כשטורוס חלה במחלה מסתורית לאחר מות אמו, וזאבל אשתו חששה לגורלו, הציעה לה חברתה ארסינה לקיים טקס מסורתי להצלת חייו. הן פיזרו מלח בארבע פינות חדרה של האם המנוחה, ואחר פנו אל חדרו של החולה, שהיה שקוע בשינה עמוקה. גם כאן זרו השתיים מלח בפינות החדר, התיזו מים קדושים על המיטה וציוו על רוחה של האם לעזוב, בשם האל, את חדר בנה ואת ביתו ולעבור אל העולם הבא. למחרת הבריא טורוס, בידיעה ברורה כי זכה בהתגלות האל. כך מספרת ננסי קריקוריאן, סופרת אמריקאית ממוצא ארמני, בספרה "זאבל". ספר זה הוא רומן רגיש ושנון המתאר את חייה של אישה ארמנית, החל בילדותה, כיתומה ניצולת רצח העם שביצעו התורכים בארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, דרך נישואיה מעבר לים לגבר שלא הכירה, וכלה ובמותה בארצות הברית בשנות השמונים של המאה העשרים.
הטקס המתואר בספר אינו אפיזודה מקרית, אלא הוא מעוגן במסורת עתיקת יומין של כישופים שונים ומשונים. מיקומה של ארמניה בדרום הקווקז בין אימפריות וארצות שזהותן התחלפה במהלך ההיסטוריה, כמו גם הכיבושים הרבים שהיו מנת חלקם של הארמנים, הביאו אותם במגע עם עמים מעמים שונים. אלה הותירו חותם תרבותי מגוון, שמקומם של כוחות על-טבעיים לא נפקד ממנו. אתה מקולל, שטן
הארמנים הם העם הראשון שקיבל עליו את הנצרות כדת המדינה, בראשית המאה הרביעית לספירה, עוד לפני הפיכת הנצרות לדת הדומיננטית באימפריה הרומית. הם יצרו תערובת מעניינת של נצרות רשמית, עשירה בכתבי הגות מורכבים, ושל דת עממית יותר, רבת רבדים, שהושפעה גם ממסורות פגאניות. וכך, כדי להגן על עצמם, לא הסתפקו הארמנים בקמיעות קטנים, אלא פיתחו מסורת ייחודית של מגילות קמיע ארוכות ועתירות כיתוב. הקדומה במגילות הקמיע המתוארכות ששרדו עד היום נוצרה במחצית הראשונה של המאה ה-15, אולם ברור שהיא נשענת על מסורות קדומות בהרבה, שיש עדויות לקיומן כמעט אלף שנים קודם לכן. מגילת הנייר שמורה עד היום, לצד אחרות מסוגה, במטנדראן (Matenadaran), ספריית כתבי היד העתיקים שבבירה הארמנית ירוואן (Yerevan), וידועות עוד מגילות דומות ממאות השנים הבאות, עמוק אל תוך המאה ה-19. אורכה של המגילה יותר מ-11 מטרים, אך רוחבה כ-11 סנטימטרים בלבד, כנראה כדי שיהיה אפשר לגלול אותה ולשאת אותה בנוחות על הגוף, או להניח אותה מתחת לכרית בעת השינה. יש בה שורה של טקסטים כתובים ביד, שתפקידם להגן על בעליה. בין הטקסטים משובצים איורים שממחישים חלקים מן הכתוב, וסימנים גרפיים מסתוריים שמשמעותם אינה ברורה תמיד. המגילה, כך צוין בתחילתה, נכתבה בידי אדם בשם סימאון (שמעון) בתחומיו של מנזר באזור המצוי היום במזרח תורכיה. הדבר מרמז על קשר אפשרי בין הממסד הדתי הרשמי ובין תעשיית הקמיעות, אם כי איננו יודעים אם אותו סימאון היה בעל תפקיד רשמי בכנסייה. את המגילה רכש אדם לשם הגנה על חיי שלושת בניו – דנל, רייווט ואברהם – ועל רכושם. כל השמות נוספו אליה לאחר כתיבתה, במקומות שהושארו פנויים לצורך זה. כמה מהטקסטים במגילות נשענים על סיפורי התנ"ך והברית החדשה, על הספרות החיצונית ועל סיפורי קדושים נוצרים. יש מגילות שמופיעים בהן קטעי תפילות פרי עטם של כמה מההוגים והמשוררים הארמנים הגדולים של ימי הביניים. לעתים הטקסט נקרא כסיפור בעל מוסר השכל, למשל באשר לכוח המרפא הטמון בצורת הצלב, אך לא פעם כתובה פשוט רשימה ארוכה של פגעים, שבעל הקמיע מצפה להגנה מהם – מעין גרסה ארמנית קדומה לפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים". כך למשל, באותה מגילה קדומה, פונה אחד הטקסטים הארוכים, הנושא את הכותרת "קשירת השטן באמצעות שם האל", אל השטן עצמו ואל שורה ארוכה של שדים שונים ומשונים ומצווה עליהם לעזוב לאלתר את גופם, את ביתם ואת רכושם של בעלי המגילה, ממש כמו שזאבל וארסינה ציוו על רוח האם לעזוב את הבית: "אתה מקולל, שטן, בין שאתה מהברק והרעם ובין שאתה מהשדות, בין שאתה בעל צורה של שד ובין שאתה מחליף צורות, אם אתה נע בתוך מערות, אם אתה שד האהבה שיושב בתוך בית ונושף החוצה, אם אתה נמצא בתוך צמר הכבשה או בפרסת הסוס… או אם אתה צחנת הנהרות, או אם אתה יורד אל שערם של אחים וגורם לסכסוך ביניהם… או אם אתה השד המתקיף ילדים ודוחף אותם אל מחוץ לרחם אמם, או שאתה תופס את אשכי הגבר ומונע צאצאים… אני משביע אותך בשם האל הצלוב ישוע… בכל מקום בו מגילה זו תימצא ואל כל מי שיקרא אותה, אתה לא תקרב לשם. אחרת, תגורש בשם האל…". עצי משאלות
לא תמיד היה די בהגנה שסיפקו המגילות. נראה כי במקרים של מחלה או פגע רע אחר, שימשו המגילות גם כאמצעי ריפוי (מעין "הפעלה של פוליסת הביטוח" במקרה של נזק). במקרים כאלה נקראו בקול קטעים מתאימים מהמגילה, ולעתים אנו מוצאים במגילות הוראות מפורשות לביצוע של טקסי ריפוי שונים, כמו קשירה של המגילה לחלק מסוים בגוף, העתקת קטע מהטקסט, שריפתו ושאיפת העשן העולה ממנו או השרייתו במים ושתייתם על ידי החולה. מקורות עתיקים מתעדים טקסים של פיזור מלח ומים וגירוש רוחות, ממש כמו בספר "זאבל", שעלילתו מתרחשת באמריקה מאות שנים אחר כך. החוקרת הארמנית אסיה אודבשיאן מספרת כי בכפרים ההרריים המרוחקים של ארמניה עדיין מתקיימים טקסי השבעת שדים וגירושם. לצערי, לא עלה בידי לחזות בטקסים כאלה במהלך ביקורי בארמניה, אבל הד מסוים למסורות הקדומות אפשר למצוא בנקל בעצי המשאלות הפזורים בסמוך לאתרים מקודשים. עוברים ושבים קושרים לענפיהם פיסות בד קטנות בציפייה להגשמת משאלותיהם. אם תרצו, גרסה ארמנית להטמנת פתקים בכותל המערבי או בקברי צדיקים בגליל.
|
