אפריקה השחורה מטילה אימה על רבים ומהלכת קסם על אוהביה. השמש המשוונית הקופחת, על זריחותיה ושקיעותיה רבות ההוד; כיפת הרקיע זרועת הכוכבים, שאינה מופרעת על ידי הילת אור זו או אחרת. המסתורין האפל של יערות העד, שיש הטוענים כי דווקא הוא זה שהעניק לאפריקה את כינוייה "היבשת השחורה"; הדיונות הצהובות והאדמדמות של אזורי המדבר, חופי הטורקיז של האוקיינוס ההודי, הרי הגעש הנישאים, מארג החיים של הסוואנה, פילים הזוקרים את אפרכסות אוזניהם למרגלות כיפתו המושלגת של הקילימנג'רו, אגמי השבר המזרח אפריקאי, להקות העופות, עדרי הגנו; תימרות העשן האפרפרות העולות מסוכות הזרדים, עדרי הגמלים הפוסעים אל נאות המדבר. אפילו נסיעה ארוכה במישורים הצחיחים של הסאהל, שמדרום לסהרה, בו מתחלפים הנופים באיטיות, שמסגלת את הנוסע לקצב אחר, נינוח, רוגע. תמר גולן, בספרה אפריקה אפריקה, דימתה את החיים והמוות, שכל כך סמוכים זה לזה באפריקה, ל"שני נהרות שקטים, הזורמים במקביל, שביניהם מחברים נחלים של רעב וחולי".
צילומי טבע מאפריקה. היבשת השחורה מטילה אימה על רבים ומהלכת קסם על אוהביה. צילומים: גילי חסקין
עריצות הסטריאוטיפים
טיול לאפריקה הוא טיול המתמודד עם עריצות הסטריאוטיפים. בעיני האדם הלבן היא מצטיירת בדרך כלל כיבשת אפילה ואלימה. הדימויים הראשונים למשמע השם "אפריקה", הם פעמים רבות של דם: הפיכות אלימות, רצח פולחני, קניבליזם. דמותו של האדם השחור קשורה בתודעתו של האדם האירופאי, בכוח, אכזריות, מעשה כשפים ועצמה מינית.
היבשת השחורה מככבת בספרות הילדים, שם מוצגים מרכיבי קסמה: יערות גשם טרופיים, קניונים עמוקים, אגמים, מפלים ומדבריות. כל אלו הם רק רקע להרפתקאות מצמררות ומסעירות של חוקרים ומגלי ארצות. אלו נאלצים להתמודד עם נחשים, חיות פרא, שודדים, "שבטים צמאי דם" ו"פראים". למען האמת, האופן שבו סוכני התרבות "מוכרים" את אפריקה למטיילים, בימינו, אינו שונה מהדימוי האפריקאי, כפי שנשקף מסיפורי 'טרזן' שכתב אדגר רייס בורוז .
המבוגרים נחשפו לאפריקה בצורה דומה. הן דרך ספרות המסעות והן דרך הספרות המתארת את השליחות התרבותית האירופית. כפי שמסבירה אירית בק במחקרה, ב'מסע אחר': שני הז'אנרים התבססו על תפיסות של דרוויניזם חברתי, שלפיו השחורים הם גזע נחות, ושל "השליחות המתרבתת", שלפיה לאירופאי יש יתרון מדעי, תרבותי ודתי, שעליו להפיצו ולהנחילו בקרב הילידים השחורים.
מבטאה המובהק ביותר של התפישה הזאת, רויארד קיפלינג, אמנם התייחס להודו, אבל מדובר באותה גישה. לאדם הלבן, מטיף קיפלינג, יש מחויבות לא פשוטה. הישגיו והקדמה שאליה הגיע מחייבים אותו לסייע לאותם אומללים, שבהם מכרסמות "השטות והעצלות". זו אינה משימה קלה, הוא מזהיר, היא מביאה על האדם הלבן, המתפקע מכוונות טובות, "אישום מפי כפוי חסד, שנאה מעם גאול". על המערב, אומר קיפלינג, מוטל משא, נטל, עול. ה”לובן” שלו, הישגיו הטכנולוגיים, הוא מחויבות. עליו להשפיע מטובו על אחרים. “משא האדם הלבן” הוא גם קריאה למעצמות הקולוניאליות לפעול לרווחת העמים במושבותיהם, ולא לניצולם, גם אם הדבר לא ישתלם להן ולא ינעם להן.
שירו המפורסם והמושמץ מכל של קיפלינג הוא "משא האדם הלבן" (The White Man Burden). זוהי יצירת מופת שרבים רואים בה פטרונות צחה וברה ממודעות עצמית, כל כולה התנשאות גזענית על הפרא שהוא "קצת שד וקצת תינוק". אפשר גם לטעון כי זהו שיר הרואה במערב שליח מסור שבכוחו לגאול עמים עניים ונחשלים הסובלים ממגפות, מרעב וממלחמות; לצייד אותם בכלים שפותחו במערב, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר.
השחורים מתוארים, פעמים רבות, כגזע נחות שאינו מסוגל לדאוג לגורלו. עצלים, מנוונים ואלימים. שורשי התהליך הזה הוא בסחר העבדים. כדי להצדיק את הצעד הברוטלי הזה, היה צריך לתאר את השחור כסמל של כיעור, אלימות, עוני, עצלות ומחלות. אלו יצרו את הגזענות המודרנית, שבאה לידי ביטוי בספרות, ואפילו במחקרים, כביכול.
מרטין לותר קינג, המנהיג הנודע של השחורים האמריקאים, נאם בפני מאזיניו בעיר בדרומה של ארצות הברית, נטל מילון אמריקאי גדול ופתח אותו בערך "שחור". לכול המילים הנרדפות לערך זה, נלוותה משמעות שלילית, מפחידה. לעומת זאת, המילים הקשורות לערך "לבן" היו כמעט כולן קשורות בטוב, בחיובי ובטהור.
אפריקה היא התגשמות חלומו של כול היפוכונדר. יש בה שפע של מחלות, פגעים וסיכוני חיים שונים. אפריקה היא גן עדן ליצרני תרופות חסרי מצפון, המנצלים את תקציבי הבריאות הדלים של ארגוני סיוע בין לאומיים, כדי למכור תרופות שפג תוקפן. הקופות הריקות, המרחקים הגדולים והדרכים המשובשות, גורמים לכך שהתרופות אינן מגיעות למקומות רבים. מיליוני אפריקאים לא התחסנו מעולם והמוות מהלך ביניהם כחרב.
הבצורת התכופה, המלחמות הגורמות לגירוש חקלאים מאדמותיהם, המחסור בחומרי ריסוס ודשנים, החקלאות המפגרת, גורמים להתפרצויות מרובות של רעב. התמונות של ילדם נפוחי בטן הן חזיון נפרץ ברבים מאזורי אפריקה. בבתי החולים הרצפות מזוהמות, המיטות נטולות סדינים ואין בנמצא מכשירים ראויים.
אפריקה טובעת בשחיתות. הפקידים האפריקאים נכנסו במהירות לנעליהם של קודמיהם הקולוניאליים. למרות שבניגוד לתדמית, רוב הפקידות הקולוניאלית לא היה מושחתת ולהיפך, ניסתה ככול האפשר לעקור שחיתות. המתעשרים החדשים, פוליטיקאים ופקידים בכירים, מחצינים עושר מנקר עיניים, בעת שאזרחיהם נמקים ברעב ובמחלות וקופת מדינתם ריקה לחלוטין. פעמים רבות, כבר שנוחתות רגליו של התייר בארץ היעד האפריקאית, הוא חש בשחיתות על בשרו ולעתים כבר במגעו הראשון עם פקיד ההגירה, הנטפל אל פנקס החיסונים או אשרת הכניסה שלו, בטענה שנפל בהם פגם, שרק תשר נאות יוכל להכשיר. חברים מקומיים, כמו מאמרים בעיתונות מלמדים, כי אין ולו מדינה אחת ביבשת, הנקייה מהנגע הזה. הנפוטיזם פושה בכול מקום. היו שניסו להסביר זאת בכך שבחברה האפריקאית המסורתית, הכנסתם של הצ'יפים לא באה ממשכורת, אלא ממתנות שקיבלו מבני השבט והפקידים הממשלתיים הם מחליפי הצ'יפים, בעיני הציבור ובעיני עצמם. יש טענה כי בחברה מסורתית, הנאמנות הראשונה אינה למדינה, אלא לשבט ולמשפחה ובסולם הערכים של שר בכיר, יותר חשוב למצוא מקום עבודה לבן משפחה, מאשר צדק תיאורטי. אולם, השחיתות שהיתה אולי מובנת ואפילו נסבלת בשנים הראשונות לעצמאותן של המדינות האפריקאיות, הלכה והתעצמה. חברות מערביות (וסיניות) העובדות באפריקה, יודעות לשחד את רבי השלטון ודרך כך, לפעול בגן עדן נושא רווחים. אי אפשר עוד לתרץ את שחיתות הפקיד, מפחד בין ינקום בו מכשף השבט, מדובר בתאוות בצע ללא שובע. ההפיכות הצבאיות רוויות בדם. מלוות במשפטי ראווה ובהוצאות להורג, אך מובילות לאותו ריקבון שפשה בקודמים.
בספרות המסעות תוארו הרפתקאות מצמררות ומסעירות של חוקרים ומגלי ארצות שלרוב נאלצים להתמודד עם נחשים, חיות פרא, שודדים, "שבטים צמאי דם" ו"פראים"
תפיסת זמן גמישה
טיול לאפריקה, בעיקר ל"אפריקה השחורה", זו שמדרום לסהרה, מחייב התייחסות שונה לממד הזמן. עבור האדם המערבי, לזמן יש קיום עצמאי. אבסולוטי. עצמאי. האדם המערבי חייב לציית לכלליו הנוקשים של הזמן. כדי להתנהל בעולם, הוא חייב לציית לחוקי הזמן ולהקפיד על מועדים ושעות.
תפיסת הזמן אצל האפריקאים היא גמישה ופתוחה יותר. עבורם, האדם הוא זה שמשפיע על הזמן, על מהלכו, על קצבו. לפיכך, הזמן הוא ישות סבילה ומתקיימת בכוחו וברצונו של האדם. איש המערב שואל, "מתי יצא האוטובוס". איש אפריקה ישיב: כ"שהנוסעים יגיעו". לאפריקאים יש כישרון מיוחד להמתנות. סיבולת וחושים מיוחדים במינם. העיתונאי רישארד קאפושינסקי, מכנה את ההמתנה חסרת המעש והמשלימה כל כך של האפריקאים כ"המתנה דוממת". לדבריו, הממתינים מייצרים לעצמם תנאים נוחים כל האפשר להמתנה ממושכת: "קבוצת הממתינים אילמת; היא אינה משמיעה קול. הגוף צונח ברפיון. מתכווץ. הראש והצוואר חסרי תנועה. הממתינים אינם מסתכלים סביבם; דבר אינו מעורר את סקרנותם. עיניהם עצומות לעיתים, אך לא תמיד. לרוב הן פקוחות, אך המבט חסר זיק של חיים". אין ספק שגישה כזאת יכולה לאתגר גם את המנוסה שבמטיילים.
מאידך, אפריקה מתאפיינת, לא רק בהמתנה, שנראית למתבונן מבחוץ כאפטית, אלא גם בתנועה אין סופית: ההליכה מלווה את האפריקאי בכול אשר יפנה. בכול נסיעה כמעט, חוזה המטייל בטור ארוך ומקוטע של אנשים שהולכים למחוז חפצם. עמי אפריקה אבודים במרחבים ענקיים. לעתים קרובות גם עוינים. במהלך השנים הם סיגלו לעצמם יכולת לנוע במהירות, ולעקוף סכנות. האפריקאי הממוצע היה כמעט תמיד בתנועה. הידלדלות הקרקעות, בצורות, הצפות ומחלות, אילצו תושבים רבים, משפחות שלמות, לעיתים את הכפר כולו, לחפש הצלה או מזור, במקום אחר.
אפריקה מתאפיינת, לא רק בהמתנה, שנראית למתבונן מבחוץ כאפטית, אלא גם בתנועה אין סופית: ההליכה מלווה את האפריקאי בכול אשר יפנה
חיי משפחה
אוכלוסייתה הגדולה והמגוונת של אפריקה נעה ברחביה במעגלים בלתי פוסקים, כמו אבנים שנזרקות לתוך בריכה ויוצרות מעגלים ההולכים וגדלים. להבדיל מאירופה ואסיה, חברות אפריקאיות רבות, יושבו במקומות שלא ישבו בהם קודם לכן. במילים אחרות, מרביתם מהגרים. זכורים לי שבטים רבים במאלי ובטוגו שבמערב אפריקה, שהיגרו לשם בצעדה של אלפי קילומטרים, מאתיופיה שבמזרח היבשת. תהליך זה נמשך עד היום והוא מסביר את הארעיות, שהיא אחד המאפיינים של התרבות האפריקאית. (אם כי, בשנים האחרונות, זה התחיל לאפיין גם את אירופה).
מי שהזדמן לו לעקוב מקרוב אחרי חיי הבית של משפחה אפריקאית, שם לב לתופעה שבניגוד למקובל אצלנו, הילדים כמעט ואינם רבים ביניהם. הם אינם צורחים וכמעט שאינם בוכים. גם לא בבתים בהם הילדים נולדו מכמה אימהות. אולי הסיבה לכך היא שהילד האפריקאי ניחן ביותר ביטחון עצמי, שהרי בשנותיו הראשונות הוא צמוד דרך קבע לגופה של אמו וגם תקופת ההנקה ממושכת יותר באפריקה. סביר להניח שבניגוד לחברה המערבית, הילד אינו עומד במרכז העניינים. החברה האפריקאית היא חברה מסורתית וככזאת מחשיבה ביותר את הזקנים ואת ניסיונם. כפי שתמר גולן מגדירה זאת, נעדרת ממנה הסגידה לנעורים. הילדים גדלים כשהם חופשיים מלחץ הציפיות המלוות את הילד המערבי.
בכלל, באפריקה יש כבוד עצום לזקנים וברוב המקרים מייחסים להם סגולות מיוחדות. יש בכך היגיון. מי שהגיע לגיל מופלג, סביר להניח שהוא בעל גוף חסון שהדף את המחלות והתגבר על בעיות התזונה. ייתר על כן, יש לו מן הסתם חושים מיוחדים, מחודדים במיוחד, שהזהירו אותו מפני הסכנות. החיים לימדו אותו להבחין היכן מסתתר נחש ארסי היכן המים טובים לשתייה ומתי הזמן הנכון לקום ולנדוד.
בניגוד למקובל אצלנו, הילדים כמעט ואינם רבים ביניהם. הם אינם צורחים וכמעט שאינם בוכים. גם לא בבתים בהם הילדים נולדו מכמה אימהות
אוקיינוס מגוון של אנשים, נופים ותרבויות
במבט ראשון, שטחי, פעמים רבות בתפישה שהתגבשה עוד בבית, טרם הגעה ליבשת השחורה, מצטיירת אפריקה כמקשה תרבותית ואנושית אחת. מבט שני, חוקר, זהיר ומהורהר יותר, מגלה שמדובר בתשבץ מגוון להפליא, בבליל של שפות, במארג של אמונות. קיימים הבדלים גדולים מאד בין יושבי האזור הטרופי, לבין הנוודים אשר בסאהל, בין הדייגים שלחוף האוקיינוס ההודי, לבין עמיתיהם בקצה השני של היבשת. אין הרבה דמיון בין יושבי ההרים, בבורונדי, רואנדה, או לסותו, ליושבי המדבר במאלי, ניז'ר או צ'אד; בין רועי הגמלים, למגדלי הבקר, בין הלקטים-ציידים, לאיכרים.
אפריקה אינה מקשה אחת. היא תשבץ רב גוני של אזורים גיאוגרפיים, טיפוסים, אמונות, ודעות, אבל דומה וכול ה"אפריקות" מאוחדות בלהט האמונה הדתית. המושג "חילוני" זר לאפריקה. בטיולים קודמים באפריקה, נשאלתי לא אחת אם אני מאמין באלוהים וכשהשבתי בחיוב, חשתי הקלה בפניו של בן שיחי. כולם "דתיים" במידה זו או אחרת. אחת היא אם הם נוצרים, מוסלמים, או מאמינים בדתות מסורתיות. כולם רוחשים כבוד לכומר, למולא, לשמאן. לא רק לאיש הדת "שלהם", אלא גם לאיש הדת של המחזיקים באמונה אחרת.
קשה לדבר על טיול לאפריקה. נכון יותר לדבר על טיול ל"אפריקות". אין תרבות אפריקאית אחת. מדובר בפסיפס של תרבויות שונות, אשר נחלקות לפי הגבולות השבטיים ולאו דווקא לפי הגבולות הגיאוגרפיים.
פרופ' גליה צבר מדגישה בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי לכול קהילה באפריקה יש תרבות נפרדת. לכול אחת מהן שפה, מנהגים, דת, טקסים, הרגלים ואיסורים משלה. בדרך כלל מורכבים ומסובכים. המורכבות התרבותית מאפיינת את אפריקה יותר מכול. לכן נמנעו אנתרופולוגים רבים מלהשתמש במונחים כמו "תרבות אפריקאית", או "דת אפריקאית" וצמצמו את מחקריהם לקהילה או לשבט מסוים. אפריקה גדולה מכדי שאפשר לתאר אותה. היא אוקיינוס של אנשים, נופים ותרבויות. פלנטה בפני עצמה. קוסמוס רב גוני. מגוון עשיר מאין כמותו. יש באפריקה נוצרים, מוסלמים ואוחזים בדתות מסורתיות, שאנו מכנים כ"עובדי אלילים". אפריקאים רבים המגדירים את עצמם כנוצרים או מוסלמים, מנהלים את חייהם באורח המשלב יסודות מתוך הדת המסורתית, עם הנצרות או האסלאם. לא רק "פשוטי העם", אלא גם משכילים, מנהיגים, אנשי צבא בכירים מקימים במודע או שלא במודע, מסורות פרה מונותאיסטיות.
מרבית החוקרים נוטים להסכים, כי קיימת דת אפריקאית מסורתית אחת, אשר לה מופעים מגוונים ברחבי היבשת. למרות שלעתים קשה למצוא את קווי החיבור המקשרים בין מופעי הדת השונים, מציעה צבר, לקבל את הגישה הרואה במשותף, כגובר על השונה. ניתן להצביע על כמה מאפיינים כלליים, המשותפים לכול הגרסאות של הדת המסורתית האפריקאית: אין בה הפרדה בין קודש לחול, או בין רוחני לחומרי. היא יסוד חיוני בחיי האדם לכן המתנכרים לה משולים למתים; אין בה כתבי קודש, כמקובל בדתות המונותאיסטיות, אבל הטקסטים הדתיים שלה באים לידי ביטוי בשירה, במחול, במסכות ובציורים. היא מתאפיינת במידה רבה של דינמיות ויכולה להשתנות בהתאם לתנאים ולצרכים משתנים. כמו כן, נעדרים ממנה מוסדות מרכזיים, כמו מוסדות הוותיקן או הרבנות הראשית. כמו בכול דת כמעט, היא מכירה בקיומו של אל, שלצדו מתקיימים אלים נוספים ויש בה ריטואלים, סמלים ומערכת של חוקים וטקסטים מקודשים. ניתן לומר כי היסוד השמניסטי שכיח בדתות אפריקאיות רבות.
כפי שהגדיר חוקר הדת האפריקאית הידוע לורנטי מגסה (Megessa), "הדת האפריקאית היא אחדות – האחדות שברב גוניות " (African religion is a unity – a unity in diversity).
כל הכללה היא אומללה, אך בבואנו לתאר תופעות, אנו נדרשים להכללות. עולמו של האפריקאי, נוצרי, מוסלמי, או מאמין בדת מסורתית, אפוף ברוחות ובכשפים. גם אנשים משכילים, שעברו את הסוציאליזציה של החינוך הצרפתי או הבריטי, בעלי אנגלית או צרפתית משובחת, חרדים מקללתו של המכשף בכפר, נזקקים להתערבותו של השמאן ומאמינים שפורענות התרחשה עליהם בגלל מארה שהטיל בהם מאן דהוא. כמעט כל שיחה באפריקה השחורה, מגיעה לדיון בפטיש (מצרפתית: fétiche), כזה או אחר. כמעט כל אדם, מכיר מישהו בעל כוחות טמירים, בעל חוש שישי, בעל "עין שלישית" בלתי נראית, הרואה דברים שאדם רגיל אינו רואה ואינו חש.. לעתים יש תחושה שגם משכילים אפריקאים, אנשי העולם הגדול, חיים בעיר, מלמדים באוניברסיטה, אבל משהו בתת התודעה שלהם נשאר ביער או במערות אשר בהרים. גם ביחסים הבין אישיים מפעיל האפריקאי אינטואיציה רגישות להפליא, יותר מאשר יידע מצטבר. פעמים רבות, הם פועלים, כאילו על סמך מידע מוקדם, שמתגלה כי הגיע בעזרת יכולת לחוש את האדם ממול. אירופאים ספקנים כמוני, מגדירים זאת כ"מזל", או צירוף מקרים, אבל כל מי שטייל באפריקה, מעבר ללודג', או מכונית הספארי, נתקל במפגשים, המאתגרים את הספקנות המערבית.
אמנם, גם בעולם המערבי, לצד החשיבה הרציונלית, היה קיים תמיד זרם מיסטי ודווקא בתקופה המודרנית, מתחזקת האמונה בהורוסקופים, מגידי עתידות, פותחי קלפים וקוראים בקפה. אבל באפריקה, הכול עוצמתי, גלוי יותר ונוכח גם בהחלטות עסקיות וגם במסדרונות השלטון.
יחד עם זאת, באפריקה של המאה ה-21, מעטים הם האפריקאים אשר מאמינים וחיים על פי הדת המסורתית בלבד. כפי שכתב ברוניסלב מאלינובסקי, במבוא לספרו של ג'ומו קניאטה, 'מול הר קניה': רובם מנהלים את חייהם באורח המשלב יסודות מתוך הדת המסורתית, עם הנצרות או האסלאם. אפריקאים רבים מקיימים קשרים הדוקים ובעלי משמעות עם רוחות. חיי היום יום שלהם, הן כיחידים והן כקבוצות, מושפעים בכל דבר ועניין מן האמונה בכוחות על טבעיים. מאמינים רבים כי ניתן להעביר באמצעות מאגיה, מחשבות מאדם אחד לאדם אחר. צייד היוצא למסעו המסוכן, יתאזר לא רק בחניתו, קשתו וחיציו או אפילו ברובהו, אלא גם בקמיע שסיפק לו קוסם, שיגן עליו מחיות בר ומאויבים למיניהם.
האפריקאי לא ממהר לחשוף בפני האירופאי את עולמו המיסטי ומקמץ במידע על טקסי הוודו בהם הוא לוקח חלק. כך למשל, מומחים לחקלאות לא השכילו לפרש הסתייגויות אפריקאיות, גם אם לא נאמרו בפה מלא, מהפרויקטים שהציעו. משום שעבורם האדמה אינה קרקע תחוחה ופורייה בלבד, אלא המקום בו שוכנות רוחות אבותיו והוא קשור אליה במערכת שלמה של טקסים, שפעמים רבות מונעים ממנו, התייחסות לפי פרמטרים כלכליים או יצרניים בלבד.
ניתן לומר בהכללה, כי האפריקאי מאמין שמחלה או אסון הנוחת על מאן דהוא, סביר להניח שאירע בגלל קללה שמישהו הטיל עליו. הכישוף הוא דרך להסביר את המקריות הבלתי ברורה של הטבע. האמונה בכישוף היא מרכיב מרכזי במערכת התיאולוגית המסורתית. כאשר נזקקים לתת פשר לאסונות אישיים או חברתיים וכאשר נדרש מזור לחולי אישי, או פתרון לפגע חברתי, נזקקים לכישוף, כדי להשיב את החיים למסלולם. בחברות אפריקאיות מסורתיות נעשית אבחנה ברורה בין קוסמים, מנחשים ומדיומים לבין כישוף. בעוד שפעולתם של נושאי התפקידים החברתיים גלויה, ידועה, יזומה ומכוונת, הרי פעולת הכישוף מוכחשת. על מנת להתגבר על כוחו של הכישוף, נדרשים לעתים כוחות רבים.
מבט שני, חוקר, זהיר ומהורהר יותר, מגלה שמדובר בתשבץ מגוון להפליא, בבליל של שפות, במארג של אמונות. קיימים הבדלים גדולים מאד בין יושבי האזור הטרופי, לבין הנוודים אשר בסאהל
אמונה עמוקה, מסורות עתיקות
ד"ר אורי שוורצמן, בספרו 'רופא לבן, אלים שחורים', מספר כי, כאשר יש להוציא קללה ממאן דהוא, אנשים לא מהססים להביא את החולה לרופא מערבי, באותה דבקות ובאותה אמונה, שלקחו אותו למרפאים מסורתיים. ההתעסקות ברפואה היא מתנתו של האל, שהעניק אותה לאנשים נבחרים. אלו יכולים לחבוש צווארון של כומר, מסיכת פטיש או חלוק לבן. כולם יעילים כנגד קללות של מכשפים. כולם יכולים לרפא את המחלה, אם אלוהים ירשה זאת.
באפריקה השחורה, גם המוסלמים וגם הנוצרים מאמינים, אמונה עמוקה, במסורות העתיקות של האובות והיידעונים. האם אלו אמונות "טפלות"? האם העולם המערבי בהכרח רציונלי יותר? הדרך הנכונה היא לשאול את השאלות ולתאר את התופעות, מבלי להגדיר אותן.
אחד המנהגים הקשים לעיכול באפריקה הוא ברית המילה. לגברים ובעיקר לנשים. גם נוצרים וגם האוחזים בדתות מסורתיות, נימולים. בשבטים אפריקאים רבים, מתבצעת המילה ללא כל הרדמה ולו חלקית, כשהנער אמור שלא להראות כל סימן של כאב. שליטתו של הנער בעצביו, הינה אינדיקציה לגבריות. בשונה מהתרבות המערבית, ששואפת להימנע בדרכים מגוונות ורבות מכל אי נוחות, לכאב יש תפקיד משמעותי בתרבות האפריקאית. בתרבות המסאית, מתרחשים בשנות התבגרותם של הילדים, טקסים רבים של פגיעה עצמית מכוונת, שנועדו להכין אותם לקראת טקסי המילה.
מקור המילה כנראה באפריקה, משם הגיע למצרים ומשם לעם ישראל. על פי רוב כרוכה המילה בטקסים המכניסים את הילד לחבורתם של אנשי השבט. בדרך כלל, אנשי שבט הנוהג למול, בזים לערלים ומסרבים להתחתן עמם. סביר להניח שהדבר אינו קשור לבריאות, אלא לטוהרה. כך לפחות, במקרה של הכוהנים המצריים. רוב החוקרים דוחים את הסברה שטעמים של ניקיון ובריאות השפיעו על מהלך מחשבתו של האדם הפרימיטיבי ויש לחפש את עיקר טעמה של המילה בעולם הרעיונות שלו. אפשר לפרש את טעם המילה, שיש לה משמעות דתית-סמלית, הכרוכה בפוריות ובחיי המין בכללם. יש הסבורים שהמילה היא מעיין השלמת גברותו של האדם ויש הרואים בה מעין קורבן. הנימול מקריב חלק מגברותו לאלוהים.
מילת נשים היא מנהג שבמהלכו מבוצע חיתוך או כריתה של חלק מאיבר המין הנשי. זוהי הטלת מום באיבר המין הנשי, הכוללת את כריתת הדגדגן וחלקים נוספים מאיבר המין הנשי. זהו ניתוח כואב ומסוכן, פעמים רבות טראומטי, שנובע מסיבות חברתיות ותרבותיות. הנוהג נפוץ ביותר בקרן אפריקה. חומרת המום משתנה ממקרה למקרה, ורבים מהמוהלים מסכנים את חיי הנשים מכיוון שאינם זוכים להכשרה מסודרת והם משתמשים בציוד ירוד.
המוסלמים מאמינים שמנהג המילה הוא חלק מהותי מדתם, אף על פי שזהו מנהג הלקוח ככל הנראה מתרבויות אחרות. דיויד נברג, פעיל זכויות אדם גרמני, שנלחם נגד התופעה טוען, שליש מהילדות שעוברות את הטקס המחריד הולכות לעולמן עקב דימומים או זיהומים קשים, שמתפתחים לאחריו. יחד עם זאת, היא נחשבת לטקס מעבר חשוב. לפני מספר שנים רואיין משכיל אתיופי, שיצא בשצף קצף נגד המילה הנשית על סיבוכיה ולסיום הצהיר שימול את בתו, רק בבית חולים… יש להזכיר כי לרומאים, גם מילת הגברים נחשבה לטקס ברברי. כך למשל, להדריינוס קיסר, היא נראתה כאקט של סירוס.
מקובל לחשוב שהמילה מתבצעת כדי למנוע מהאישה הנאה מינית, כדי שלא תרצה לבגוד בבעלה. אני סבור שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה. את המילה מבצעות הנשים והתשובות שהן נותנות, הן בדרך כלל שונות. לפי האמונה, ילדים נולדים עם מרכיבים משני המינים – העורלה נחשבת נקבית ואילו הדגדגן נחשב זכרי. לפיכך יש להסיר מרכיבים אלה בתקופת ההתבגרות כדי להבהיר את הזהות המינית של המתבגר/ת. במילים אחרות, האישה אינה נחשבת לאישה מושלמת, עד שלא כרתו את השריד הזכרי בגופה. יהודית רונן, בחקרה המקיף על סודאן מבהירה כי הטקס מקושר לרוב על פני השטח, כהיטהרות המחויבת בתרבות על מנת להינשא לגבר. בשבט המסאי שבדרום קניה מאמינים שללא מילה, ילדות השבט לא יהפכו לנשים, לא יינשאו ולא יוכלו ללדת. אין בכך כדי להצדיק חלילה השחתת אברי מין, אלא להטיל ספק במניע.
למרות שמקור המילה הנשית, כמוה גברית, נעוצה בסיבות דתיות, ההבדלים בין שתי הפרקטיקות – מילת גברים ומילת נשים – נעוצים בהשלכות הפיזיות של המהלך. בעוד שגבר שעבר מילה עדיין יכול ליהנות מיחסי מין, אצל נשים נימולות הסיכוי להנאה נמוך משמעותית. הבדל נוסף טמון בהשפעה של המילה על הלידה. הצלקות שמילת הנשים מותירה הופכת את הלידה לקשה ומסוכנת פי כמה. ידוע שהמילה הנשית גוררת פעמים רבות זיהומים וסיבוכים וגורמת לנזק רב, בריאותי וגם נפשי.
תמר גולן טוענת בספרה "אפריקה, אפריקה", כי כתוצאה מהפגיעה הזאת במיניותן של הנשים, הגבר האפריקאי אינו חש כי הוא צריך להוכיח את עצמו ואינו מאותגר בשאלה אם יוכל להביא את האישה לכלל סיפוק מלא. אלו, לפי דעתה, הופכים את מיניותו של הגבר האפריקאי, לפחות בעייתית מזו של הגבר המערבי. מכיוון שלא הביאה עמה נתונים מחקריים, אני מסתפק בהבאת דברים בשם אומרם.
בשפות אפריקאיות שונות ישנם כינויים מגוונים למנהג מילת הנשים, אך לרוב, תרגומם לעברית משמעו "היטהרות". מילת נשים היא טקס אשר ברוב המקרים מקבל משמעות קוסמולוגית שנועדה לחבר את הפרט למסגרת האמונה במקום, וכדי לקיים את הסדר הקיים בקהילה מאז ומתמיד. ארגונים שונים, חותרים נגד התופעה, תוך אמירה כי היא משמרת סדר קיים של דומיננטיות גברית בחברה, ושימור הסטטוס קוו החברתי, על חשבון הבריאות ומקומם החברתי של הנשים". עקרונית, אנתרופולוגיה אמורה לתאר תרבות ולא לשפוט אותה. אך האנתרופולוג לא אמור להשליך את ערכיו על מושא מחקרו, וכפי שנאמר על מנהג הסאטי (שריפת אלמנות) בהודו, כי "רצח הוא רצח", כך מילת נשים, היא דוגמה טובה להתערבות הכרחית.
באפריקה השחורה, גם המוסלמים וגם הנוצרים מאמינים, אמונה עמוקה, במסורות העתיקות של האובות והיידעונים. האם אלו אמונות "טפלות"?
צלקת העבדות
לדעת רבים, סחר העבדים הותיר צלקת בנשמה הקולקטיבית של האפריקאים וקיבע בהם רגש של נחיתות. די בכך שצבע עורו של אדם הוא שחור, כדי שכל כובש, סוחר, או רודף בצע, יכול היה לחטוף אותו, למכור אותו ולדון אותן לעבודת פרך נוראה. הכול נקבע כאן על פי הגזע. היחסים בין אפריקה למערב נקבעים על פי צבעים – שחור ולבן. גם אחרי שתם סחר העבדים, הטמיעו המנגנונים המנצלים של המשטרים הקולוניאליים את ההכרה שהלבנים הם כוח חזק ובלתי מנוצח. הם שלטו בהיסטוריה ושולטים בהווה. אולי גם בעתיד. היבשת השחורה טרם השתקמה מהאסון של העבדות. עקבות הסיוט ותוצאותיו ניכרים עד היום. אם לא די בכך, סחר העבדים טימא את נשמתה של אפריקה והעכיר את היחסים בקרב תושביה. החזקים השתלטו על החלשים, המלכים מכרו את נתיניהם ובתי המשפט סחרו בנידונים.
תמר גולן הצביעה בספרה 'שחור-לבן, לבן-שחור', על החרדה הבלתי הגיונית והבלתי מודעת, הטבועה באדם הלבן מפני האדם השחור סביר להניח כי דברים רבים היו יכולים להיות פשוטים יותר, לולא היה מוטל עליהם צלו של האסון הגדול של העבדות, שנמשך שלוש מאות שנה. צל שהועצם בשנות הניצול הקולוניאלי.
כשם שבעיני האדם הלבן, יש באדם השחור משהו אימתני, הרי שבעיניו של השחור, נתפש הלבן כמשהו שטני. תחושות אלו רוחשות תחת פני השטח, בלא מודע. עוצמתן שונה ממקום למקום והביטוי שניתן להם שונה מחברה לחברה, אולם אנו חייבים להיות מודעים לתחושות הללו, בטרם נצא ליבשת השחורה.
גם אחרי שתם סחר העבדים, הטמיעו המנגנונים המנצלים של המשטרים הקולוניאליים את ההכרה שהלבנים הם כוח חזק ובלתי מנוצח
******
ב-1899 יצא לאור ספרו הנודע של ג'וזף קונארד, "לב הַמַּאְפֵּלְיָה", שתורגם גם ל"לב האפלה". ספר זה, מבוסס על מסע אמיתי שערך ב-1890, בתקופת הקולוניאליזם האירופי, לאורך נהר הקונגו. שם הוא נתקל לראשונה במעשי השוד של אירופה באפריקה ובדרך בה שדדו שלוחיה את אוצרותיהם, גופם ונשמתם של תושביה. אמנם, העבדות כבר בוטלה, באופן רשמי לפחות, אבל הדבר לא מנע מן הסוחרים הבלגים, להעסיק את הילידים בתנאים מחפירים ולקיים את סחר השנהב שלהם, בעוד מיליונים נמקים ברעב, לנגד עיניהם. גיבור ספרו של קונרד, מרלו, לוקה בגזענות ובדעות קדומות כמו הסובבים אותו, אבל הוא מאפשר לקורא לראות את הקולוניאליזם נכוחה. קונרד מסביר את התהליך המאפשר לאדם אחד להכאיב לאדם אחר. המתיישב, הקולוניאליסט, שודד היהלומים, חייב לשכנע את עצמו, בתהליך של שכנוע עצמי עמוק, שהשחור שניצב מולו הוא שונה. מה שמכאיב לך אינו מכאיב לו ומה שקורע את לבך, עובר עליו בצורה שונה. אולוף לגרקרנץ (Olof Lagercrantz) השבדי, בפרשנות שלו לספרו של קונארד, מדגיש את העובדה שההתפשטות של אירופה, המבוססת על מלחמות, כיבוש, עבדות וקולוניאליזם, ממשיכה כל העת, בסגנון דומה.
על רקע זה הפך ספרו של סוון לינדקוויסט (Sven Lindqvist), "השמידו את כל הפראים" , לאחד הספרים המדוברים בשנות ה-90 של המאה ה-20. ספר זה ראה אור כשנה לאחר נפילת ברית המועצות ובזמן התעוררות השיח על "כתיבה מאוזנת של ההיסטוריה". בעקבות פשעי מלחמת העולם השנייה, רצח ההמונים של סטלין והדיון ברעיונות הליברליזם והקדמה כרעיונות אירופיים לינדקוויסט לקח את ספרו הקלאסי של ג'וזף קונרד לב ויצא למסעו בעקבותיהם המחליאים של נתיבי העבדות והדיכוי. הוא קיווה להגיע לאפריקה חדשה, שּפֵרות הרוע סולקו ממנה, אך בזעמו גילה כי שורשי הגזענות הרצחנית, תאוות הבצע שאינה יודעת גבולות והתפיסות והרעיונות שעמדו ביסוד רצח העם של השחורים באפריקה, כפי שתיארם קונרד, הותירו את רישומם ביבשת גם לאחר מאה שנים.
במציאות שרבים הציבו את הדמוקרטיה, את הקפיטליזם ואת ההשכלה של המערב, כניגוד משווע לרצחנות הנאצית והקומוניסטית, הזכיר להם לינדקוויסט, שהמעצמות הקולוניאליות של אירופה, הן אלו שמיסדו את רצח העם כתיאוריה ופרקטיקה. "איש אינו מדבר על רצח העם שביצעו הגרמנים בשבט ההררו בדרום אפריקה בשנות ילדותו של היטלר", כותב לינדקוויסט בתחילת הספר, "איש אינו מפנה את תשומת הלב לכך שסממן בולט בתפישת האדם האירופית בשנות ילדותו של היטלר היה האמונה ש'גזעים נחותים' כבר נידונו בידי הטבע עצמו להכחדה".
לינדקוויסט מהדהד אמירה של המשורר השחור ממרטיניק, אמה סזר (Aimé Césaire): "הדבר שעליו האזרחים התמימים של המאה העשרים אינם יכולים לסלוח להיטלר, אינו הפשע בפני עצמו. לא השפלתה אדם באשר הוא אדם, אלא הפשע נגד האדם הלבן, העובדה שהיטלר יישם שיטות קולוניאליות על יבשת אירופה, שיטות שפגעו בעבר רק בערבים, בקולים בהודו ובשחורים באפריקה".
יחד עם זאת, רבים מקרב המשכילים האירופאים, המכים על החטא הנורא של העבדות, על ניצול משאביה של אירופה בידי המעצמות הקולוניאליות, על יצירת המדינות המלאכותיות ועוד, מצביעים על כך שעדיין, רוב בעלי העור הלבן (וחלק נכבד מהערבים), טרם השתחרר מהדעות הקדומות שהם מחזיקים בהם לגבי האדם השחור. לכן הם מתייחסים בסלחנות ייתר לתופעות שליליות בחיים הפוליטיים של מדינות אפריקה. כך למשל הם מאשימים את המלחמות הנוראיות, שבחלקן הובילו לרצח עם, רק את ההתערבות האירופאית, שהפכה על פניו את הסדר החברתי הישן, מבלי לתבוע אחריות גם מהאפריקאים. יש ביניהם המרחיקים לכת ונוטים אפילו להגן על משטרי דיכוי ועל מושלים עריצים שידיהם טובלות בדם. הליברלים הקובעים, כי קיים שוני מהותי בין כיבוד זכויות האדם במדינות אפריקה לבין המערב, לוקים בגזענות אף הם. גם אוהביה של אפריקה צריכים להודות כי יש לה צד אפל. שום הבנה לתהליכים היסטוריים אינה יכולה להצדיק משפטי ראווה, רציחות פוליטיות, חיסול יריבים בדרך אלימה ושחיתות בממדי ענק.
יאוש לצד חום אנושי, אכזריות לצד תמימות
אפריקה דומה לעתים לגיהינום מוחלט. הייסורים רבים כל כך, העוני מנוון כל כך, הרוע עמוק כל כך. אפריקה היא גיהינום עבור הרעבים, הגוססים, המעונים והנרצחים. אולם לצד הרע שיש לא מעט טוב. לצד הסבל יש שמחה. לצד האימה קיים גם חום אנושי. אפשר למצוא שלווה ונועם במבנים החברתיים המאובנים לכאורה, במערכות היחסים החמימות שבין אדם לחברו. אפשר למצוא נחמה במשפחה הגדולה המוקפת באהבה. לגלות אתה ביטחון שבחייה שבט. דומה שהטוב והרע מגיעים באפריקה למיצויים המקסימלי. אולי ניתן לראות בכך את השתקפותה של הסוואנה. הטבע הוא גם מלהיב, מסתורי ומצד שני יכול להיות מאיים, מסוכן ואפילו רצחני. אכן, בטבע אין מקום למונחים כמו "טוב" ורע", אבל העוצמות דומות. המאבקים בין הקטבים האפריקאים, בין הטוב והרע, בין הרשע לחמלה, מתחוללים בצבעים עזים במיוחד.
אפריקה מגוונת, מרתקת, חושנית ומיוסרת, אכזרית ותמימה. קסומה ומייאשת. אפריקה היא גם בריכת מים צלולים, מוקפת עצים מצילים בלב הסוואנה וגם ריח חמוץ של זיעה, של דגים מיובשים בשמש. היא עדר של אימפלות הנעות בעדינות וגם שודדים אלימים. היא פרחים רענני וצמחי מים מרקיבים. היא להקה של פלמינגו המכסה את הימה בשמיכה וורודה והיא כדור לוהט של שמש מתערבבת בעננים לקראת שקיעה. היא יער גשם טרופי וגם צפיפות עירונית. כלי רכב, רוכבי אופניים, הולכי רגל, עגלות, פרות ועזים, הנעים יחד, לצד תעלת הביוב. אפריקה היא עדר של צבועים הטורף סייח של זברה, במחזה מבעית, או נקבת בבון המטפלת בתינוקה במחווה אנושי. אפריקה היא עגור כתר רב הוד וגם לביאה השוברת את מפרקתו של צבי. היא שיירת פילים החוצה את הנהר, להקה של ציפורים שובות לב בצבעיהם. היא גם נשים חובטות במניהוט (קסאווה), אופות פקעות של טר על גחלים ומייבשות כביסה צבעונית. היא שיירת גמלים, בני שבטים לבושי ססגוניים, היא ימה מלוחה והר געש מכוסה בשלג עולמים. היא מהגרים שהגיעו לעיר, יושבים בשמש שעות ארוכות ובוהים באפס מעשה. היא גברים עירומים למחצה הנושאים קלצ'ניקובים. אפריקה ממזגת בזיכרון את האבק של דרכי העפר, את הירוק הכהה של היערות, את הצהוב של הסוואנה, את האדמדם של המדבר, הריח החמוץ של הזיעה, הפטפוט הרם של האנשים שחורי העור, המולת השווקים הצבעוניים וגם את נאקת הכאב של העשוקים. אפריקה היא כל מה שנעים ומכעיס, מושך ודוחה, מפתה ומגעיל.
אפריקה אינה קלה, כאמור לעתים מייאשת ומרפה ידיים, אך יש בה הרבה עניין וקסם.
———————–
גלעד (גילי) חסקין – יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.
ביבליוגרפיה/מקורות
פרידריך וילהלם מדר, אל הררי סהר, תרגם י' שץ, הוצאת אמנות, 1927. כן תורגם על ידי יעקב שרת, הוצאת עדי, 1971; הוצאת "כתר" 1988.
אירית בק, "אפריקה בעקבות סיפרי ילדים", מסע אחר אונליין
תמר גולן, אפריקה, אפריקה, ספרית מעריב, תל אביב, 1988.
נועה מנהיים, "הצד האפל של ספר הג'ונגל", אתר האינטרנט של הארץ.
צור ארליך, "משא האדם הלבן", מידה, 23-03-2015
תמר גולן, שחור – לבן, לבן-שחור, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, מודן, 2015
רות ג'ינאו, הקולוניאליזם האירופי: אידאולוגיה, מדיניות, התנגדות (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012), 10.
יאיר ושלומית לפיד, בלב המאפלה, ידיעות ספרים, תל אביב, 2008,
סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים!, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1992,
ז'נאן בסול, "מסע היסטורי אל ההשמדה האידיאולוגית של עמי אפריקה", הארץ, 06-08-2017
רות אלמוג, "אורפאוס השחור, הארץ, 29-04-2008.
רישארד קאפושינסקי, בצל השמש, עם עובד, תל אביב, 2017
ברוניסלב מאלינובסקי, מבוא לספרו של ג'ומו קניאטה, מול הר קניה (תרגום ' אבידור), תל אביב, 1963.
רונן, יהודית, סודאן במלחמת אזרחים: בין אפריקניות, ערביות ואסלאם, הקיבוץ המאוחד: תל אביב., 1995.
נטע אחיטוב, "לשבור את המילה: האם דווקא כלכלנים יצליחו לעצור את מילת הנשים בשבט המסאי?", באתר הארץ, 11 בפברואר 2016
Mustafa Abusharf, Rogaia., Female Circumcision., University of Pennsylvania Press: Philadelphia., 2006
http://www.veryshortintroductions.com/view/10.1093/actrade/9780192802484.001.0001/actrade-9780192802484-chapter-2
Pietz, William (Spring 1985). "The Problem of the Fetish, I". RES: Anthropology and Aesthetics. The President and Fellows of Harvard College acting through the Peabody Museum of Archaeology and Ethnology. 9: 5–17
אריה רוזנברג הגיב:
גילי יקר,אפריקה ממזרח למערב ומצפון לדרום יקרה ללבי!תודה על המידע המפורט והמגוון,רותקתי!