אנואיטים (אסקימואים) – לאן נעלמו מזחלות הכלבים

בשנת 1962 החזיקה כל משפחה בלברדור, קנדה, צוות כלבי מזחלות, והשתמשה בהם בחורף ככלי רכב עיקרי. ב-1986 עדיין נותרו בכפרים כשלושה צוותי כלבים ששימשו בעיקר לשעשועים, אך איש לא השתמש בהם לתחבורה. דוגמא זו עשויה להבהיר עד כמה מהותי ובסיסי השינוי שחל באורח החיים של התושבים הצפוניים ביותר של כדור הארץ.
השם הכולל לעמים האסקימואים ושאותו בחרו לעצמם הוא אינואיטים. אסקימואי, שפירושו בשפתם "אוכל בשר נא", נתפס היום בדרך כלל ככינוי גנאי. ראיית עצמם כבני אדם מעידה על כך שכל האחרים שאינם אינואיט, אינם בדיוק בני אדם, אלא משהו שונה. ההתמודדות הזו בין האינואיט לבין כל האחרים, הפגישות האינטנסיביות בינם לבין האדם הלבן, והשינויים מרחיקי הלכת שחלו בשל כך באורח חייהם במהלך עשרות השנים האחרונות, הופכים אותם למושא מחקר והתבוננות מרתק.
האינואיט חיים כיום תחת ארבעה דגלים: בגרינלנד הם אזרחי דנמרק, בצפון קנדה הם אזרחי קנדה, באלסקה הם חיים תחת הדגל האמריקאי, ובצפון-מזרח סיביר תחת הדגל הסובייטי. הפיזור הגיאוגרפי הוא אמנם על שטח אדיר, אך האינואיט שייכים למשפחה לשונית עצמאית אחת. למרות קיומם של ניבים שונים, אין הבדל לשוני גדול, ואנשי גרינלנד יכולים להבין ללא קשיים מיוחדים את דבריהם של אנשי צפון אלסקה. בשל הדמיון התרבותי בין האינואיט ברחבי היבשת אפשר לנסח הכללות לגבי האוכלוסיה כולה.
האינואיט, המתגוררים ברובם לאורך החופים, מתפרנסים מציד, מדיג, ובמידה מצומצמת מליקוט תותים. הם צדים בעיקר כלבי ים, ולעתים לווייתנים וניבתנים (סוסי ים). יש להפריד כאן בין ציד כלבי ים לצרכיהם ולשימושם של האינואיט עצמם, ובין ציד המיועד בעיקר לצרכי המסחר בפרוות כלבי הים. בעוד שהראשון מותר ומאושר גם על ידי ארגוני איכות הסביבה, תוך הבנה לצרכיהם ולאורח חייהם, השני נאסר לפני מספר שנים, בעיקר בשל מחזות קורעי לב שבהם נראו גורי כלבי הים מוכים באלות למוות. בעקבות מסע ההסברה צנחו מחירי הפרוות לשפל שלא נודע כמותו, מ-35 לירות שטרלינג לפרווה, לשתי לירות שטרלינג, ולמעשה הענף גווע.
למרות קיומה של חנות מצרכים, מעין כל-בו המוכר מסמרים, נעליים, קופסאות שימורים, ציד דיג ובגדים, כמעט בכל כפר, ניזונים התושבים גם היום בעיקר מבשר כלבי ים, ובעונות מוגדרות משלל הדיג באיזור מגוריהם. האינואיט מנצלים את מלוא האפשרויות הטמונות בכלבי הים: לא בשר בלבד אלא גם עורות, שומן למאכל ושומן כחומר דלק. הסירות שהם בונים קשורות בגידי כלבי הים המשמשים כחבלים. למרות שבשנים האחרונות פחתה במידת מה חשיבותם של מוצרים אלה, הם עדיין בשימוש בלתי פוסק בקרב האוכלוסיה ומכאן שהביקוש לכלבי ים עדיין רב מאד. ציד כלב הים אינו עיסוק מרכזי היום כפי שהיה אפילו לפני עשרים שנה, אך הוא עדיין מעסיק חלק גדול מן הגברים, ומשתלב בכלכלה המודרנית יותר, שיש בה תפקיד מרכזי לכסף המושג בדרך זו או אחרת.
האינואיט המתגוררים בפנים היבשה מנצלים בעיקר את אייל הצפון (הקאריבו) החי פרא בסביבתם (בצפון אירופה אייל הצפון הוא בעל חיים מבויית). בתחילת שנות השישים עדיין היה בשר האייל מרכיב מרכזי בתזונת התושבים, כיום סל המזונות שלהם מגוון יותר. ציד הקאריבו עונתי, בסתיו ובאביב, בתקופת נדודי האיילים. הדיג אמנם אינו עיסוק מרכזי, אך משך תקופות קצרות, כאשר חולפות ליד החופים להקות דגים גדולות, הם משתלבים בתפריט, בעיקר עקב זמינותם, וכיום משמשים גם כאחד המקורות להכנסה כספית

מאפיין אחד משך את תשומת לב האנתרופולוגים משך זמן רב: התאמתם של האינואיט לסביבה שבה הם חיים. למרות הטענה המושמעת לעיתים, כי מי שאינו מצליח להתאים עצמו לסביבה באיזור כה קשה אינו שורד. אפשר לראות דוגמאות אחרות, מקצהו השני של כדור הארץ. שם, בקצה הדרומי של יבשת אמריקה, תנאי האקלים דומים, ובכל זאת לא רואים אצלם אותה התאמה דרמטית לסביבה. אצל האינואיט מתקבל הרושם שמשך מאות שנים עידנו את דרכי ההתאמה לסביבה. הדבר בא לידי ביטוי בכלכלה או גם בתחומים אחרים.
במסורת האינואיט יש שלוש צורות מגורים, ולמרות שחלקן כמעט ואינו בשימוש כיום, יש בהן כדי ללמד על דרך השתלבותם של התושבים בנוף מגוריהם. בית השלג (האיגלו), למשל, מובא לעתים תכופות כדוגמא לשימוש בכלים פשוטים ביותר שבעזרתם מנוצלים נתוני הטבע. בקיץ מתגוררים האינואיט באוהל, או בבקתה. זו האחרונה היא צורת מגורי הקבע, ובמהלך מסעות הציד הוקמו בתי השלג והאוהלים. משנסתיים המסע שבו הציידים לבקתות.
דוגמאות נוספות לניצול יעיל של המצאי בסביבה ולהתאמה אליה הן מזחלת הכלבים והקייק העשויים שלד עץ ועורות; מנורת השמן המספקת חום ואור; והבגדים התפורים כאמצעי עזר לשמירה על החום. ככלל, האינואיט עושים שימוש רב בבידוד כפול המעניק חום רב. בחברות אחרות, לעומת זאת, וההשוואה לדרום אמריקה מתבקשת שוב, נוהגים בני האדם להתעטף בשמיכות. גם כלי הציד המסורתיים וטכניקות הציד השונות בכל אחת מעונות השנה מדגימים היטב כיצד למדו האינואיט לשרוד. בקיץ, למשל, צדים בצילצל שאליו קשור מצוף; באביב עולים כלבי הים על הקרח, והציידים נחברים מאחורי מסכים לבנים המסתירים אותם; בחוף אורבים הציידים ליד פתחים בקרח אליהם באים כלבי הים כדי לנשום.

מציאות חדשה

האינדיבידואליזם של האינואיט הקל מאד על זרים שבקשו לחדור לחברתם ולהשפיע על אורחות חייהם. אין מימסד פוליטי היכול לעכב את קבלתו של החדש והשונה, ולכן אפשר היה לצפות לשינוי דרמטי במבנה החברתי שלהם עקב המגע עם חברת הלבנים. שינוי כזה אכן התחולל בשלושים השנים האחרונות.
ההנחה הקיימת לגבי מצבים מעין אלו היא, שבכל חברה יש אנשים המוכנים לשינוי חברתי, בעיקר הצעירים. השאלה היא, באיזו מידה יש לחברה כוח למנוע שינוי כזה. המימסד בדרך כלל אינו מעוניין בשינויים, ודאי שלא בשינויים מהירים. אבן הבוחן, איפוא, היא כוחו של המימסד למנוע מן הצעירים לחולל את השינוי. בחברה שיש בה שלטון מרכזי חזק יעוכבו השינויים והקצב יהיה איטי. בקבוצות אינדיאנים מסוימות בצפון אמריקה ובמרכזה, באזורי אריזונה וניו-מכסיקו למשל, שבהן השלטון המרכזי חזק ויציב, ואשר באו במגע עם החברה הלבנה כבר בתחילת המאה ה-16, לא התחוללו במהלך ארבע מאות השנים שחלפו אותם השינויים שהתרחשו בקרב האינואיט בתוך עשרות שנים בודדות.
האינואיט התוודעו לבני החברה הלבנה כבר לפני כמה מאות שנים, אך החיכוך עימם לא היה אינטנסיבי, בעיקר בשל הריחוק הגיאוגרפי ובשל היעדר האטרקטיביות של אזורי מחייתם (הנפט לא שימש אז מקור משיכה כלשהו). קשר ראשוני נוצר עקב ציד הלווייתנים, והוא גרר אחריו השפעה מסוימת, אך את השינויים המהירים יותר הביאו החברות הכלכליות שהחלו לקנות פרוות. באזורים מסוימים חלה פריצת התרבות הלבנה כבר לפני כשלוש מאות שנה אך ברוב המקומות התעכב התהליך שנים רבות.
השינוי המהותי היה המעבר מציד המיועד לכלכלת הבית, לציד ספציפי שמיועד למכירה. התושבים החלו להיות תלויים בחברות כ"הדסון ביי קומפני". התלות התבטאה הן בכסף והן במצרכים שסיפקו חברות אלה (רובים, למשל, שינו לחלוטין את צורת הציד). היחסים שנוצרו בין החברות הכלכליות לבין האינואיט לוו לעיתים בצלילים צורמים. ידוע במיוחד הסיפור של קבוצה קטנה ליד מפרץ הדסון, שעסקה בציד פרוות, ובשל כך הזניחה את הציד לכלכלתה. אינואיט אלה סמכו על המצרכים והכסף שיקבלו מן החברה המסחרית, שאמורים היו לספק את צרכיהם למשך החורף. החברה המסחרית, שניהלה את עסקיה בעזרת תחנות הפזורות בשטח, החליטה לסגור את אחת התחנות, ובאין שום דרך להעביר את האינפורמציה הזו, נודע הדבר לאינואיט רק כאשר הביאו את הסחורה לתחנה הסגורה. בשל המרחק הגדול בין התחנות לא נותר להם למעשה שום שימוש לפרוות, ושום מקור אחר להשיג ממנו את צרכי מחייתם. הקבוצה כולה גוועה ברעב. מקרה זה, שתועד על-ידי הסופר הקנדי פרלי מוהט, הוא מקרה נדיר. בדרך כלל נשמר האיזון בין העיסוקים השונים.
עמדות האינואיט כלפי הקבלונה (האדם הלבן) כוללות תחושת חשדנות בסיסית. באזורים מסוימים, האירופאים היחידים הם נציגי רשויות השלטון והכנסיה. באזורים אחרים נישאו אירופאים לבנות המקום ונשארו לגור בכפר. בלברדו, למשל, קיימת הבחנה ברורה בין הקהילות של האינואיט ה"טהורים" לבין הקהילות של בני התערובת המכונים בפני עצמם "מתיישבים" ובפי האינואיט קבלוננגוק (חיקוי של לבנים). מבקר מבחין מיד שהמתיישבים מדברים אנגלית בעוד שהאינואיט דוברים בשפה הנקראת אינוקטיטוט. מחקר מעמיק יותר מגלה הבדלים ניכרים במערכת הכלכלית, במבנה החברתי ובאינטרפרטציה של הנצרות. האינדיבידואליזם המאפיין את האינואיט אינו מרכיב מרכזי בקרב בני התערובת.
בצפון אלסקה נוצרה מעין חלוקת עבודה בין האינואיט החיים לאורך החוף ובין אלה הגרים בתוך היבשת. אנשי החוף מתמחים בציד כלפי ים, האחרים מתמחים בציד אייל הצפון, ונוצרות ביניהם שותפויות. הם מחליפים ביניהם מצרכים, וחלוקת העבודה מאפשרת להם לצורך מגוון גדול יותר של מזון. שיתוף פעולה כזה בקרב האוכלוסיה נדיר. דוגמא חריגה נוספת היא ציד לווייתנים הכופה על משתתפיו פעולה בצוותא. מלבד מקרים יוצאי דופן אלה בולטת, כאמור, בקרב האינואיט הפעולה כיחידים.

חשיבותה של המשפחה
המבנה החברתי הנהוג בקרב האינואיט מכונה BAND, שהוא סוג החברה הפשוט ביותר: קבוצה של אנשים שיש ביניהם קשרי משפחה. אין חוק ברור מהי הקרבה המשפחתית הדרושה כדי להשתייך לקבוצה. מסגרת הבאנד ידועה כמסגרת שאינה יציבה. באופן כללי קצב השינויים בקבוצה מסחרר, אף שבחורף הניידות מועטה יותר, והעזיבות אינן מוכתבות בהכרח על-ידי סיבות כלכליות. יש דוגמאות לשינויים שחלו בקבוצה וגרמו נזק כלכלי: בשל עזיבות מסויימות נותרו, למשל, פחות עובדים בתקופת שיא בדיג, דבר שגרם להפסדים.
אחד ההסברים לעזיבות הוא העוינות הבין-אישית שנוצרת בקרב החברים בקבוצה. האינואיט אינם פותרים את בעיות העוינות הבין-אישית כפי שאנו נוהגים לפתור אותו, והפתרון שהם מאמצים במקרים רבים הוא החלפת מקום המגורים. חברת נוודים זו עשוייה להיות דרך יעילה לפתרון בעיות עוינות לפני התפרצותן.
באיזור המזרחי של לברדור היתה נהוגה דרך נוספת, מעניינת ומקורית, לישובם של הסכסוכים בדרך לא אלימה: בין היריבים נערך דו-קרב מילולי, שעיקרו הטחת עלבונות הפוגעים ככל האפשר ביריב. המתמודדים מספרים שיריבם צייד גרוע, שאשתו בגדה בו, שיש לו רגליים עקומות, ונוסף על כל אלה איבר המין שלו כה זעיר, עד שבקושי אפשר לראותו. ככל שהעלבונות קרובים יותר לאמת, יעילותם רבה יותר. האירוע, המתנהל בפני קהל, מסתיים כאשר אחד מן המתמודדים נוטש את זירת הוויכוח, ומודה למעשה בתבוסתו: הוא אינו מסוגל לספוג יותר עלבונות. לדעת הקהל תפקיד מרכזי בהכרעת דיונים מסוג זה. כאשר הקהל מצדד באחד המתמודדים, נצחונו למעשה מובטח. המפסיד בדו-קרב שכזה עוזב את הבאנד, והוא עשוי להתפייס ולחזור רק לאחר מספר חודשים. חלק גדול מן הסכסוכים פורצים בין גברים ונסבים על עסקי נשים. כיום יש אמנם בתי דין קנדיים ואמריקאיים האמורים לפתור את הבעיות המשפטיות המתעוררות בקרב התושבים, אך כשמדובר במקרים אישיים ממעטים האינואיט להיזקק לשירותים.
החוק הפרטי (בניגוד לחוק הציבורי שלא היה קיים) תפס מקום מרכזי בקרב האינואיט. יש הטוענים כי מבחינות רבות זו היתה תרבות אנרכיסטית. החוק הציבורי מושתת על הרעיון, שדברים מסוימים פוגעים בחברה ולכן היא זו שמתערבת לפתרונם. אין לכך מקבילה אצל האינואיט. אם אתה מרגיש שנעשה לך עוול אתה צריך לפעול, וזה מוטל עליך בלבד. זו אינה אנרכיה מוחלטת, כיוון שבפני הנפגע עומדות כמה דרכים לפתרון. דרך אחת, פשוטה מאד, היא הרצח, ומעשי רצח על רקע סכסוכים אישיים הם חזיון נפרץ (אחוז מעשי הרצח גבוה בהשוואה לחברות אחרות). במזרח לברדור קיימת הדרך הלא אלימה של הדו-קרב המילולי. במקרים מועטים בלבד יש דוגמאות של מספר גברים שהתאגדו להוצאתו להורג של אדם שנידון על ידם. אלה, היו ניצנים ראשונים בלבד של חוק ציבורי. בהקשר זה יש כמובן לזכור שמדובר בחברה המפוזרת על פני שטח נרחב מאד, שבחלקו קשור היום בקשרים הדוקים למדי עם קנדה ועם ארצות הברית. שינויים והבדלים באורח ההתנהגות וביחס לחוקי המדינה ניכרים בין האזורים השונים, המקיימים קשרים עם שאר חלקי היבשה.
המשפחה היא כאמור היחידה המשמעותית, וקשרים ככלל מבוססים על יחסי שארות. למרות שלאדם מערבי קשה לקלוט זאת, מושג החברות לא ידוע למעשה בקרב האינואיט. קרוב משפחה נקרא אילק, וחבר נקרא אילנק שפירושו – "דמוי קרוב". האינואיט מכירים בקרבה הלשונית והתרבותית בינם לבין עצמם ומבחינים בשוני של קבוצות אחרות איתן באו במגע אך תחושת ה"אחדות האסקימואית" אינה מפעמת בקרבם.
הכלי היחידי העומד לרשת האינואיט לקשירת קשר הוא הפיכת האדם לקרוב משפחה בדרך כלשהי. בפגישה וביחסים עם אדם חדש יש שתי אפשרויות: או שהוא קרוב משפחה או שאין ביניהם שום קשר. הפתרון הוא לשאוף לקרבה משפחתית, והדרך המפורסמת ביותר שבה נעשה הדבר היא חילופי נשים או השאלתן, פעולה ההופכת את הגברים לקרובי משפחה. לאחר חילופי נשים רשאים המשתתפים להשתמש אחד כלפי רעהו במינוח משפחתי. השותפות שנזכרה באלסקה בין אנשי החוף לבין אנשי היבשה מתחילה בדרך כלל בחילופי נשים.
טכניקה זו ליצירת קירבה קיימת אמנם מאז ומעולם ונמשכת גם כיום, אך זכתה לפרסום מעל ומעבר למקום הראוי לה. לאינואיט יש כלים יעילים ומעודנים הרבה יותר, אלא שהכרתם דורשת מעורבות רבה יותר בקהילה. אנשי המערב, שאינם מכירים את הכלים המעודנים האלה, נתנו לחילופי הנשים פרסום רב, והתעלמו מכך שהבלטת הנושא נובעת בעיקר מבורותם ומן ההלם המוסרי שחוו.
הדוגמא הטובה ביותר לכלי מעודן כזה היא החלפת קרבה משפחתית על פי זהות בשמות: לכל אדם יש קרבה כלשהי לכל אלה הנושאים את שמו, וזו מכונה אתיציאק. אם אדם מסוים הוא בעל שם זהה (אתיציאק) לזה של אדם אחר, הוא יכול לקרוא לילדיו של אותו אדם בני, למרות שאין ביניהם קרבה משפחתית ממשית. זהו כבר קשר שקושר ביניהם. נכדיו של אותו אדם יכונו נכדיו, ואביו של בעל השם הזהה יכונה אבא. במקרים מסוימים יווצרו היפוכי גיל משעשעים, כאשר הזהות הרשמית נוצרת בין אדם מבוגר לבין ילד, העשוי במקרה זה לכנות את בנו של הישיש, שיהיה אדם מבוגר גם הוא – בני. בחגים תהיה ציפיה שבעלי הקרבה המיוחדת הזו יקבלו מן הקרוב החדש מתנות נאות יותר בשל יצירת קרבה כזו בין בעלי שמות זהים ובני משפחותיהם מיחסים האינואיט חשיבות גדולה למתן השמות לילדיהם. דרך זו משמשת אותם כטכניקה לגיטימית ליצירת קרבה משפחתית הפותחת פתח לשותפות. מובן שרכישתה דורשת היכרות עם הקוד הפנימי של הקהילה, ובשל כך לא הבינו אותה האורחים הלבנים, והיא גם לא הוצעה להם.

בחסות המיסיון
פלגי הכנסיה ניהלו ביניהם מאבקים מתמשכים משך שנים רבות על השליטה ועל ההשפעה בקהילות השונות. המיסיונרים הגיעו לאזורים אלה כדי לשנות את דתם של התושבים, אך למעשה הביאו לשינויים רבים במבנה החברה ובתרבותה. בחלק מן האזורים הפכה הכנסיה לממשלה דה-פקטו. השלטונות נהגו לחלק למיסיונים השונים שטחי קרקע נרחבים על פי מספר התחנות שהקימו בישובים השונים, האינואיט גילו כאמור נכונות רבה לקליטתם של רעיונות חדשים, ומכאן שקליטתה של האמונה הנוצרית בצפון אמריקה, באלסקה ובסיביר, לא ארכה זמן רב.
גם ההתייחסות לדת הוכתבה משך שנים רבות על-ידי האינדיבידואליזם המונח בבסיס חייהם של האינואיט. למרות שכיום כולם נוצרים נאמנים, ניכרים הבדלים בין הקהילות השונות, על פי המיסיון שאל חיקו אומצו. הדגשים השונים על דרכי החינוך, על נושאי הלימוד, על אופני הביטוי, ולעיתים אפילו על הלשון הנלמדת, הוכתבו משך עשרות ומאות שנים בידי זרמי הכנסיה השונים ששלטו בקהילות המבודדות. הכנסיה, יחד עם החברות הכלכליות שהחלו לפעול בקנדה ובאלסקה, מילאה תפקיד מרכזי בהפיכת אורח חייהם של האינואיט מתרבות נוודים לתרבות קבע.
האינואיט מרוכזים עתה כמעט ללא יוצא מן הכלל בכפרי קבע, שבהם מתגוררים כמה מאות אנשים. הקמת הכפרים היתה לרוב התפתחות טבעית, שנבעה מהקמת תחנות המיסיון. המיסיונרים היו הלבנים הראשונים שבאו לגור באיזור, ורבים מן האינואיט הפכו תלויים בהם. הראשונים שהתיישבו סביב המיסיון היו אלה שסיכויי ההישרדות שלהם היו הנמוכים ביותר, אך כבר אז החלה דינמיקה של מרכז המושך אליו אט אט גם דמויות אחרות, פעילות יותר. שנת המיסיון הנוצרי החלה להכתיב את שנת הפעילות של האינואיט. תקופת מגורי הקבע נקבעה על פי החגים הנוצריים, בין חג המולד לחג הפסחא. לאחר הפסחא יצאו הציידים למסעות. בשנות השישים כבר גרו בכפר קבוע, אבל לאחר הפסחא יצאו לנדודים. זו היתה כמובן הזדמנות נדירה לערוך השוואה בין חיי הנוודים מחוץ לכפר לחיים במגורי הקבע במשך החורף.
התחום המדגים יותר מכל את האינדיבידואליזם בקרב האינואיט הוא היעדרו הכמעט מוחלט של כל טכס ציבורי בחברה המסורתית. האירוע היחיד המלווה בטכס הוא היציאה לציד לווייתנים. כיוון שזהו כאמור אירוע הכרוך בשיתוף פעולה בין משתתפיו, נערך בתחילתו טכס קצר, אך זו בהחלט דוגמא חריגה. אין בקרב האינואיט טכס לנישואין ואין טכס לגירושין. מצב זה הביא לחוסר בהירות גדול וגרר לעיתים סכסוכים. כיום נהוג אמנם טכס נוצרי, אך לא הכל בוחרים להקים משפחה באמצעותו. מכאן נבעו מצבים לא ברורים הנוגעים למצבם המשפחתי של בני הזוג. לעיתים טען אחד מבני הזוג כי הוא גרוש בזמן שבן הזוג השני התעקש כי הם עדיין נשואים. כאשר לא היתה הסכמה בין בני הזוג לגבי מצבם המשפחתי, התפתחו מריבות.

זמנים מודרניים
השינוי הדרמטי ביותר בחברה הצפונית, שהקיף את כל תחומי החיים, חל לאחר תום מלחמת העולם השניה. הפיכתו של המטוס לכלי תחבורה זמין ונוח, המגיע לכל מקום מבלי להתחשב בקפיאת מי הים, היתה בעלת השפעה מכרעת, בייחוד בצפון הרחוק. באזורים שבהם הים קפוא בין שישה לשמונה חודשים בשנה שונו פני המקום עם הכנסת חידוש זה. בשנות השישים הגיע שירות המטוסים לכל אחד מן הכפרים אחת לשבועיים או שלושה. כיום השירות מסודר הרבה יותר. לכפר המונה כ-350 איש מגיע מטוס כארבע פעמים בשבוע. השפעתו של מזג האוויר על אורח החיים פחתה באופן משמעותי. המטוסים מביאים מצרכים ומשמשים שירות תחבורה. בשל הצורך והרצון לשמור על קשר רציף ועקבי עם כל האזרחים הקנדיים, גם אם הם מתגוררים באזורים מרוחקים, טורחת ממשלת קנדה לקיים את השירות הזה ברחבי לברדור, למרות שהוא עולה לה הון עתק ואינו ריווחי כלל.
בכל כפר יש מרפאה ואחות, ואמבולנס-מטוס מפנה את הנזקקים לבית החולים. גם המקומות הנידחים ביותר זוכים כיום לשירות סדיר ורציף. כל אלה לא היו אפשריים עד לפני שלושים שנה בלבד.
התוצאה של שינויים אלה היא תערובת ברורה של ישן וחדש. רובם הגדול של התושבים מעוניינים לעבוד בישוב עצמו. במקרים ספורים בלבד עזבו תושבי הכפר או האיזור ונדדו דרומה. אחרים נדדו צפונה בנסיון מוצהר להימלט מהשפעות הציביליזציה. העובדים בכפר מועסקים בעיקר בשירותים ממשלתיים כדואר, בית ספר, חנות הכל-בו המסובסדת והמרפאה. עבודות אלה נחשבות אטרקטיביות מאד, ורבים מעוניינים בכל משרה שמוצעת.
עיסוק רווחי אחר הוא הדיג העונתי. גם כיום נעשה הדיג כפעילות אינדיבידואלית, לתקופה קצרה ואינטנסיבית מאד. כל אחד מן הדייגים יוצא בסירה משלו, ולעיתים יוצאים בני משפחה ביחד. ככל שישקיעו יותר תקופה זו, יהיו התוצאות טובות יותר. המדובר בעיקר בדיג של דג קוד. בעונות הדיג יש עבודה גם במפעל לעיבוד דגים והמלחתם. גם העבודה במפעל הדגים זמנית ועונתית, ומכאן שלאחר תקופה קצרה פונים העוסקים בה לחיפוש מקורות הכנסה אחרים. רבים מהם משתמשים בשירותי הרווחה של הממשלה המרכזית, בעיקר בשירותים הפעילים מאד של ממשלת קנדה.
עם כל החידושים והמודרניזציה, במקומות רבים ובהיבטים רבים החדש עדיין לא דחק את רגלי הישן. האינואיט כבר אמנם אינם משתמשים בקייקים כשהם יוצאים לדיג אלא בסירות מנוע, אך מבחינות אחרות נשמרת המסורת. רבים העובדים חלק מן הזמן בעבודות אחרות יוצאים מפעם לפעם לציד, ולא למטרות שעשוע או בידור, אלא כדי להוסיף לתפריט המשפחתי. חנות הכל-בו אמנם מודרנית למדי, אך חלק ניכר מן המזון עדיין מבוסס על בשר כלבי ים. בתפריט אפשר למצוא גם תוספות מערביות כשימורים, וופלים וביסקוויטים, אך במרכזו עדיין פריטים שמקורם בציד ובדיג.
השינויים המהירים שהתחוללו באוכלוסיית האינואיט גרמו במקומות רבים מפולת חברתית קשה. במהלך השנים המעטות האלה נוצרו בישובים בעיות קשות של אלכוהוליזם, סכסוכים ומקרי אלימות קשים, מה שיוצר נטל על שירותי הרווחה המרכזיים. המהפכה האמיתית היתה צמיחתה המהירה של קהילה מקומית שאנשיה מזדהים איתה. קל היה להבחין בכך שמספר הסכסוכים האלימים בכפר היה רב מאד בהשוואה למספרם בקבוצות הנוודיות. העוינות שהתפתחה בכפר נבעה כמו בעבר מסכסוכים על נשים אבל גם מן המגורים המשותפים. לא ניתן עוד למתן תחושות עוינות בעזרת מעבר מקבוצה לקבוצה והעוינות פורצת החוצה בסכסוכים ואלימות.
ההבדלים בין המצב בכפר בשנות השישים והמצב היום גדולים מאד. הם ניכרים בתחומי העיסוק, במבנה הכלכלה, בסולם הערבים, ובמובנים טכנולוגיים מגוונים. מלבד זניחתם של המזחלות והקייקים, ביסוסו של ישוב הקבע, והיעלמם של מאפייני הנוודות, חוברו הכפרים לרשת החשמל המרכזית. לפני עשרים שנה היה גנרטור שסיפק חשמל למיסיון בלבד, ובכפר שבמהלך החורף שוררת בו חשכה כמעט מוחלטת רוב שעות היממה, זו התקדמות משמעותית. התושבים צופים היום בדבקות בשידורי הטלוויזיה המערבית, ומגלים הבנה לא מעטה בנבכי אופרות הסבון האמריקאיות, ערבות טקסס נראות מוזר מעט כשהן משתקפות מעל מסכי הטלוויזיה בערבות הקפואות של הצפון הרחוק.