אש האמת במצרים

ביתו של עווד אבו עיידי המכונה "מבשע", לא היה שונה משאר הבתים הנמוכים, הבנויים לבני טין חומות. בחצר הרחבה שמול הבית, בצל עץ תות, ישבו שתי נשים בשחור וניפו חיטה. אל חזית הבית צמודה סככה גדולה, מחופה בענפי דקל, שבצלה הקריר מתרחשות דרמות גדולות מהחיים.

פרופסור יוסי גינת, שניהל באותו זמן את המכון האקדמי הישראלי בקהיר, הביא אותנו אל המבשע. גינת, אנתרופולוג, מבקר באופן תדיר אצל המבשע לצורך מחקר שהוא עורך בנושא. המבשע הוא מעין שופט, שתפקידו לקבוע בסכסוכים מי דובר אמת ומי משקר. אי אפשר לקבוע איתו פגישה מראש, וגינת עשה לא פעם את כל הדרך אליו לחינם. בזכות הקשרים של יוסי עם המבשע ניתן לי להיות נוכח בעת המשפטים, ואף לצלם בחופשיות.

אנשים בתפקיד דומה, הקובעים מי דובר אמת ומי שקר, ישנם בשבטים רבים והם משתמשים בשיטות שונות ומשונות. השיטה של המבשע, שמכונה "טכס הבישע", מיוחדת לאזורנו וידועה כבר דורות רבים. אצל המבשע שאנחנו נוסעים אליו עובר המקצוע בירושה מאב לבן. כיום הוא, למעשה, היחיד במצרים, אם כי גם בן דוד שלו עוסק בכך מעט. אנשים מכל רחבי מצרים, בדואים מסיני ואפילו לקוחות מירדן ומערב הסעודית, באים אליו לחרוץ דין.

הצעיר הואשם בגניבה מלקק בלשונו את כף המתכת הלוהטת. לשון נקיה, כמו זו שמרה האישה בצילום, מעידה על כך שהיא חפה מפשע

"יש לנו מזל, יש למבשע קליינטים", אמר יוסי למראה מכונית מאובקת שחנתה מתחת לעץ התות. בסככה היו פרושות מחצלות, ועליהן ישבו כמה פלחים כהי עור בגלביות בהירות. לפני כל אחד היה מונח זוג סנדליו. בגומחה במרכז הסככה לחשו גחלים. לידה קומקום תה מעלה אדים, ספלים וג'ארה עם מים.

בפינה אחת כורע המבשע. הוא כבן 39, שחום, מוצק ומשדר סמכותיות רבה. לידו יושב הלבלר, לבוש גלבייה צחורה, כיפה לבנה על ראשו ומשקפיים במסגרת זהב לעיניו. הצדדים שוטחים את טענותיהם לפני המבשע, והלבלר רושם את דבריהם בספר גדול.

הנאשמים, בעל ואישה, יושבים בצד, נבוכים. הוא צעיר, רזה וכהה, במדי צבא מרושלים. היא אישה-ילדה קטנה וצנומה. עיניה השחורות הגדולות מושפלות. היא נראית שלווה. המאשים, גבר קשיש שמשקפיים כהים לעיניו, טוען שהזוג, שכניו בכפר קטן, גנבו מביתו תכשיטים: זוג עגילים, ענק זהב ושתי טבעות. הצעיר מכחיש בלהט, הצעירה שותקת והלבלר רושם.

יוסי מסביר לנו עד כמה משמעותית פסיקת המבשע. במצרים, בעיקר בכפרים, נחשבת הגנבה לפשע שאינו בר כפרה. אם יקבע שהזוג אכן גנב, לא יוכלו להראות עוד את פניהם בכפר, שהוא כל עולמם. הם גם לא יכולים לעזוב את הכפר, כי אין להם לאן ללכת. גם המבשע יודע זאת, והוא מציע למתדיינים להתפשר: "ישלמו הנאשמים מחצית מערך התכשיטים לתובע וישלימו עם התובע. כך גם יחסכו את שכרי". התובע מתנגד בכל תוקף, והטכס מתחיל.

שני הנאשמים והמבשע כורעים ליד המדורה שבמרכז הסככה. המבשע מסביר להם את העומד להתרחש: "אתן לכם ללקק מחתה מלובנת. כל אחד חייב ללקק את המחתה שלוש פעמים, ליקוק של ממש, בלי לחפף. אם אתם דוברים אמת, לא יארע לכם דבר. מי שמשקר, ייכווה. היזהרו לא לגעת במחתה באף או בסנטר!"

הבעל שלשונו נכוותה בשעת המבחן מרר בבכי. עולמו חרב עליו והוא אינו יכול לשאת את החרפה

המבשע בודק את לשונם של הנאשמים ומראה לקהל כי היא נקייה, ללא סימן. אחר כך שולף שתי פתקאות ירוקות, שעליהן כתובים שמות הנאשמים ופרטי האשמה, והם נשבעים לקבל עליהם את פסק דינה של האש. את הפתקאות מכניס המבשע למדורה. שלושתם, המבשע ושני הנאשמים, פורשים את כפות ידיהם ומתפללים בכריעה. בסוכה משתררת דממה מוחלטת, והמתח גובר. הגבר נראה נפחד, אולם מקבל את הדין. האישה שלווה, אך דמעות נוצצות בזוויות עיניה. המבשע מוציא מהאש את המחתה, מחתת ברזל יצוק כבדה, המשמשת בדרך כלל לקליית קפה. הוא מכה בה באבן, להסיר ממנה את החול ומגיש לנאשמים לליקוק. אלה מלקקים אותה ללא רתיעה, כל אחד שלוש פעמים. כשהלשון נוגעת בברזל הלוהט, נשמע פספססט מפחיד ועולים אדים. לאחר הליקוק מקבל כל אחד מהנאשמים כד מים, שוטף את פיו שלוש פעמים ויורק את המים לגומחה המיועדת לכך ברצפת הסככה. אחר כך הם יושבים כ- 15 דקות וממתינים בדומייה מוחלטת. כל הנוכחים מרותקים למקומם ללא תנועה. אפשר לחתוך את המתח בסכין.

לבסוף קם המבשע ממקומו וניגש בשלווה אל האישה. היא פותחת את פיה ומוציאה את לשונה. כל העיניים נישאות אליה: הלשון שלה ורודה ונקייה. זכאית.
עתה מגיע תור הגבר. הוא מוציא את לשונו. פסק הדין מתנוסס עליה בדמות כווייה גדולה, לבנה ומכוערת. "אשם!" פוסק המבשע במילה אחת. המסכן נראה כמי שחטף הלם. מיד לאחר מכן הוא פורץ בבכי היסטרי, מתגולל על הארץ וממלא את ראשו בעפר. עולמו חרב עליו. האישה מנסה להרגיע אותו במגע יד עדין, אך ללא תגובה. הוא אינו יכול לשאת את החרפה. הנאשמים, המאשים וכמה מקרוביהם מצטופפים במכונית שהביאה אותם. הנאשם נצמד אל החלון האחורי, בוכה.

קשה להשתחרר מהרושם שהותירה עלינו הדרמה שראינו זה עתה. אנחנו יושבים ולוגמים בדממה תה חריף מכוסות קטנות. כשאנו כבר עומדים ללכת, מופיעים בעלי דין חדשים.

חבורה גדולה של כפריים מגיעה עם סיפור מסובך על ג'מוס שנגנב. אלה טוענים כך ואלה טוענים כנגד, והלבלר מנסה נואשות להבין ולרשום את עיקרי הסיפור. שתי חמולות בכפר מסוכסכות ביניהן, והקרע הורס את חיי הכפר. צד א' מאשים את צד ב' בגנבת ג'מוס. צד ב' טוען שזו עלילה. שני הצדדים מרימים קולם בדרמטיות, מניפים בידיהם ונראים כשחקנים במחזה שייקספירי.

המבשע נותר שלו. הוא מרגיע את כולם בתנועת יד, ומשתררת דממה. "לי קל למצוא מי דובר אמת ומי משקר, אבל בכל מקרה, כולכם תסבלו מהתוצאות", הוא אומר לקהל הנסער שלו. "אם יימצא שצד אחד באמת אשם, או שהשני האשים בחינם, שוב לא תוכלו לחיות יחד בשלום. אני מציע שהנאשמים ישלמו למאשימים 500 לירות, שליש ממחיר הג'מוס, תעשו סולחה ותמשיכו לחיות בשלום".

כל הצדדים מחליפים ביניהם כמה מילים. נציג המאשימים מסכים לפשרה. שני הנאשמים, מתנגדים. אחד מהם קטן, מבוגר וקירח, השני, צעיר, גבוה ונאה, אומר בתוקף: "עשינו את כל הדרך הארוכה לכאן, ואנחנו רוצים שכולם ידעו שאנחנו חפים מפשע".

המבשע ניגש לעריכת הטכס. שוב חוזר על עצמו הכול, שוב גובר המתח לקראת פסק הדין. הנאשמים מלקקים את המחתה המלובנת, אדומה, לוהטת וכמעט שקופה, כאילו היתה גלידה. מראים את הלשונות. לשניהם לשון נקייה, ללא סימן. בבת אחת מתפוגג המתח. קרובי הנאשמים והצופים מתנפלים עליהם בברכות, חיבוקים ונשיקות. הצעיר הגבוה עומד בצד, נשען לקיר ומתייפח ללא מעצורים. כל עתידו, כלומר כל כבודו, היה תלוי במבחן.
ההצגה עדיין לא נגמרה. המזל ממשיך להאיר לנו פנים. במהומה שהשתררה עם סיום ה"משפט" האחרון לא שמנו לב לקבוצה של חמישה גברים שנכנסה לסוכה והתיישבה בפינה. עכשיו הם ניגשו כולם למבשע. כשראה אותם קם יוסי בהתרגשות וניגש אל מי שנראה כראש החבורה. שניהם התנשקו כידידים ותיקים.

"זה מחמוד, נהג מונית מקהיר, מכר ותיק שלי", סיפר יוסי, "הוא הביא איתו ארבעה מחבריו. אחד מכר מכונית משומשת, השני קנה ושניים תיווכו. צרור שטרות כסף עבר מיד ליד. בסוף חסרו 500 לירות, סכום נכבד עבורם, בערך משכורת של שלושה חודשים. החברים הסתכסכו ביניהם, כל אחד האשים את השני, עד שמחמוד הציע להם שהוא יביא אותם אל המבשע".

הארבעה מספרים למבשע את סיפורם. "כל אחד מאיתנו נשבע באללה שלא נגע בכסף, אבל עובדה – הכסף חסר", אומר אחד מהם למבשע. "אהה, נשבעתם באללה, אז מה אתם באים אלי? שבועה באללה חזקה מהמבחן שלי", אומר המבשע בצניעות. "עשו פשרה. כל אחד ייתן רבע מהסכום החסר, ותמשיכו להיות חברים". "איך נוכל להיות חברים כשאנחנו חושדים אחד בשני?", עונה אחד מהם.

הם ניגשים למבחן. כולם מלקקים את המחתה בשלווה. רק אחד מהארבעה, שמנמנן עם עיניים מתרוצצות, מפחד לגעת בה ו"מלקק" מרחוק. המבשע משגיח ודורש ממנו לחזור וללקק כראוי.

לאחר המתנה רוויית מתח, מראים כולם את הלשון. על לשונו של השמנמן כווייה גדולה, אות לאשמה. שלושה נראים מאושרים, מחייכים בהקלה, רק השמנמן פורץ בצעקות: "לא נכון, אני הייתי הראשון והמחתה היתה חמה יותר. חוץ מזה ליקקתי פעמיים". "קבל את הדין", גוער בו המבשע בחומרה. "ליקקת פעמיים כי לא ליקקת כמו שצריך בפעם הראשונה. מלבד זאת, המחתה היתה אדומה ולוהטת גם אחרי שהאחרון ליקק אותה". הארבעה מסתלקים, והשמנמן ממשיך למחות ולהכחיש.

כשנסענו בחזרה הטילו עצי המנגו צללים ארוכים. הפלאחים החלו לחזור מהשדות, רכובים על חמוריהם העמוסים ערמות תלתן ירוק, גוררים ג'מוסים אפורים בחבל. ישבנו במכונית שקטים, מעכלים את החוויות.

לגבי שני המקרים הראשונים לא ידענו כיצד הסתיימו, ואם אמנם תוצאות המשפט נכונות. אבל אחרי המשך הדרמה של המקרה האחרון יכולנו לעקוב. יוסי התקשר בערב לידידו, נהג המונית, ושמע ממנו את סוף הסיפור.

"נסענו הביתה והשמנמן המשיך לרטון ולהכחיש. נזכרתי שבדרכנו אנחנו עוברים בכפר אחר שגם בו יש שיח' שמגלה נסתרות. הצעתי להם ללכת אליו למבחן נוסף, אצל השיח' הזה, שפועל בעזרת פתיחת ספר קדוש. כולם הסכימו, פרט לשמנמן, שטען שהוא לא מאמין בשטויות האלה. השארנו אותו במכונית והלכנו לפותח בספר".

"השיח' פתח בספר ולאחר עיון מעמיק אמר לנו, 'יש אתכם אדם הנושא באשמה כבדה. היזהרו בדרככם חזרה, כי עלול לקרות לכם אסון בגללו'.
"חזרנו למכונית וסיפרנו לשמנמן. לא הספקנו לנסוע מרחק רב, ומנוע המכונית שלנו שבק חיים. השמנמן פרץ בבכי והודה שגנב את הכסף, כי היה במצוקה כספית. כשהגענו הוא רץ הביתה והחזיר לנו את הכסף", סיים ידידו של גינת.

האמנם כוחות מופלאים פועלים בשיטת "הפוליגרף" העתיקה הזאת? סיפרתי את הסיפור למכר, רופא בעל שם. הוא לא התרגש מהסיפור, ונתן, כראוי לאיש מדע, הסבר הגיוני: "הכול נובע ממערכת העצבים הפראסימפטית, המפעילה את המערכות האל-רצוניות בגופנו, ובכללן את בלוטות הרוק. לחרדה ולפחד יש השפעה מנוגדת על מערכת זו. פחד מגביר את הפרשת הרוק, וכך מונע כווייה, ואילו חרדה מייבשת את הפה ואת הלשון, וכך אדם הנתון בחרדה שייגע בלשונו היבשה בברזל מלובן, ייכווה".
הסבר הגיוני ומספק? קשה לדעת, אבל לא בטוח שצריך כאן הסבר הגיוני.