מסע ג'יפים בין שבטים באתיופיה

בשנות השלושים של המאה הקודמת יצאה משלחת מחקר במסגרת המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק למסע מיוחד. מטרת המסע הייתה גילוי השבטים הססגוניים של דרום אתיופיה. החוקרים יצאו בדרכים העקלקלות והגיעו אל עמק נהר האומו, עמק פורה בשבר הסורי אפריקאי. לאחר שחלפו על פני אגמי השבר, הגיעו אל מה שעד כה שמעו עליו רק משמועות – השבטים המסתוריים של דרום אתיופיה.

בשנת 1991, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם ונפילת השלטון הקומוניסטי, עלתה לשלטון באתיופיה חזית השחרור העממית הדמוקרטית בראשותו של מלאס זנאווי. הממשלה הדמוקרטית התייחסה לראשונה לקבוצות האתניות והגדירה 80 קבוצות שונות. הכוח והשלטון נותרו אמנם אצל מיעוט האמהרה, אבל מעתה הוכרו גם העמים האחרים כחלק מהפסיפס האתני שמרכיב את אתיופיה.

כפר של בני ההאמר. ממשלת אתיופיה מכירה ב-80 קבוצות אתניות שונות | צילום: אבי בלום

במחוז הדרומי אוחדו חמישה מחוזות שונים שהוגדרו כחבל ארץ מיוחד של בני המיעוטים של עמק האומו. מאותה העת, האזור המיוחד הזה הפך לחגיגה אנתרופולוגית יוצאת דופן, שלומדים להכירה במהלך מסע ג'יפים באתיופיה. קצרה היריעה מלפרט על כל אחד מהשבטים שחיים בדרום, כטעימה קטנה ליקטנו עבורכם כמה מיעוטים מעניינים במיוחד וצירפנו מקומות יפים להפליא באזורים אחרים של המדינה שלא כדאי להחמיץ.

מסע ג'יפים בנהיגה עצמית מוביל לעומק האזור בו חיים השבטים המרתקים של דרום אתיופיה | צילום: אבי בלום

בני הקונסו – גלעד הוואג'ה להנצחה
גלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה בנמל התעופה של ארבה מינץ'. מכאן יוצא מסע הג'יפים בנהיגה עצמית  לגילוי השבטים של הדרום. בעיירה קונסו (Konso) נמצא המרכז העירוני של בני שבט הקונסו, אליו נאספים מדי יום בני השבט הגרים בכפרים הסמוכים. דרך מאובקת מובילה אל הכפרים החקלאים של בני הקונסו, שם, בטרסות עתיקות, הם מגדלים דגנים וגידולים חקלאיים נוספים: שעועית, אפונים, בננות, קני סוכר ועוד. הכניסה לכפרים היא דרך שער צר ומבוך של סמטאות וגדרות – שיטה של הגנות וביצורים, שאפשרה במשך השנים לקונסו להתקיים כישות פוליטית איתנה, חרף מאבקי השליטה עם עמי האזור. בפינת הכפר יש גלעד ענקי. זהו הוואג'ה – פסלי עץ, המתנשאים לעיתים לגובה של שלושה וארבעה מטרים ואשר מייצגים את חיי המת. פסלו של המנוח ממוקם במרכז, ולצדו נשותיו, ידידיו וסמלים שונים המתארים את האויבים אותם הרג או את חיות הבר אותן צד.

כפר של בני הקונסו. בני השבט מגדלים יבולים חקלאיים שונים, משעועית ועד קני סוכר

בני ההאמר – הצלפת נשים וקפיצת השוורים
אנו ממשיכים במסע הג'יפים בדרכי העפר המטפסות אל אזור העיירות טורמיי ודינקה. כאן גרים בני ההאמר (Hamer), קבוצה אתנית גדולה יחסית, המונה כ-50 אלף איש, שחיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. נשות השבט, שיופיין יוצא דופן, נוהגות להתקשט בטקסי הבגרות המיוחדים שלהן. שערן מסודר בצורת קסדה, את ראשן מעטרות רסטות אדומות דקות, והן מקושטות בעדיים רבים, שרשראות וצמידים מיוחדים. אני תוהה לגבי הצלקות העמוקות שבגבן ומולו, המדריך המקומי, מסביר לי כי מקור המנהג בטקסי ההתבגרות שנערכים מדי שנה בתחילת העונה הגשומה. בטקסים אלו כולם, נשים וגברים, שותים לשוכרה ואז הנשים פוצחות בשירים המקניטים את בני הזוג שלהן. הגברים המבושמים לא נותרים חייבים, נוטלים ענף המשמש להם כשוט ומצליפים בנשים. התוצאה – חתכים עמוקים ומדממים המשאירים חותם לעתים לכל החיים. לנו זה נשמע מוזר, אבל בכל ביקור אצל שבטי ההאמר, נשות השבט מציגות בגאווה את גבן המצולק, אות לנאמנותן הרבה לבעליהן.

בנות שבט ההאמר מקושטות בעדיים רבים | צילום: אבי בלום

אבל מה שמאפיין יותר מכל את טקסי ההתבגרות של בני ההאמר הוא טקס האוקלי. רגע לפני העונה הגשומה (היום, תמורת טיפ נחמד, הם יקיימו אותו במהלך כל השנה…), נוהגים הגברים למשוח את פניהם בצבעי גיר לבנים והנערים שזה עתה הגיעו אל גיל הבגרות לצאת לטקס "קפיצת השוורים": בני הכפר מעמידים בשורה עשרה פרים גדולים וחסונים (בחברה השבטית, ככל שעדר הבקר גדול יותר, הרועה נחשב עשיר יותר) ועל הנער המתבגר לקפוץ, עירום כביום היוולדו, מעל שורת הפרים. הטקס מתקיים הלוך וחזור פעמיים, ומי שקופץ לרוחק בצורה הטובה ביותר יזכה לזיווג טוב יותר.

טקסי ההתבגרות של ההאמר מעוררים עניין רב בקרב המטיילים המגיעים לאזורם | צילום: אבי בלום

בני המורסי ודיסקיות השפה
השבט המוכר ביותר בקרב שבטי האומו הוא שבט המורסי (Mursi), וזאת בזכות צלחות החימר שבני השבט משחילים לשפתותיהם. בני השבט הזה שוכנים במערב פארק מאגוי, על גדות נהר האומו. בעבר הלא רחוק הם נהגו לנדוד עם העדרים בעקבות שטחי המרעה השונים בחורף ובקיץ. זהו שבט קטן, המונה רק כ-5,000 איש. בנות השבט צובעות את פניהן ואת גופן בלבן ועונדות מה שמכונה דיסקיות שפתיים – מעין צלחות חימר קטנות המוכנסות לתוך השפה התחתונה, לרוב בגיל 15 או 16. במהלך השנים מחליפות אותן הנשים בדיסקיות גדולות יותר וככל שהדיסקית גדולה יותר, כך האישה נחשבת שווה יותר וראויה יותר לחיתון. על פי ההשערות, מקור המנהג הזה הוא בצורך להטיל מום בנשים, כדי שלא ייתפסו על ידי סוחרי העבדים. למרות חשיבות הדיסקיות בתרבות המקומית, הנשים "מתקשטות" בהן רק בחגים ובאירועים מיוחדים, שכן הן כבדות מאוד ולא נוחות. אבל בתמורה לחמישה ביר, הן ישמחו לענוד את הדיסקיות ולהצטלם עמן.

נשות שבוט המורסי עם דיסקיות בשפתיים | צילום: אבי בלום

בשנים האחרונות, יש המסתכלים בצורה צינית על אותם שבטים וטוענים שזוהי הצגה שנעשית לתיירים המגיעים מכל רחבי תבל כדי לפגוש את "המוזרויות" של בני השבטים המשמרים מסורות שלעיתים נתפסים כהזויות. אבל כשיוצאים למסע ג'יפים בעומקו של השטח, גם הציניקנים הגדולים ביותר נשארים פעורי פה….

הטבעות המוכנסות לשפתיים כבדות ולא נוחות ולכן הנשים עונדות אותן לרוב רק בחגים | צילום: אבי בלום

מפלי הנילוס הכחול – המים המעשנים
אחרי מסע ג'יפים בנהיגה עצמית בחלק הדרומי של אתיופיה הגיעה העת לעלות צפונה, אל ערש התרבות האתיופית, מדינת אמהרה. אחרי עצירה קטנה באדיס אבבה, בירת אתיופיה, ממשיכים לעיר בהאר דאר. מכאן, התנועה שלנו כבר באוטובוס תיירים. על שפת אגם טאנה, יוצאים, בקצה העונה הגשומה, לצפות בפלא טבע עוצר נשימה, אחד משיאי הטיול – מפלי הנילוס הכחול. הדרך חוצה כפרים קטנים וציוריים ונופים ירוקים עד הכניסה לשמורת טבע משם יוצאים למסלול הליכה. המוני ילדים נאספים לאורך הדרך להציע את מרכולתם. כשרואים את המפלים המדהימים, הצונחים מגובה של כ-40 מ', מבינים את משמעות שמם באמהרית, טיס אבאי – מים מעשנים, וזאת בשל הרסס התלוי מעליהם כעשן.

מפלי הנילוס הכחול במבט מעל | צילום: משה בנישו

משמעות שמם של מפלי הנילוס הכחול באמהרית היא "מים מעשנים"

הזווית היהודית: הכפר אמבובר
מבהאר דאר ממשיכים צפונה, בדרך העוברת בין כפרים המרוחקים זה מזה מרחק רב. כאן חיו מרבית יהודי אתיופיה לפני עלייתם ארצה. אנו בדרך לכפר אמבובר, הממוקם בסמוך לעיר גונדר. מנהל בית הספר המקומי מספר שעד סוף שנות השמונים חיו יהודים רבים באזור, ושאמבובר שימשה כמרכז היהודי הגדול באתיופיה של אותה תקופה. לאחר ביקור מרגש בבית הכנסת, אותו מתחזק נוצרי מקומי, אנו ממשיכים בדרכנו אל ההר בו התקיימו בכל שנה חגיגות הסיגד. בכל שנה, בכ"ט בחשוון , טיפסו היהודים שחיו כאן על ההר הגבוה ביותר באזור. חלק מהנשים אף נשאו על גבן אבנים גדולות במהלך הטיפוס. בפסגת ההר התייחדו היהודים, שקראו לעצמם ביתא ישראל, עם החזון והחלום לעלות לירושלים. משהתגשם החלום, חוגגים יהודי אתיופיה את חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים, המשקיפה על הר הבית.

נערה באזור הכפר אמבובר, בו חיו רבים מהיהודים שעלו לישראל | צילום: משה בנישו

אישה ממיינת פלפלים מיובשים ליד אמבובר | צילום: משה בנישו

גונדר – הבירה הקדומה
עד המאה ה-16, מלכי השושלת הסולומונית, צאצאיהם של המלך שלמה ומלכת שבא על פי המסורת האתיופית, חיו חיי נוודים. המסורת מספרת כי תאו (באפלו) הוליך את הקיסר פאסילידס לבריכה שעל שפתה ישב נזיר אשר אמר לקיסר כי במקום הזה הוא יקים את ממלכתו. פאסילידס מילא אחר הפקודה ובנה שם את טירתו, שמאוחר יותר זכתה לכינוי פסיל גמב. אתר הארמונות של פאסילידס וצאצאיו הוכרז כאתר מורשת עולמית. מתחם הארמונות של גונדר משתרע על שטח של 70 דונם והוא מושפע מהסגנון האדריכלי של האימפריה הפורטוגזית, בת בריתם של האתיופים במאה ה-16. חלק מהמבנים לא שרדו, אך אילו שנותרו שופצו על ידי הכובשים האיטלקים במאה ה-20 וכן לאחר עצמאותה של אתיופיה.

ארמון שבנה פאסילידס בגונדר | צילום: משה בנישו

לליבלה – היהלום שבכתר
הטיול שלנו מסתיים ביהלום שבכתר, העיר לליבלה (Lalibela). על פי האגדה, כאשר נולד הקיסר לליבלה הקיף אותו נחיל דבורים. אמו פירשה זאת מיד כסימן לכך שהוא יהפוך בעתיד לקיסר, ועל כן קראה לו לליבלה, שפירושו "הדבורים מקיימות את ריבונותו". אותו קיסר התבגר וזכה לבקר בירושלים. מוקסם ממראות הקדושה של ירושלים, החליט, כאשר נפלה העיר בידי המוסלמים בשנת 1187 להקים את "ירושלים החדשה", אדיס ירוסלם. הוא בחר במקום בו זורם נהר, שמיד זכה לשם נהר הירדן, את הכפר השכן כינה בשם בית לחם ובעיר החדשה החל לבנות מתחם כנסיות אדיר, שכולל בתוכו מספר רב של כנסיות שכולן חצובות בסלע הגעשי. את המראה המרשים של מתחם הכנסיות, שעומד על תילו עד עצם היום הזה, תיאר מגלה הארצות פרנססקו אלוורש: "נלאיתי מלהוסיף ולכתוב אודות בניינים אלה, כי נראה לי שלא יאמינו לי אם אמשיך ואכתוב"….

כנסייה חצובה בסלע בלליבלה | צילום: משה בנישו

ילדים באתר הכנסיות המרהיב של לליבלה | צילום: משה בנישו

מסע לאתיופיה הוא מסע אחר, שונה, מעמיק ולא דומה לשום מקום אחר בעולם: השילוב בין שבטי הדרום וטיולי השטח שם עם אזור הצפון המפותח יותר, התושבים מסבירי הפנים, הטבע עוצר הנשימה, המפגש עם השבטים – כל אלו ודברים רבים נוספים הם שהופכים את אתיופיה ליוצאת דופן ולמיוחדת כל כך.

עוד מידע על טיול לאתיופיה

משה בנישו – מדריך טיולים