"אמו דריה?", שאגתי באוזנו של הטייס הטג'יקי, כשהפס הרחב והחום של נהר אמו דריה הבהיק בין ההרים הגבוהים. הוא הסתובב, חייך והנהן, בזמן שהמסוק קרטע על זרמי האוויר הלא־יציבים, בין טיפות, מעל לנהר המפריד בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן.
בלח (Balkh), הראט (Herat), קבול (Kabul), ערי דרך המשי האגדיות. השווקים, הדרכים האיומות, הכפרים שנשמרו כמעט כמו שהיו לפני אלף ואלפיים שנה – כל אלה הם סיבה לנסוע לאפגניסטאן. החלק הצפוני נשלט כיום על ידי המוג'אהדין, הלוחמים נגד הטאליבאן – קבוצה מאורגנת היטב, המורכבת גם היא ממוג'אהדין
ונחשבת לרדיקלית ביותר בסדר היום האיסלאמי שהיא שואפת להכתיב למדינה כולה.
הרוסים נסוגו מכאן באנחת רווחה ב־1989. בשנת 1992 כבשו המוג'אהדין את קבול הבירה, ונג'יבאללה, הנשיא, הודח מתפקידו. שנתיים לאחר מכן התחילו הטאליבאן במסעם ממערב אפגניסטאן, תופסים את קבול בספטמבר 1996, תולים את נג'יבאללה ומאחדים את רוב המדינה, שאותה הם מנהלים עכשיו מקבול באדיקות דתית מאיימת.
רק שלוש מדינות מכירות בטאליבאן – פקיסטאן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. הקונסוליות והשגרירויות נשארו בידי השלטון הקודם. אש המלחמה מוזנת על ידי משלוחי נשק גדולים מרוסיה, התומכת בשלטון הישן והמתכווץ.
בפאיזבאד (Feizabad) שבצפון, מצטופפים אפגנים סביב דוכני תה, זקניהם יורדים על חזם, הפקוּל – הכובע העגול בעל
 |
כלי רכב משוריינים, אפגנים חמושים, טלפונים מקושרים על ידי לווינים, מסוקים ומטוסים, ומשאית ישנה באפיק הנהר הסוער |
השוליים – על ראשיהם, על כתפיהם מונח הפאטוּ – אריג קל שבו מתכסים נגד קרת ההרים, והם מדברים דארי ופאשטו. דארי היא פרסית. הקשבתי לצלילים. דוּ בפרסית הוא שתיים. שש הוא שש. פאשטו היא שפתם של הפטאנים, החיים כאן ובחבלים הצפוניים של פקיסטאן.
בבקתת חומר אפלולית בפאיזבאד ישב רזי, עיתונאי אפגני מקבול. הוא חייך כשנכנסתי, מדליק סיגריה. "80 אחוזים מאוכלוסיית קבול הם טג'יקים. ההבדלים בין החלק הצפוני לדרומי הם לא עניין של אמונה או מוצא, אלא של רצון להנהיג. כולם מוג'אהדין, רק שהטאליבאן חזקים יותר ויש להם מטרה ברורה. אני לא חושב שמישהו יחליף את הטאליבאן באפגניסטאן", הוא אמר בעצב מפוכח.
"אתה רואה את הזקן שלי?" היה לו זקן מכובד מאוד. "זה לא הספיק לי בקבול. הטאליבאן תפסו אותי יום אחד. יש להם בד שהם מניחים על הפנים, ואם השערות לא ארוכות מספיק – הם מלקים. הזקן הזה עלה לי בחמש מלקות. לא עזר לי שאמרתי להם שאני עיתונאי. אם הם תופסים מישהו שמביט על חלקת קרסול של אשה, מלקים אותו. לפעמים הם עוצרים גברים ברחוב ובודקים אם גילחו את שערות הערווה [הטמאות על פי האיסלאם האדוק]".
על הנשים לא מדברים. הן לא נחשבות. הטאליבאן פיטרו את כולן. אסור להן לעבוד, מקומן בבית. מכוסות ברעלות שאינן מותירות אפילו מראית עין, מותר להן לצאת לקניות בלבד.
באותו יום הפציצו מטוסים של הטאליבאן את השוק במזאר א־שריף (Mazar-e Sharif), העיר שליד בלח הקדומה. 30 הרוגים. חודש אחר כך כבשו הטאליבאן את מזאר א־שריף. בעמק פנג'שיר, 100 קילומטרים צפונית־מזרחית מקבול, יושב אחמד מסעוד – "האריה של פנג'שיר" – נלחם בטאליבאן. כולם בכולם.
להרוג רוסי ולא לנוח
אפגניסטאן היתה חלום ישן. אלכסנדר מוקדון הגיע לפה בדרכו לכבוש את העולם, התחתן עם רוקסאן, היפה בנשות תבל, והותיר כאן ממלכות הלניסטיות. ב־1220 תקף ג'ינגס חאן את הארץ שהיתה תחת שלטון איסלאמי כבר כמה מאות שנים. הרבה מלכים מקומיים היו כאן לאורך ההיסטוריה. אף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן רב ולא שלט על כל הארץ ההררית, המשתרעת על יותר מ־650 אלף קילומטרים רבועים.
ממלכת אפגניסטאן העצמאית נוסדה ב־1747. הבריטים חטפו שם מכות איומות במאה ה־19. הממלכה האפגנית שרדה עד 1973, אז הודח מוחמד זהיר שאה על ידי בן דודו מוחמד דאוד חאן, שהכריז ב־1977 על הקמת רפובליקה. הרוסים, מגשימים חלום אימפריאלי, יזמו מהפכה סוציאליסטית ב־1978. ב־1979 התחוללו מהפכות נוספות, ואז חזרו הרוסים על טעות של כובשים אחרים, ונכנסו פנימה. הם הובסו על ידי שרשרת הרי ההינדו כוש ועל ידי שבטים ואנשי כפרים שלוקחים רובה, מטול רקטות ומקלע בבוקר, ויוצאים לעבודת יומם: להרוג אנגלי, להרוג רוסי, להילחם בינם לבין עצמם, מתוך אמונה כי לאפגני אין שליט. כל כפר הוא ממלכה, שריד מימי אלכסנדר.
המסוק חצה בריחוף נמוך את ההרים, טס מערבה בתוך יובלים, זוחל לאורך אפיקי הנחלים הגבוהים. שיני סלע פראיות ומחודדות קורעות את השמים, שעננים התחילו להצטבר בהם. אין פלא שהאנגלים והרוסים שברו את שיניהם באפגניסטאן, ארץ שטבעה ההררי חילק את תושביה לקבוצות קבוצות, כפר נלחם בכפר על מקורות המים והפרנסה.
המסוק הנמיך ונחת על חלקת דשא ירוקה בכפר רוסטוק. קבוצה של כלי רכב משוריינים, אפגנים חמושים. כדי חומר גדולים, בדים מאיראן וממרכז אסיה, בשר תלוי באטליזים שבבתי החומר, עצי צפצפה לאורך קירות לבֵנים חומים וגבוהים, ערבות מחודדות, עצי תות. דרך המשי.
ילדים החזיקו מסור ארוך, חוצים גזע של עץ צפצפה לקורה שתתמוך את תקרת החומר של הבית. בצל העצים הכין ילד לבנים בתוך תבניות עץ, מניח אותן בצל כדי שיתמצקו לאיטן. בחצר צמחו בערוגות שיחי פרג תרבותי, אופיום. מקום מבורך.
השמש פנתה מערבה אל הגבעות. האפגנים פרשו יריעת פלסטיק על השטיח ואנחנו קרסנו לאורכו, טובלים קרעי נאן, לחם שטוח, במרק שמן שנח ליד בשר כבש. קצת מזון לפני שיוצאים אל הכפרים שבהרים.
משאית על מים סוערים
טיפסתי לתא הנהג. סרוואל בירך אותי לשלום, והמנוע מילא את התא ברעש. עוזר הנהג, עבד אל־אוואל, החזיק את מוט ההילוכים כדי שזה לא ייצא ממקומו, והמשאית נסעה באיטיות על דרך העפר זרועת הבורות, חולפת בצמידות לבתי החומר ובין שדות החיטה הירוקים, נכנסת לאפיק של נהר הסנמאג. פה לא היתה יותר דרך. הגלגלים הענקיים נברו בבוץ הקרקעית, חוצים בתוך מים חומים מסחף, מטפסים על סלעים.
טלפונים מקושרים על ידי לווינים, מחשבים נישאים, מסוקים ומטוסים – ומשאית ישנה באפיק הנהר הסוער, שדופני ההרים סוגרים עליו בתלילות. עבד אל־אוואל הביט בדאגה בעננים אפורים שהצטברו על ההרים הגבוהים. עכשיו היה הנהר עמוק מדי אפילו בשביל הנהג המיומן סרוואל. "מהר", הוא אמר, "שיטפון".
הגשם בהרים הגבוהים הגביה את מי הנהר. אד תוסס עלה מהמנוע הרותח כשנגעו בו מי השיטפון, והמשאית נמלטה בכבדות לגדה שמעל לזרם. רבצנו על הדשא הירוק והלח בצל הצפצפות. האפגנים שתו מנאד המים שהבאתי ועישנו. חיכינו. כשירדו המים, המשיכה המשאית במסעה.
בצומת הנהרות שממנו מתפצל יובל של הסנמאג לעבר הכפר בייחא, המתין מנהיג המקום עם חבורת גברים חמושים. נשים עטופות מכף רגל ועד ראש רכבו על אתונות. הוא טיפס אל תא הנהג וסימן לי לרדת, הופך אותי לרגע לבן ערובה. הנהג הרגיע אותו באורך רוח.
השמש יצאה מבין העננים, ושדות החיטה שהמשאית טיפסה לתוכם כוסו באור רך. כאן נשבר ליבה של המשאית, והיא דממה בעלייה מתונה. צעדתי על הדרך המופזת. קרני השמש המערבית היכו על קרחוני הינדו כוש, צובעים בברק זהב רך. תוך כדי הליכה חשבתי על הארץ הקשה, האומללה והנהדרת הזו, שאני מאחל לה לעכל את אנשי הדת שלה כמו שבלעה את כל מי שניסה לשלוט בה בעבר.