דרך שלישית) מתבונן בהם. אחת השאלות המקובלות היא: "נכון שאת/ה מכיר/ה אותי?" אפשר כקהל להביט גם בקהל. כך, למשל, עקבתי בעניין אחרי מלווים של להקת המנגנים שצעדה בקצב המהפנט, האיטי, של המנגינה, בצעדים קטנים, זהירים.

הוועדה המארגנת של הקרנבל ניסתה כמה פעמים להתוות לכל הקבוצות הגדולות מסלול קבוע. זה לא עזר הרבה: לא פעם קרה ששתי קבוצות של חמישים־שישים נגנים נתקעו יחד בסמטה צרה עם אוהדיהן. התוצאה: פקק אנושי, שלעומתו יציאה מאיצטדיון כדורגל אחרי משחק צמרת בברזיל היא כמו הליכה בשדרה ריקה.

כאוס עדין או ארגון כושל? בפאסנאכט יש מעט מאוד צעקות והרבה התחשבות ואיפוק; הנוכחים מנסים לפנות דרך זה לזה. לא רומסים, אבל מאחורי המסכות של הגברים והנשים ההודפים אלה את אלה בזהירות מסתתרים נמרות ונמרים טורפים. אווירה של אלימות עצומה, אבל עצורה ומנומסת, שורה על העיר.

המתח נבנה ומתפרק במוסיקה, בהליכה, בצעד הקפיצי הקל. זו אינה סמבה; זוהי צעדה לא־גרמנית, אפילו לא־סקוטית, אלא מין טירוף מתמשך בארבעה רבעים. ואי־שם בסוף הפסקה המוסיקלית, נפגשת שריקת הפיקולו עם ערבול התוף. וכל הזמן ללכת, בעליות, בירידות, כשנהר הריין ברקע. הנה המוזיאון, אותו ראינו כבר, אבל מהצד השני הוא נראה אחרת לגמרי. ושוב צועדים במנגינות הבלתי פוסקות, השורטות ופועמות באוזניים, בין בניינים בני מאות שנים, בתוך ערימות הקונפטי. אה, את הלהקה הזאת אני זוכר מקודם. הנה שוב המסכה הזאת. אינספור מפגשים עם כוחות סותרים: המוזר והשטני, עם המטורף והמגוחך, שבבאזל הוא רציני כל כך.

השילוב הזה בין קרנבל מאורגן היטב, בורגני, עירוני וחברתי, ביקורתי ופוליטי לבין האינדיווידואליות הבלתי מתפשרת של אנשי באזל הוא מאפיין נוסף של הפאסנאכט. קרנבל הוא תמיד חגיגה של דמוקרטיה, ובו מיטשטשים המעמדות החברתיים וההבדלים הכלכליים.

בשלושת ימי הקרנבל בני אדם אינם פונים זה לזה בצורה המרוחקת המנומסת בגוף שלישי "זי", אלא ב"דו" – את, אתה. אנשים מסתובבים ברחובות לא רק בקבוצות, אלא גם כיחידים, ואלה בולטים לא פחות מהקבוצות. "שוכני" הסמטאות המסתובבים ביחידות נקראים "גסלר" – לא על שמו של הצורר האוסטרי מימי וילהלם טל, אלא מכיוון שהמלה "גאסה" בשווייצרית פירושה סמטה.

72 שעות של אופוריה
קבוצות מחופשות של נגני כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה מופיעות רק מיומו השני של הקרנבל. זהו מנהג חדש יחסית, שתושבי באזל "טובים" מזלזלים בו. ובכל זאת יש ללהקות המוני מעריצים. הן מנגנות בדרך כלל שירים ונעימות פופולריות, שווייצריות, אך גם ג'אז ופופ. לעיתים הן מציגות עיבודים מטורפים לשירים מוכרים, על סף הזיוף כמעט, מעין סאטירה מוסיקלית על מוסיקה. בערב היום השני לקרנבל נערך קונצרט בשתיים־שלוש מהכיכרות הגדולות של העיר, וכל להקה השמיעה את הביצועים הטובים ביותר שלה. חלק מהקהל נהנה מהפרודיות המוסיקליות, אך רובו מגלה יותר עניין במנגינות המוכרות.

ביום רביעי מתקיימת תהלוכה של כל המשתתפים בפועל בפאסנאכט. לרבים מהמשתתפים יש שתי תלבושות קרנבל: תלבושת חופשית "שארי־וארי", כלומר כל אחד מחופש כרצונו; והתחפושת המשותפת לכל בני הקבוצה. מובן, שכל שנה מתחלפות התלבושת והמסכה (היא נקראת "לארווה" ולא "מסקה", והיא רק אחת מכמה מלים מקומיות המיוחדות לקרנבל) והן יקרות מאוד. לעיתים הם שומרים בבית את המסכות והתלבושות מהשנים הקודמות; אוצר ממש, שהושקעו בו מיטב החומרים והעיצוב. חלק ממשתתפי הקרנבל מפקידים את עשיית המסכה בידי אומנים מומחים, ואלה דורשים מחירים גבוהים.

גם בבאזל, כמו בקרנבלים אחרים בעולם, קל להיכנס לטראנס ולא לצאת ממנו, אלא לאחר 72 שעות. במהלך הטראנס לא ישנים, לא אוכלים (מרק קמח ועוגת בצל הם האוכל המקובל). לעומת זאת, שותים לא מעט – בעיקר יין לבן.

הקרנבל הוא אירוע של הווה מתמשך: כאן ועכשיו של רצף מהלך, מזמר ומחופש. זוהי אופוריה של שלושה ימים הניזונה ממוסיקה, ומצבי רוח שבהם מתערבבים מלנכוליה וגיחוך, ריכוז עצום ופיזור נפש. המשתתפים הפעילים אנונימיים, בגלל המסכות. חלק מהם, לפי מיטב המסורת של השווייצרים האלזסים, נקראים "ואקי", ומותר להם להטיח עלבונות איומים ונוראים בעוברים ושבים ולכסות אותם בקונפטי. את מעשיהם הפרועים במיוחד עושים ה"ואקי" בחסות המסכות הענקיות. האנונימיות מאפשרת חיבה ורעות, עוינות וטינה, השמצות ועלבונות – כל מה שאיש באזל אמיתי אינו יכול להרשות לעצמו בכל ימי השנה.

בכל ימי הפסטיבל מכוסה באזל בקונפטי עד מעל הקרסול. מדהים לראות כיצד שעתיים אחרי סיום הקרנבל העיר מצוחצחת למשעי, ואף פתית קונפטי אחד לא נראה בחוצותיה. כולם הוטבעו בנהר הריין ונשלחו להולנד על פני המים. ההולנדים אמנם מתלוננים, אך לשווא.

הפאסנאכט, בדומה לקרנבלים אחרים, מצטיין בהלוך רוח של מודעות עצמית מחודדת במיוחד, הן בקרב המשתתפים המחופשים והן בקרב הצופים הפעילים. הסתובבתי שעות על שעות ברחובות העיר העתיקה, בין להקות הנגנים, והקפתי את הבניינים מי יודע כמה פעמים. מה שגיליתי, בין השאר, היה שהמסכה של חלק מהמשתתפים הפכה לחלק מעצמיותם. הם שוטטו מוכי קסם, פיוט ועצבון קיומי מזריחה עד שקיעה. חלילים ותופים, חלילים ותופים, ומדי פעם בפעם פופ מזעזע. אני חוזר לשם בפברואר הבא.