 |
צמח ההליקוניה. תפאורה מושלמת להופעתה של אלת היער כיגואר או כנחש אנקונדה | צילום: דנדן בולוטין |
ליל ירח מלא בג'ונגל. צללים ארוכים. אני פוסע בשביל במעבה יער הגשם לכיוון עץ הסָנְדי. שלא כרגיל, אלפרו צועד אחרי, חרישי כתמיד. פתאום, בסבך מולי, בין עלי ההֶליקוֹניה הענקיים, יש תנועה. אני מסמן לאלפרו עם היד לא לזוז. מולי מגיח יגואר. החיה הענקית מתקרבת עד למרחק של ארבעה מטרים ממני ונעצרת, מביטה בי בשלווה.
ארבע שנים וחצי שאני מסתובב בג'ונגל, עורך מחקר ביערות הגשם של אקוודור, ומעולם לא ראיתי יגואר. החתול הענק והחמקן הזה תמיד נעלם לפני שהספקתי לראות אותו, והנה הוא עומד מולי, מלך היער, ומביט בי באדישות. לא נשמתי. לאחר כמה דקות פנה היגואר והמשיך בדרכו, שולח מבט אחרון לכיווני.
המשכנו ללכת ביער בדרך לבקתה של אלפרו. הלילה, היער היה מיוחד. העצים היו מלאים פירות, פרחי הליקוניה וקרוּס כספי פרחו בין העצים והמוני קוּקוּיות מאירות ריחפו מצד לצד, זוהרות באורן הירקרק. הגענו לבקתה. הרגשתי מוזר בכל גופי. מצאתי את עצמי בערסל, ער לחלוטין. ורק אז הבנתי. עברתי את טקס האָיָה־וָואסקָה (Aya huasca, Banisteriopsis caapi). כל המסע ביער והפגישה עם היגואר לא היו אלא הזיה. אלפרו שכב בערסלו. גבר בן 72 במלוא אונו, ישן שינה עמוקה.
אלפרו הוא השמאן החשוב ביותר באיזור נהר הנאפו (Napo) העליון והמורה העיקרי שלי ביערות הגשם. ממנו למדתי על רוב הצמחים, על רוחות היער, שיטות טיפול בפצעים ובטפילי מעיים, ניקוי הנשמה וגם סילוק של עין הרע או של כישוף. במשך כל תקופת המחקר האתנו־בוטני שערכתי ביערות הגשם, רצה אלפרו שאעבור יחד איתו את טקס האיה־וואסקה הקדוש, שהוא טקס החניכה החשוב ביותר. אם במהלכו תתגלה לי אלת היער כיגואר, הסביר, אוכל לשמש בעתיד כשמאן – כוהן־מרפא.
בקיצ'וּואה, שפת האינדיאנים הנפוצה ביותר באקוודור, "איה" פירושו "מת" או "נשמה". "וואסקה" הוא "מטפס". "מטפס הנשמות" הוא צמח קדוש לחברות שבטיות רבות באגן האמזונס, המשמש לטקסים שונים וגם לאבחון בידי השמאן. במקרים שבהם המחלה אינה ברורה, שותה השמאן עצמו מ"מטפס הנשמות", ואגב כך עושה מעין "צילום רנטגן" למטופל (ראו "מסע אחר" 42 ו־62).
60 שניות על שמאניזם
"השמאן הוא רופא, רוקח, פסיכולוג, סוציולוג, פילוסוף, אסטרולוג וכוהן דת: כל התחומים שבמשך השנים נפרדו בחשיבה המערבית", כותב נחום מגד בספרו המצוין "שערי תקווה ושערי אימה – שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ובמרכז אמריקה". מקור המלה שמאן בשפת העם טונגוס, היושב בצפון־מזרח סיביר. בתרבות הטטארית היה השמאן כוהן־מרפא – איש המתווך בין האלים לבין בני האדם, ובאותה עת מטפל בצמחי מרפא ומסלק עין הרע.
לשמאן תפקיד מרכזי בחברות שבטיות רבות באמריקה ובאפריקה, וגם בלא מעט חברות אסיאניות מודרניות. בחלק מהתרבויות הוא המנהיג הרוחני ומרכז החיים השבטיים, האחראי גם לטקסי החניכה והכניסה לחברת המבוגרים; באחרות הוא דווקא מנודה, חי בשולי החברה, למעט באותם מקרים שבהם נזקקים לשירותיו. גם תהליך בחירת השמאן שונה מתרבות לתרבות. באחדות, עובר התפקיד מאב לבנו או מאם לבתה. באחרות, נבחר ממשיך הדרך על פי התאמתו, שאותה מגלה השמאן הוותיק.
מגד מגדיר את השמאן כ"מנהיג רוחני, קוסם ורופא שבטי, היוצר קשר עם הרוחות תוך שינוי במצבי התודעה, בדרך כלל בטכניקה של אקסטזה. הוא פועל במסגרת הקוד השבטי כדי לשמר או לשנות את פני הדברים, לעזור לאנשים במאבקי קיום ובמצבי חרדה, וכך לדאוג להרמוניה האנושית והקוסמית".
מגד מסביר כי השמאן רואה עצמו קשור לטבע ואת תפקידו כאחראי לשימורו. "הטבע גם מספק לו אמצעים למעשיו ולפעולותיו: צמחים לריפוי וצמחי הזיה. השימוש בצמחי הזיה מאפשר לשמאן לראות את מה שלא ניתן לראות בדרך אחרת, ועל כן הוא מכנה אותם הצמחים הקדושים… למרות הסגידה לטבע יודע השמאן, שהטבע יכול להיות הרסני וכי חייבים להכניסו למסגרת מחייבת באמצעות הטקס".
הגוף, הנשמה והזיית החלום
אלפרו מעולם לא לחץ עלי בעניין האיה־וואסקה, אבל היה ברור שהנושא חשוב לו. בשנתיים הראשונות התחמקתי בנימוס. לא רציתי להשתמש בצמחי הזיות בעודי עורך מחקר מדעי מטעם אוניברסיטת תל־אביב. לאחר מכן, הבטחתי לו כי ביום שיסתיים המחקר, אעבור יחד איתו את הטקס.
לקראת סוף המחקר הגיע צוות צילום ישראלי לצלם את עבודתי ואת השבטים שאיתם עבדתי. חלק מרכזי במסלול הצילום היה ביקור אצל אלפרו. אלפרו ידע שעבודתי ביער הסתיימה וכי בקרוב אשוב לארצי.
 |
דנדן בולוטין מתכונן לטקס. בקערה נוזל האיה-וואסקה, משקה ירקרק ודוחה, מר בצורה איומה, טעם אופייני לצמחי הזיות המכילים אלקלואידים שונים |
הגיעה העת לעבור את טקס האיה־וואסקה.
אשתו הכינה שתי מנות של משקה ירקרק ודוחה, ושנינו שתינו את המשקה המר בצורה איומה, טעם אופייני לצמחי הזיות המכילים אלקלואידים שונים. אלפרו הזהיר אותי מראש, שבדרך כלל, בפעם הראשונה לא זוכים ל"נֶפָה" – הזיית החלום. הגוף והנשמה שלי צריכים להתרגל לצמח הקדוש, ואלת היער צריכה להכיר אותי. רק אז, אם אהיה מקובל עליה, תתגלה מולי בדמות נחש אנקונדה או יגואר. ואם היא תתגלה לי במצבה הנינוח והלא זועם כיגואר, אוכל לשמש כשמאן.
לצערי הרב לא הופיעו שום מראה ושום הזיה. ההרגשה הגופנית היתה נעימה, למעט המרירות האיומה. אבל שום הזיה. חשתי קצת מאוכזב, שכן הרגשתי בשל לחוויה וקרוב מספיק לאלפרו כדי לעבור איתו טקס, שלא הייתי מוכן לעבור עם אף מרפא אחר שהכרתי. ייתכן שלא זכיתי ל"נפה" בשל הצילומים – שני מיקרופונים, תאורה (מוסווית היטב, כמובן) וארבעה אנשי צוות ששואלים מדי פעם: "נו? מרגיש משהו?"
ראית את עץ הקקאו הלבן?
ביום שצוות הצילום עלה על המטוס בחזרה לישראל, ירדתי שוב לג'ונגל. הגעתי לנהר, שכרתי סירת קאנו וחתרתי במורד הזרם, עד לגדה שמול ביתו של אלפרו. לשמחתי, הוא היה בבית. אלפרו קידם אותי בחיוך חמים, די נדיר אצלו: "סניור, בדיוק חלמתי שאתה מגיע. ואני גם יודע למה, כי בפעם הקודמת לא היתה לך נפה".
צודק. שוב הכינה אשתו שתי מנות משקה ירוק ומר, שוב שתינו אותו שנינו ושוב לקח אלפרו עלי סוּרוּ פָנְגָה (בקיצוואה, "העלה המרשרש"), נשף עשן טבק על
 |
טקס הטיהור עם עלי סורו פנגה. אלפרו נשף עשן על ראשי וטיהר אותי בעזרת העלים המרשרשים. הרגשתי את נשמתי יוצאת מהגוף |
ראשי וטיהר אותי בעזרת העלים (על טקס טיהור אחר, שערך שמאן בצפון פרו, ראו "מסע אחר" 42). בפעם הזאת הרגשתי ממש את נשמתי יוצאת מהגוף. ידעתי בדיוק מה חלקי ה"גופני" עושה: הכנתי לי תה להפגת המרירות, הוספתי עלים למדורה לגירוש היתושים ונשכבתי בערסל.
בינתיים, אני – או נשמתי – יצאתי למסע ביער, כשאלפרו – או רוחו – מלווה אותי. כאמור, היער באותו לילה היה מדהים, ואז פגשתי ביגואר – אלת היער. רק כשחזרנו מהמסע ומצאתי את עצמי שוכב בערסל ואלפרו ישן בערסל שלידי, הבנתי שלמעשה לא טיילתי ביער, אלא הזיתי את המסע. עברתי את טקס האיה־וואסקה. נרגש, רציתי לשתף מישהו בחוויה. אלפרו ישן. זה היה אחד מאותם רגעים בודדים, שהיה חסר לי בהם מישהו קרוב לשתף אותו בחוויות.
ירדתי מהערסל וניגשתי למדורה. שלוש לפנות בוקר, האוויר קריר משהו ולח. "נו, סוף־סוף היתה לך נפה", אמר אלפרו לפתע בקול שנשמע ערני לגמרי. "איזה יער מדהים היה הלילה. כמה קוקויות מאירות ראינו, ואיך כל היער היה מלא פירות ופרחים. ראית את עץ הקקאו הלבן? מלא פירות, כמעט בשלים. ואיך פתאום הופיעה מולך אלת היער. יש לך הרבה מזל. היא אוהבת אותך! תמיד ידעתי שאתה יכול!"
שערות ידי סמרו בצמרמורת. זה שהזיתי תחת השפעת הצמח, בסדר. אבל איך אלפרו ידע בדיוק מה היתה ההזיה שלי? הוא תיאר בפרטי פרטים את שחוויתי, תוך פירוש של המראות. ההסבר המיידי, ההגיוני למדי, הוא שדיברתי תוך כדי הטקס. אני משוכנע שלא הוצאתי מלה – אך זה לא משכנע אחרים, ובצדק. ברור שאינני אובייקטיבי. לעומת זאת, צפיתי בטקסי האיה־וואסקה עשרות פעמים באירועים שונים, בדרך כלל בטקסי ריפוי או גירוש רוח רעה וכמה פעמים בטקסי חניכה. מעולם לא דיבר המטופל יותר מאשר כמה מלים, ותמיד תיאר השמאן בסוף הטקס את שעבר המטופל במסעו וניתח את המצב. אין לי הסבר לשאלה איך ידע אלפרו את שחוויתי במהלך הטקס. האירוע נשאר מבחינתי כתעלומה.
ואולי הדרך היחידה להתמודד עם אירועים מסוג זה היא להכיר בכך שכיום אין די בכלים הרציונליים של תרבות המערב כדי להסבירם. ויש גם אנשים שמאמינים בקיומה של המאגיה, שאותה מגדיר נחום מגד כ"אמונה שעל פיה יש ביכולתו של אדם בעל תכונות מיוחדות, או לאחר שקיבל הדרכה לכך, לשלוט על הטבע ועל איתני הטבע, על ישויות אחרות בעלות עוצמה ועל הזולת, באמצעות מחשבה, דיבור, לחש ותנועה דרמטית, הפועלים יחד במסגרת של טקס".
אזהרה לתרמילאים וכבוד לשמאן
בכל פעם שאני מספר על החוויה הזו, אני חושש שאחרים ינסו לשחזר אותה, בעיקר תרמילאים צעירים. חשוב לי לציין כי יש סכנה גדולה בשימוש בסמי הזיות. תרמילאים לא מעטים ניסו את צמח הדטורה או את הפיוטה, בעקבות ספריו של קרלוס קסטנדה. חלקם חוו חוויות עזות, לא מעטים אושפזו בעקבות הטריפ במחלקות פסיכיאטריות לתקופות ארוכות, והיו בהם גם שמתו כתוצאה מההתנסות.
השמאנים המשתמשים בצמחי ההזיה הם בעלי ידע וניסיון עצומים, וגם הם עוסקים בכך רק על פי חוקים שבטיים מסוימים ובמסגרת של טקס, שיש לו גבולות וכללים שהם אמונים עליהם. במכסיקו, למשל, מלווה השמאן את השימוש בקקטוס הפיוטה, המעורר הזיות, החל משלב החיפוש אחר הצמח, דרך הכנתו למאכל ועד להתאוששות המוחלטת מהטריפ.
אני חייב לציין שאני לא בעניין הזה של סמי הזיות. במהלך שנות המחקר, הוצע לי פעמים אינספור לעבור את טקס האיה־וואסקה, ותמיד סירבתי. גם לא הייתי מעלה בדעתי להתנסות ב"סן פדרו", קקטוס הגורם להזיות. זה מעשה ברור של חוסר אחריות. את הטקס עברתי רק באותן פעמיים שתיארתי, כי רק אל אלפרו הרגשתי קרוב מספיק, ורק עליו יכולתי לסמוך, בזכות היכרות רבת שנים ואמון הדדי שנבנה בשנים אלה.
בהתחלה, חשדתי באלפרו שהוא מאחז עיניים, אבל במהרה נוצרה בינינו כימיה. פשטות הליכותיו כבשה את ליבי. הוא השמאן החשוב ביותר באיזור נהר הנאפו העליון, אבל חי חיים פשוטים ואינו מתנשא מעל לשאר בני הקיצ'וואה. הידע שלו עצום גם בהשוואה סטטיסטית שערכתי במסגרת המחקר בינו לבין מרפאים אחרים: הוא מכיר יותר צמחי מרפא מאשר המרפאים האחרים, וחלקו במאגר הידע השבטי על השימושים השונים של הצמחים הוא עצום ורב.
אבל לאלפרו אין יורש ולידע שלו אין ממשיך. בניו מעדיפים לעבוד עבור חברות נפט, וכשימות אלפרו ייעלם איתו הידע העצום שלו, שנאסף במשך אלפי שנים. ההפסד יהיה של כולנו, האנושות. כפי שאמר אבי האתנו־בוטניקה של אגן האמזונס, ריצ'רד שוּלטיס (R.E. Schultes): "כל מרפא זקן שמת משול לספרייה שעולה בלהבות, ובה קיים עותק יחיד של ספר תרופות נדיר".
