סדנת המצילות של האחים אָרְמַן וסָרְקִיס טוֹמוּרג'וּק נחלקת לעולם של מעלה ולעולם של מטה. לעיני המשקיפים מהגלריה המעוצבת אל העולם של מעלה נגלה מטמון גדול של מאות, אולי אפילו אלפים, של מצילות מוזהבות בשלל גדלים ודוגמאות ריקועים, סדורות זו בצד זו על מדפים ארוכים וגבוהים. אחר כך יורדים במדרגות לולייניות לעולם של מטה, מתחת לאדמה. כמו בשאול המיתולוגי, גם כאן שולטים תנור יורק אש, ריח שרפה ומתכות מותכות.
ערמת מתכת הנראית כנחושת מפותלת על הרצפה מול הכבשן. מרחוק, מחדר אחורי נסתר, נשמעת הלמות פטישים רבים על מתכת עיקשת. 12 אנשים יושבים על כסאות נמוכים, ידיהם הגרומות והשחורות אוחזות בפטישים בעלי ידיות עץ וראשי ברזל, ומולם סדני עץ שעליהם מונחות צלחות מתכת שונות בקוטרן ובעוביין. כל מכה המונחתת על הצלחה פוגעת בדיוק במקום שאליו כיוון האומן. הוא מסובב את הצלחת במיומנות ומנחית מכת ריקוע נוספת. המתכת הולכת ומתכסה באוסף של מכות פטיש המשנות את צורתה בהדרגה לכדי מצילה. הרעש מחריש אוזניים, ואין רגע של שקט או של מנוחה בטלה. דומה שהאומנים אינם מוטרדים מכך יתר על המידה – אין הם משתמשים באטמי אוזניים ואין הם מנסים לפתוח בשיחה. תבוסה מצלצלתאין כארמנים בייצור פעמונים ומצילות, ובייחוד נודעו באומנות המצלצלת הארמנים תושבי איסטנבול. בשנת 1600 לערך הגיע לבירה העות'מאנית הנפח הארמני קֶרוֹפֶה, שמוצאו ביישוב באזור הים השחור, היישר לסדנה לייצור קלדרונים – סירי מתכת ענקיים שנועדו למטבח המלכותי בארמון טופקאפי. בנו, אבדיס הראשון, שהקפיד ללמוד את אומנות הנפחות מאביו, לא הסתפק בידע הקיים. כנער חקרן וממציא פיתח שיטה לייצור תערובת ברונזה בעלת איכויות גבוהות יותר. תערובת של ברונזה מורכבת מנחושת ובדיל (או אבץ), לרוב ביחס של כשמונים אחוז
נחושת וכעשרים אחוז בדיל, אך בתערובת שהמציא אבדיס יש עוד מרכיבים שזהותם ויחסיהם נשמרים מאז בסודי סודות. יש האומרים שמעט כסף מעורב בתרכובת, אך אין מי שיודע זאת בוודאות מלבד הנוגעים בדבר. ב־1618 מונה אבדיס על ידי הסולטן עוסמאן השני לתפקיד יצרן המצילות המלכותי, שהצמיד לשמם את הכינוי "זילג'יין", שמשמעו בארמנית "יצרני המצילות". שנים ספורות לאחר מכן הקימו האב ובנו את מפעלם הראשון בעיר.
מפעלם של בני זילג'יין זכה בחוזה בלעדי עם הסולטנות והיה ליצרן המצִלתיים של תזמורת המלחמה, ה"מֶהְטֶר". התזמורת, להבדיל מתזמורת צה"ל, היתה יחידה פעילה בשדה הקרב. חימושה: כלי נשיפה כפולים הקרויים "זוּרנָה", בעלי צליל רם וצורם, חצוצרות ארוכות צוואר, תופי סיר גדולים שנישאו על ידי גמלים, תופי בס, מצִלתיים ענקיות, משולשים ופעמונים. תפקיד ההרכב היה לייצר מוזיקה חזקה ואינטנסיבית שתחריש את אוזני האויב, תחליש את עמידתו ותזרז את תבוסתו ליניצ'רים – החיילים העות'מאנים. בתזמור קצבי יותר ורועש פחות ליוו הנגנים את היניצ'רים אלי קרב והופיעו בטקסים רשמיים. אסטרטגיה זו של זעזוע האויב היתה ידועה בעולם הקדום (למשל מקרה כיבוש יריחו), אך עוצמותיה הקוליות היוצאות דופן של תזמורת המהטר נודעו בכל קצוות אירופה. עם פירוקו של חיל היניצ'רים ב־1826, במעבר לחיל מודרני יותר, נדַמה גם התזמורת.
בתקופה הזאת, שבה קשרי הסולטנות עם המערב היו מוגבלים מתוקף סגירותו של "השער הגדול" (הסולטנות) בפני אירופה ה"כופרת", דווקא תזמורת המהטר היתה זו שפרצה לתודעת האירופאים. מלחינים כמוצרט, היידן, וגנר, ורדי ורוסיני כתבו בהשראתה מוזיקה לאופרה ואף שילבו ביצירותיהם אלמנטים של התזמורת הצבאית. המלחין הקטור ברליוז היה הראשון ששילב את המצילות התלויות על עמוד בתזמורת. העניין הגובר במצילות עודד את אבדיס זילג'יין השני לנסוע ברחבי היבשת ולהציג את מרכולתו הייחודית. בשנת 1865 כבר היה למשפחה עסק משגשג ששמו היה "Zildjian & Cie", ובו עבדו בצוותא אבדיס ובנו קרופה השני. הארמנים והג'אזהקהילה הארמנית באיסטנבול עתיקה כימי העות'מאנים בעיר. לאורך התקופה העות'מאנית יושבו בעיר ארמנים מכל רחבי הסולטנות, והם נודעו כאומנים מוכשרים וכסוחרים ממולחים. רבים מהם שלטו בשפות זרות ושימשו בתפקידי מפתח כמתורגמנים וכמורים. היו שהגיעו אף למעמד "וזירים" וכיהנו כשרי חוץ וכשרי כלכלה. נאמנותם זיכתה את הקהילה בתואר "האומה הנאמנה". אולם עם היחלשות הסולטנות והצטרפותה למלחמת העולם הראשונה היו נתונים הארמנים במצב של איום מתמשך מצד חוגים לאומניים. נאמנותם לסולטנות הוטלה בספק, ורבים מהם נהרגו בה ובמלחמת העצמאות התורכית (1920־1923), שפרצה בעקבותיה.
משפחות שלמות החליטו לעזוב את תורכיה ולהגר ממנה. היעד המועדף היה אמריקה, ובעיקר בוסטון ולוס אנג'לס. הימים היו ימי ראשית הפריחה הגדולה של הג'אז. תזמורתו של בני גודמן מילאה אולמות, ומתופפים רבים התעניינו בתוצרת האיכותית של הזילג'יינים. בשנת 1929 נפתח במסצ'וסטס המפעל האמריקאי של משפחת זילג'יין. המפעל, שבראשו עמד אבדיס השלישי, שהיה הראשון מבני המשפחה שהיגר לאמריקה בשנת 1908, ייצר מצילות למערכות התופים המתפתחות. הצלחת מפעלה של משפחת זילג'יין באמריקה עמדה בניגוד להתפתחויות ברפובליקה התורכית. מדיניותן של הממשלות הלאומיות וגל מהומות אנטי נוצריות בשנות החמישים של המאה הקודמת הביאו את אחרון הבנים לבית זילג'יין, קִירְקוֹר, לסגור בשנת 1968 את המפעל ההיסטורי באיסטנבול. מפעל חיים ומסורת בני כ־400 שנים עמדו בפני כליה.
אלא שכאן מתחוללת תפנית מפתיעה בעלילה. אגופ טומורג'וק, בן למשפחה ארמנית קרובה שגדל בסדנה מגיל תשע והלם בפטיש, סדן ליד סדן, עם קירקור, כפי שמעידה תמונת שחור־לבן דהויה המצויה בידי בניו, החליט להמשיך את המפעל, ויהי מה. עם שני אחיו ושני בניו הצעירים, סרקיס וארמן, ובסיועו של חברו לעבודה מהמט, תורכי במוצאו, עבד אגופ בפרך והמשיך לייצר על פי הנוסחה הסודית מצילות בעבודת יד. השם, הקרבה המשפחתית לזילג'יין והמסורת הקלו על התבססות מפעלם, שנקרא "איסטנבול צ'ימבלז", וכבר בראשית שנות השמונים של המאה שעברה הצליחו לייצא מצילות ראשונות. כשמת האב ב־1996 הנציחו בניו את שמו ושינו את שם החברה ל"איסטנבול אגופ". מהמט, שפרש אז מהמפעל, הקים מפעל משל עצמו, קרא לו "איסטנבול מהמט" והמשיך לייצר מצילות על פי הניסיון שרכש בסדנת זילג'יין ובעבודתו עם אגופ.
נוכחות האב המייסד מורגשת היטב בסדנה. פניו הסמכותיות משקיפות מתמונת קיר גדולה התלויה באולם שבו מאוחסנות המצילות, מפקחות על האוצר יקר הערך. זוג האחים, סרקיס וארמן, מודעים לכובד המשימה שלפניהם. כשאביהם התחיל את העסק, היו שלושה־ארבעה סוגים של מצילות. כעת הם מונים כ־750 סוגים המפיקים 8,000 צלילים שונים. האחים לבושים חולצות משובצות תואמות ופועלים בצוותא. סרקיס, המבוגר מאחיו במעט, שמנמן ושתקן, הוא הממונה על הייצור. ארמן, שרמנטי ודברן, מופקד על יחסי הציבור והשיווק. בחוץ חונות שתי מכוניות מרצדס שחורות, זהות כמובן.  |  |  | | המצילות מוכנות לעיבודן בפטיש, לאחר תהליך התכה וכבישה החוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. העובד המיומן מודד במדויק את קוטר המצילות, שכן כל אחת מהן מסווגת על פי קוטרה, עובייה וצורת עיבודה | כאלפיים מכות פטיש הופכות בהדרגה את גוש המתכת לכדי מצילה. כל מכה המונחתת על הצלחת פוגעת בדיוק במקום שאליו כיוון האומן | פטיש וחוגה, כלי עבודתו של אומן המצילות, שלא השתנו זה ארבע מאות שנה. דווקא מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים ללמוד את סוד ייצור המצילות
|
מוזיקה בצלחת
לאחר הבטחה לשמירת הסודיות וכללי הבטיחות, אנו יורדים למרתף השְאול הקודח והרותח. תהליך המטמורפוזה שעוברת צלחת הברונזה לכדי כלי מוזיקלי בעיצומו: ראשית, מספר ארמן, מתיכים את תרכובת המתכות הסודית בחום של כ־1,200 מעלות צלסיוס המופקות משרפת גזעי עצי אורן, שהם בלבד מתאימים לתהליך. לאחר מכן התרכובת נמזגת לתבניות בכל מיני גדלים. מהתבניות מוצאות היציקות דמויות העוגה ומשוטחות במכבש. הלוח מותך שוב, הפעם בכ־2,000 מעלות. שוב משוטחות היציקות במכבש, ושוב הן שבות לתנור. תהליך ההתכה והכבישה חוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. החומר המתקבל אינו גמיש, והוא נוטה להישבר, מגלה ארמן, ולכן בתהליך סודי אחר מצופה הצלחת בחומר המקנה לה גמישות. מכאן היא תועבר לידיו המיומנות של האומן. כאלפיים מכות פטיש בממוצע מכניסות בצלחת רוח חיים ומוזיקה. ככל שמכים בחומר פעמים רבות יותר, כך הוא מתחזק יותר. הצלחת המרוקעת מועברת למכשיר שמעצב, מאחד ומאזן את פניה, פעם מבחוץ ופעם מבפנים. עתה תנוח המצילה למשך 24 שעות לפחות, ואז תנוסה על ידי מוזיקאי מקצועי בחדר אקוסטי שנבנה בסדנה במיוחד לשם כך. בטרם תצא המצילה לעולם הגדול היא תעבור עוד ניסוי כלים. מתוך חמישים מצילות, כארבעים תסווגנה כ"טובות", כחמש כ"לא רעות", והנותרות תיפסלנה.
הסדרות המסורתיות נושאות שמות תורכיים מלאי נוסטלגיה כפשה, וזיר, עות'מאן ותורק. יש גם סדרה חתומה על ידי המוזיקאי מל לואיס ועל ידי האב אגופ. מוזיקאים רבים קשרו את שמם במצילות של חברת איסטנבול אגופ, בהם נגן הג'אז אלווין ג'ונס האגדי, ג'ף המילטון, אידריס מוחמד ורבים אחרים. בעבור מקצתם עוצבו מצילות על פי הזמנה מיוחדת, ויש שעולים לרגל כדי לחזות במצילה בעת עשייתה. מדי יום ביומו יוצאות תחת ידם של האומנים באיסטנבול אגופ כמאה מצילות. בזילג'יין בארצות הברית התפוקה גדולה פי עשרים – כאלפיים מצילות ביום; שישים אחוזים מהן נעשות בייצור ידני, והשאר בייצור מכני. כ־95 אחוזים מתוצרתן של שתי המשפחות מיוצאים לרחבי העולם. הדור הבא של המצילות
בשנים האחרונות עוברת הקהילה הארמנית באיסטנבול, שהיא הגדולה במדינה, שינויים רבים. למרות האפשרות לקיים חיי דת ותרבות חופשיים, הקהילה מצויה בתהליך מתגבר של היטמעות והתבוללות בחברה התורכית. סרקיס וארמן טומורג'וק מייצגים בעצמם את מגמת השינויים: שניהם דוברים את השפה התורכית טוב יותר מהשפה הארמנית, וכמנהג מחצית מבני עדתם, גם הם נשואים באושר ובעושר לנשים תורכיות. גם בסדנה הדברים אינם כתמול שלשום. כל האומנים המומחים הם תורכים, ונראה כי מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא – מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים להיות לשוליה וללמוד את סוד ייצור המצילות. וכלל לא מן הנמנע שסודות הייצור, שהיו כמוסים ושמורים בקהילה, יימכרו לחברה מסחרית, הואיל ובשוק המצילות, שנשלט עד לא מזמן באופן מוחלט בידי משפחות ארמניות, פועלות כבר היום חברות כ"איסטנבול מהמט" ו"בוספורוס", שבעליהן תורכים מוסלמים.
דומה שדווקא במפעל משפחת זילג'יין שבארצות הברית, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", ממשיכה המורשת, כנראה משום שהקהילה הארמנית שם, שהיא הקבוצה האתנית השביעית בגודלה בארצות הברית, מלוכדת וגדולה במידה ניכרת מזו שבאיסטנבול. אך גם מסורת זו אינה חסינה בפני שינויים: ברוח קידום האישה ולראשונה זה 400 שנה נטלו לידיהן לאחרונה את ניהול המפעל שתי נשים – נכדותיו של אבדיס השלישי. |
