תפריט עמוד

אפריקה שלי – מסע שורשים אפריקאי

שתפו:

אריק מסנגי נולד בברית המועצות וגדל בישראל. את אביו האפריקאי לא פגש מעולם, עד שהחליט לצאת בעקבותיו לטנזניה. המסע יוצא הדופן הפגיש אותו עם התרבות המזרח אפריקאית, עם תפיסה שונה של מקום וזמן ועם חמישה אחים שלא ידע על קיומם

פורסם 26.2.14

אפריקה. מצחיק שאנשים אומרים "אפריקה" מבלי לציין שום מדינה בה, כאילו שאפריקה היא מדינה אחת. הרי לא אומרים: "אני טס לאסיה", אלא את שם המדינה שטסים אליה – הודו, סין, תאילנד וכן הלאה. כך גם באירופה. נראה כאילו באפריקה כולם אותו הדבר, הכל זהה. ואף אל פי שזה לא כך, בכל זאת יש כאן אמת כלשהי: גם האפריקאים מזדהים מאוד עם המושג הזה, אפריקה. הם משייכים את עצמם לאפריקה, מזוהים בתור "אפריקאי שבא מטנזניה", לדוגמה. יש להם סוג של גיבוש באפריקאיות, משהו ששייך רק להם, למרות שלכל מדינה ביבשת יש את האופי הייחודי שלה.


ילדים מטנזניה רוחצים בים. אפריקה נתפסת במערב כאילו היתה מדינה אחת

המפגש שלי עם אפריקה הוא די מקרי ובעיקר פזיז. הוא החל בתור טיול קצר אחרי הצבא ונגמר בגילוי משפחה שלמה ומסע שנמשך שנה שלמה.

הכל התחיל כשאני ואחי התאום השתחררנו מהצבא וכמו כל ישראלי טוב גם אנחנו רצינו לראות קצת עולם. היעדים הפופולריים לטיול שאחרי צבא, כמו אמריקה הדרומית או הודו, פחות דיברו אלי. הידיעה שאבא שלי אפריקאי ושזורם בי דם אפריקאי גרמו לי להחליט לעשות טיול תרמילאי,ם שהוא גם מעין טיול שורשים. וזאת, למרות שלא באמת ידעתי מה זה אומר או אפילו מאיפה אבא שלי בא או איפה הוא גר.

באופן רשמי אני רוסי, שעלה כילד מברית המועצות, עם אחיו ואמו, בשנות ה-90. אך זה לא הכל: בסוף שנות ה-70, כשאמא שלי היתה סטודנטית לרפואה, היא הכירה סטודנט זר שהגיע מטנזניה. הם חיו כמה שנים ביחד ונולדו להם תאומים – ארקדי ומישה (אני ואחי). כשהיינו בני שנה אבא שלנו סיים את הלימודים, וכיוון שוויזת הסטודנט שלו הסתיימה, הוא היה צריך לעזוב את ברית המועצות ולחזור לטנזניה. הקשר בנינו התנתק ולא שמענו ממנו עוד.


רחוב בטנזניה. לכאן הגעתי בטיול שאחרי הצבא שהפך לטיול שורשים

הסיפור הזה, שאמי סיפרה לי כשהודעתי לה שאנחנו נוסעים לאפריקה, הגביר את הרצון להגיע לאפריקה, או ליתר דיוק, עכשיו כשידעתי מאיפה אבי – לטנזניה. כמובן שהיו לא מעט חששות ושאלות לא פתורות, כמו מה עלה בגורלו, איפה הוא נמצא היום ועוד. וכך, בלי כל אחריות או מחשבה רציונליות, ובעיקר בפתיות גמורה קנינו כרטיסי טיסה לטנזניה ויצאנו לדרך.

מזונגו עם שם טנזני
הנחיתה ביבשת השחורה לא הייתה פשוטה. מה? איך? לאן? מתי? כל השאלות האלו התרוצצו במוחי ביחד. הגעתי ממש לא מוכן. מאז שעלינו לארץ, לא נסעתי אף פעם לחו"ל. הכל נראה לי שונה ומוזר. עזבתי את הארץ ביום קר ונחתתי לחום ולחות מטורפים. בדלפק ההגירה הופתעו מהשם משפחה שלי ושאלו אותי שאלות, מחוץ לשדה התעופה כולם פונים אלי, רוצים לעזור לי, מבקשים כסף…. מה הולך פה? היום הראשון באפריקה הוא היום הכי מעייף גם אם לא עשית יותר מדי, רק לעכל את המתרחש והשוני התרבותי מוציאים את כל הכוחות שלנו.

הבדלי תרבות בין העולם המערבי לאפריקה עצומים, ומה שלנו נראה מובן מאליו, לאו דווקא יראה לאפריקאי כך. לדוגמה: לא לסיים מהצלחת ולזרוק את השאריות – לא נראה להם הגיוני, החולצה נקרעה – נו אז מה, עדיין אפשר ללבוש אותה. ילדים הולכים יחפים ומשחקים בשלולית – אין בזה שום דבר פסול. כל מיני דברים קטנים, שכאשר מאחדים אותם הם יוצרים תרבות שונה לחלוטין.


חיוך של תינוק. הבדלי התרבות בין שני העולמות עצומים

היום הראשון שלנו בטנזניה היה חוויה עוצמתית: השפה, התנועה סואנת, האנשים שהסתכלו עלינו בצורה משונה וקראו לנו mzungu. בהרבה מדינות אפריקאיות יש מילה לאדם לבן (מזונגו, פרנג'י ועוד). להיות אדם לבן באפריקה זה סטטוס לכל דבר. על אדם לבן מסתכלים שונה ומתנהגים אליו שונה, לטוב ולרע. אפריקאי ממוצע יראה באדם לבן כבעל אמצעים רק מעצם היותו לבן, לעתים גם חכם יותר, אך יחד עם זאת גם פגיע וחלש יותר.

מפגש עם מזונגו זה לא דבר ברור מאליו. אפריקאי ממוצע לא בהכרח מכיר אישית מזונגו, וכנראה לא היה ולא יהיה מחוץ לאפריקה, ולכן כאשר הוא פוגש מזונגו מבחינתו זה החו"ל שלו, ומעניין לו לברר איך זה שם, מחוץ לאפריקה. הגעתי לכפרים מבודדים, שם הילדים הקטנים מעולם לא ראו אדם לבן, והוסיפו לכך את העובדה שטיילתי בחברת בחור בלונדיני עם עניים כחולות. הקטנטנים כל כך פחדו ממנו עד שהם פרצו בבכי. הבוגרים יותר הסתקרנו, הסתכלו לתוך עיניו הכחולות, שיחקו עם השיער הבלונדיני והחלק, נגעו בשערות הידיים שלו. אין ספק, שזאת חוויה מפתיעה.


אני שט באוקיינוס ההודי לעבר חופי זנזיבר. בטנזניה מצאתי בית נוסף

יחד עם כל הבלגן, היתה לי תוכנית: להקצות כמה ימים ראשונים של הטיול לחיפוש אחר אבא. החלטתי להתחיל בבית חולים, כי ידעתי שאבא שלי רופא. אחי ואני תפסנו מונית וביקשנו מהנהג לקחת אותנו לבית החולים הגדול בעיר. הסתובבנו במשך כמה שעות בבית החולים, עם התיקים שלנו, ובדרך מקרה פגשנו אישה שלא רק הכירה את אבא שלנו אלא אפילו שמעה עלינו. הייתי בטוח שעוד רגע כל זה יתברר כטעות אחת גדולה, ונמשיך בדרכנו. אך לא: היא התקשרה אליו ונתנה לי לדבר איתו.


אחי התאום ואני עם אבא שלנו

קשה לתאר את התחושה במילים. התברר שהוא כבר לא מתעסק ברפואה, והיום הוא מושל מחוז בטנזניה. כיוון שהוא גר במחוז מרוחק מהעיר שבה היינו, הוא הציע שאחותו (דודה שלי) תבוא לאסוף אותנו, נישן אצלה, ולמחרת היא תיקח אותנו אליו. ואכן, למחרת נפגשנו, ומכאן החל החיבור המיוחד שלי לאפריקה. הטיול תפס תפנית שונה לגמרי, שהובילה לטיול של שנה במדינות רבות ביבשת.

במסע הזה הכרתי משפחה חדשה ולמדתי המון על התרבות והמנהגים של האפריקאים, לא רק מעיניו של תייר. גדלתי במשפחה רוסית, כלומר משפחה קטנה – אמא ושני ילדים (וכתאומים, אפשר לומר שיצאנו במבצע של 1 + 1…). והנה כאן באפריקה יש לי חמישה אחים ו-12 דודים!


אני ואחי עם אחותנו למחצה ובנות הדודות שלנו

לאט לאט, בסוף נגיע
אי אפשר שלא להתייחס להבדלי הזמנים בין העולם המערבי לאפריקאי. "פולה פולה" הוא מושג שמשקף את אורח החיים האפריקאי, ופירושו לאט, לאט (שנטי, שנטי). אפריקאי שיוצא למקום כלשהו מודיע מתי הוא יוצא, אך לא מתי יגיע, כיוון שאין לדעת מה יקרה בדרך. אנשים לא מאחרים פה, הם פשוט מגיעים כשמגיעים. באחת מהנסיעות שלי באוטובוס בינעירוני, האוטובוס נתקע. הנהג איתר את הבעיה, הוציא את החלק הפגום והלך ברגל לכפר הקרוב לתקן אותו. בינתיים כל הנוסעים, בלי להגיד מילה או להתלונן, יצאו מהאוטובוס והתיישבו על הדשא, מחכים בסבלנות שהנהג יחזור. כשאחד הנוסעים ענה לטלפון, שמעתי אותו אומר שהוא בדרך, מבלי להסביר בכלל על המתרחש.

דוגמה נוספת לזמן המקומי באפריקה: את השעה מתחילים לספור מהזריחה. כלומר, כאשר השמש עולה, אצלנו השעה 6:00, באפריקה השעה היא 00:00. פירוש הדבר שתמיד יהיה הפרש שעות בינינו לביניהם, אפילו שלא באמת יש הפרש כזה במושגים מערביים. אז אם אתם מבררים מתי הרכבת יוצאת מחר, ודאו שזו השעה הנכונה, כדי שלא תקדימו בשש שעות…

בפעם הראשונה שדיברנו עם אבא שלנו בטלפון הוא הזמין אותנו אליו ואמר מילה בסווהילית שלא הבנתי: קריבו. מאוחר יותר הבנתי עד כמה המילה הזאת משקפת את התרבות הסווהילית במזרח אפריקה. לקריבו יש כמה משמעויות: ברוך הבא, תתכבד, תיכנס… בקיצור, מילת ברכה רבת משמעויות, שנשמעת בכל פינה במזרח אפריקה.


לומד לקחת את הזמן, בסגנון אפריקאי. על מרפסת המלון בלב הספארי

בכלל, במזרח אפריקה הברכות המקובלות בעת מפגש עם מישהו הן ארוכות למדי ומעניינות. זה מתחיל בכך שישאלו לשלומך ולשלום המשפחה, ואז מה שלום היום ומה שלום העבודה וכן הלאה. שמתי לב שכאשר מערבי ניגש לאפריקאי ושואל אותו שאלות או מבקש דבר מה, הוא פוגע בבן שיחו, שנעלב כי לא נשאל לפני הכל לשלומו. מכאן קל להגיע לאי הבנות ועלבונות.

מצחיק עד כמה האפריקאי לא מוכן לוותר על ברכות השלום בפתח השיחה: כאשר אבא שלי מתקשר אלי, הוא מתחיל לשאול לשלומי ולשלום כל אחד ואחד מבני המשפחה בארץ ועד שהוא מגיע לעיקר, השיחה מתנתקת… ובכל זאת הוא לא יוותר על הברכות בכל שיחה, גם אם התקשר לברר משהו דחוף או חשוב. לטעמי, זה נחמד והרבה יותר טבעי מאשר לגשת ישר לעניין.


מבלה עם החבר'ה שלי בצפון זנזיבר

מזרח אפריקה מרתקת בשל הטבע והאטרקציות המדהימות שבה, אך בעיקר מה שעושה אותה למה שהיא, הם האנשים והתרבות הכל כך שונה שלה. נשביתי בקסמיה של התרבות הזאת, אף אל פי שגדלתי וחונכתי בתרבות שונה לחלוטין. לפני שנסעתי לטנזניה הייתי בטוח שדרכי סלולה ללימודי רפואת חירום (פארמדיק), אך מצאתי את עצמי בתור מדריך טיולים, שעיקר התמחותו היא מזרח אפריקה, ואף לרגע אחד אני לא מתחרט על כך. סוג של סגירת מעגל, שבזכותו מצאתי לי בית נוסף. !Karibu

זנזיבר - גן עדן לחובבי דגים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: